נערי רחוב השוהדא
לפני 50 שנה התפרסם כאן, בפסח תשכ"ח, המאמר החשוב ביותר שנכתב פה מעולם. תחת הכותרת "נסיגה היא מעשה של גדולה", תיאר פרופ' ישעיהו ליבוביץ, בדיוק מחריד, את העתיד לקרות. "סיפוח?! אסון. הכנסת מספר רב של ערבים אל תחת שלטון יהודי פירושה הרס המדינה, חורבן העם, התמוטטות המבנה החברתי, השחתת האדם. זו תהיה מדינת ש"ב, שתעצב את האטמוספירה הכללית, עם אפליקציות ניכרות על חירויות היסוד שלנו – חופש הביטוי, הדיבור וההתאגדות. השחיתות תהיה אגדתית", ניבא. הכיבוש משחית, חגיגות היובל.
ליבוביץ כמו הציבור כולו לא ידע שערב קודם, ב־11 באפריל 1968, הגיעה קבוצת ישראלים, במסווה של אורחים, אל מלון "פארק" בחברון. משם שיגרו מברק אל שר הביטחון: "חג שמח – מתנחלי חברון". הזרעים לגוש אמונים שנזרעו על האדמה הקדושה של עיר האבות. "ועוד אגדה: הזיקה ההיסטורית", המשיך ליבוביץ, "לעם היושב בציון אין שום יחס להיסטוריה של העם היהודי. מלבד ריבונות וכוח, אין לנו כאן שום דבר".
פסח 2018. על הבמה בחברון עולים "הקינדרלעך". להקת בנים חרדית, במודל בקסטריט בויז, חליפות בצבע גלידה ונענועי אגן, נערי רחוב השוהדא. "אין חג שיותר מדגיש את האחווה היהודית מחג הפסח!" מכריז נעם ארנון, דובר היישוב. חתיכת אחווה: "תחת אבטחה כבדה: יהודים מטיילים בקסבה של חברון", מתגאה ערוץ 7. אורח הכבוד במערת המכפלה הוא הגזען מצפת, שמואל אליהו. על במת ההופעות עולים גברים בלבד. מישהו מאלתר ג'אז על שופר. איפה הלופר של נטע ברזילי כשצריך אותו.
ואיפה הנשים. על הבמה גברים בלבד. הבחורילות, כלשונם, מוסתרות מאחורי גדר בד ירוק. ולא רק הן. עם ישראל כולו נעדר. הנוכחים על טהרת המגזר המתנחלי־אורתודוקסי־עמוק, גיוס חגיגי בהסעות מיוחדות. כי באמת, מתי לאחרונה ביקרתם בחברון? לא סיפור גדול, קפיצה קטנה מירושלים. רק מי משוגע לסכן עצמו. יותר מ־200 אלף פלסטינים עוינים, מדוכאים, בעוני מזעזע – על פחות מאלף בעלי זרוע מהיישוב היהודי, שהפך שם נרדף לשנאה ואלימות.
כל זה, למרות מאמץ לאומי אדיר לשכנע. החל בגדעון סער בשבתו כשר החינוך, שניסה לכפות סיורים למקום; וכלה בשפע ארגונים ואתרים המנסים לעשות נפשות: ביישוב היהודי מבקשים תרומה, במדרשת חברון מציעים סיורים מלבבים על מאורעות תרפ"ט, "מורשת גנדי", ו"הגטו היהודי", ובאתר קריית־ארבע יזמינו אתכם להשתכשך ב"מעיין השכשוכית". מפתה, אבל לא תודה. אנחנו לא באים, גם לא העולם הרחב. למערת המכפלה מגיעים כ־2־3 אחוזים מהתיירים לארץ – פי 25 פחות מתל־אביב, פי 10 פחות מטבריה ונצרת – כאשר שני שלישים מתוכם הם בכלל מוסלמים. כי חברון, מאז ולתמיד, מחוץ לתחום.
אחרי 50 שנה העובדות אינן מותירות מקום לספק: מפעל ההתנחלות בלב חברון הוא כישלון חרוץ. מקום קבורת האמהות הפך להיות הווידיאו־קליפ של יפעת אלקובי, יורקת "שר־מו־טה!" לעבר ערבייה כלואה. את מערת המכפלה מחליפה מורשת ברוך גולדשטיין ואלאור אזריה. עיר האבות – מנחם לבני, שאול ניר ועוזיהו שרבף, הרוצחים מהמכללה האיסלאמית. שבע שנים והופ, הם בחוץ, חנינה נשיאותית להם, המשך מאסר עולם עם עבודות פרך לכולנו. "ובכן, אני חוזר ואומר: הסיכוי היחיד שלנו הוא שלא לספח עם שני. אך כבר אמר מישהו: ההיסטוריה היא פרשת השנאות, האסונות, השיגעונות והשיגיונות של המין האנושי", חתם ליבוביץ.
הסבון בכה מאוד
טריוויה. מי אמר את הדברים הבאים: "אם אני אדע שאפשר להציל את כל ילדי גרמניה (היהודים) ע"י העברתם לאנגליה, ורק מחציתם על ידי העברתם לארץ ישראל - אני אבחר בדבר השני"? התשובה: דוד בן־גוריון, דצמבר 1938, מרכז מפא"י. חמש שנים אחרי שאמר: "אם נעמוד לפני ניגוד בין הצלת יהודים, ובין האינטרס של ההגשמה הציונית – נאמר שההגשמה הציונית קודמת".
בשבוע הבא נציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. עדויות יישמעו, נאומים יינשאו והשוואות אקטואליות, ראויות וממש לא, ייעשו. כמדי יום חולין. אך דבר אחד ייעדר, כמדי שנה. פרק קשה, לפרקים אפל, ומכונן בהוויה של מדינת ישראל. היחס של היישוב היהודי בארץ ישראל ליהדות אירופה. לפני, במהלך ואחרי מלחמת העולם השנייה ושואת עמנו. אם תרצו, זו שאלת ה"איפה היה אלוהים בשואה" החילונית. איפה היה היישוב הישראלי – והאם יהדות אירופה לא שקעה בעיוורון בתוך אסונה?
זהו נושא נפיץ. לפני כמה שבועות הערתי משהו על "הלוחמים בחזית, מול אלה שישבו בגולה על סיר הבשר", כדי לעורר שדים מרבצם. אלא שאפילו אלתרמן הכביר, מהבודדים שיצאו בקול גדול למען יהדות אירופה, התריס כלפיהם עוד ב"הרצל והילדים": "אך העם לא זע, אך העם לא נע, אך העם לא יצא מגיא צלמוות. ארבעים שנה, ארבעים שנה, הוא חיכה לצפירת רכבות המוות".
הביטוי "כצאן לטבח" אמנם הוסר מתפילת יזכור לחללי השואה, אך הוא נותר בתודעה. לצד הכינוי "סבון" שהוטח בניצולים על ידי תושבי הארץ, ו"איך שרדתם?" יחס של ניכור ובוז, מתוך התפיסה המכוננת של מדינת ישראל הצעירה: מחיקת הגלות והאסון לטובת דור בריא וצעיר, פועלי כפיים וחקלאות, ו"אליק" שנולד – ממש כמו ונוס – "מן הים".
ויכוח סוער ממשיך להינטש בגבולות הגזרה שבין תום שגב, ראש וראשון, עם ספרו המטלטל "המיליון השביעי", ובו למשל עדויות על הפקרת הגולה ופעולות ציוניות־ציניות להחריד; ומנגד, חוג היסטוריונים, בראשות פרופ' טוביה פרילינג, המבקש ללמד סנגוריה על הממסד הציוני, ובראשו בן־גוריון, על מעשיו ואמירותיו המטרידות. משהו שמזכיר את הדיון העכשווי על "סאלח, פה זה ארץ ישראל", רק בממדים אפוקליפטיים.
אלא שאין לדברים האלה זכר בשיח השואה הציבורי הרחב. במבחני הבגרות, למשל, תמצאו את השטנץ הידוע: האידיאולוגיה הנאצית והפתרון הסופי, החיים בגטאות, יחס האוכלוסייה המקומית, מאבקי גבורה כמו גטו ורשה וקורטוב של משהו הרואי בעלייה ארצה. אבל מה קרה עם כינון המדינה ועיצוב הדנ"א שלה? שום דבר. כי מסוכן לשאול.
דומה כי ה"תיקון" הבן־גוריוני של משפט אייכמן — בא המוסד והכל נפתר, וברגע אחד הפך ה"סבון" המושמץ והדחוי ל"קדוש" – פועל מאז ועד היום.
מצעדי חיים, מצבם המחפיר של הניצולים, הביטוי "מנטליות יודונאצית" ואפילו חלקו של המופתי – הכל לגיטימי, על הכל מותר לדבר. רק לא על מה שבזמן אמת, אנחנו־כאן עשינו - מול אנחנו־שם. ערב יום הזיכרון לשואה, סוג ב', ולגבורה, סוג א'.
"למתים אין בושה. הם רק נורא מסריחים" (אנטון צ'כוב. רק שמישהו יעדכן את קובי מידן שאין יותר צ'כוב)
