האחד שלי

השבוע חגגתי שנת חברות עם הבנזוג שלי, שזה כמו שנת נישואים אבל בלי נישואים או מגורים משותפים. מאז שהתגרשתי, לפני שמונה שנים, עברתי שיט של גברים תל אביבים (שבכלל לא מתל אביב) עד שמצאתי את האחד.

היו גברים שעצם קיומם החדיר בי דיכאון עמוק, היו לי דייטים מהגיהנום שהשטן בעצמו שקל להמיר את דתו, היו גברים שאני רציתי והם לא, והיו לילות שבהם אף אחד לא התחיל איתי על הבר והרגשתי שקופה כמו אוויר ועייפה כמו הנצח.

לצד כל זה נהניתי בטירוף, חגגתי, יצאתי, ביליתי, שחקתי נעלי עקב וקטלתי טקילות. לפעמים ריחמתי על עצמי שאני לבד ולפעמים ריחמתי על אחרים שהם בזוגיות. נתקלתי בגברים שקראו לי חזקה, מפחידה, מסרסת - אבל זה רק כי לא היו להם ביצים. גבר אמיתי רואה את הנשמה שלך ולא את הנקבוביות הפעורות והגלגל במותניים. במשך כל הזמן הזה ידעתי שמתישהו אני אמצא את הגבר שנכון רק לי.

ואז מצאתי אותו.

הוא הכין לי סנדוויצ'ים מושקעים לפני העבודה, קנה לי פרחים בסתם יום חול, היה לנו טעם דומה במוזיקה ובסרטים (מסתבר שכולם אוהבים את הנסיכה הקסומה...), הוא בישל לי, פינק אותי, החמיא לי, ואז הוא עזב אותי.

הייתי הרוסה, לא האמנתי. חשבתי לעצמי מי עוד יתאים לי ככה? עד שמצאתי מישהו כזה! איך זה יכול להיות? למה זה מגיע לי? ועוד כלמיני אמירות שמתעלמות מהנורות שהבהבו לאורך כל הקשר ובטן שלחשה לי שאנחנו לא מתאימים.

היו שם ניצוצות של ערכים שלא התאימו, אבל רציתי זוגיות וביטלתי את הסימנים שהיו פזורים כמו טביעות רגליים בחול. לא הייתי מי שאני בתוך הקשר כי פחדתי לאבד אותו, עד שבאמת איבדתי.

האחד שלי

זה שעזב פינה מקום למישהו יותר נכון

הדבר המדהים הוא שגם כשהלב שלי היה מרוסק ידעתי שאותו אחד פינה את מקומו לאחד יותר טוב, יותר נכון, יותר מתאים לי. אחד שיראה אותי כמו שאני, נטולת מסכות ומייקאפ, ולא ייבהל. יומיים וחצי הייתי מרוסקת ואז הורדתי מסך, תכונה מופלאה ומרפאת. אמרתי לעצמי 'הסרט הזה נגמר', דמיינתי מסך לבן ועבה שיורד מהתקרה, כי תיכף מתחיל סרט חדש שאני הכוכבת שלו והגיבור יהיה יותר מוצלח מההוא בסרט הכושל ממקודם.

את הגבר שלי הכרתי במקרה, הוא לא ידע מי אני ואני לא ידעתי מי הוא. באנו בלי דעות קדומות, בלי לברר את הרקע, מוצא, השכלה, שכר ממוצע במשק, שירות צבאי, גובה ומידת נעליים.

בדייט הראשון שלנו ישבנו שש שעות על הבר ודיברנו. באיזשהו שלב שאלתי את עצמי למה הוא לא מנסה לנשק אותי, מה לא בסדר בי, או בו. הוא ליווה אותי לאוטו ונתן לי נשיקה על המצח, ושוב חשבתי מי האיש הזה שלא מנשק אותי צרפתית לוהטת או מציע לי לבוא אליו הביתה. כל כך התרגלתי לקלות ולזילות בדייטים כשאת רווקה או גרושה, שההתנהגות המכבדת הטבעית נראתה לי מוזרה.

בגלל שהקשר התחיל שונה ממה שהתרגלתי, החלטתי להיות שונה. לא להתעצבן כשמשהו לא מתיישר לפי הקווים שלי, לא למהר לחתוך. במקום להתפשר גיליתי גמישות. במקום להיעלב ולהסתגר הייתי אותנטית. במקום לוותר, נלחמתי על הקשר. עשיתי דברים הפוכים ממה שעשיתי בעבר, נתתי לעצמי להיות שם, אומרת לעצמי שגם אם אפגע לפחות הייתי מי שאני כמו שאני.

בחרתי במסלול אחר מאלה שצעדתי בהם ועם כל פסיעה צברתי חוויה חדשה נוספת. לפעמים כדאי לרדת מהשביל הראשי ולחפש דרכים אחרות, וכשאת עושה את זה תביטי גם לצדדים ולפעמים תסטי מהשביל כדי לראות מראות חדשים ולצבור התנסויות חדשות.

אני סטיתי מהשביל ומצאתי לי עץ רחב ידיים, שמעניק לי מחסה, נותן לי פירות ונוטע בי חוזק ושורשים.

שלך,

גאיה קורן, מחברת הספר "אני מלכה גרושה באושר", מרצה ומנחת סדנאות להערכה עצמית ועתונאית בידיעות אחרונות.