האור של אלון עדיין מאיר: "הוא תמיד נוכח"

אברהם טל התיישב על הספה כשהגיטרה בידו. לצידו, דרוכים, התיישבו ניצה ודודו בקל, הוריו של אלון ז"ל, שנרצח בפיגוע בפאב "הסימטא" בתל אביב בגיל 26. חודשיים אחרי שנפגש איתם לראשונה ושמע על בנם ועל האור שהפיץ בכל מקום, טל הגיע כדי להשמיע להם את השיר שכתב בהשראתו. שני בתים ופזמון, שלא מותירים בחדר עין יבשה.

"נופל בלוט אל אדמה

נפרד מאמא עץ

מתכסה באבק

נדמה כי אבד

זיכרון קדום של חיים בתוכו

מתעטף באדמה וליבו מתעורר

אור אלון נבקע

מכל שיברון הלב

תיסדק הקליפה

אור אלון נבקע, אור

הקול של אלון מהדהד

חוזרים בזמן. ביום חורפי הגיע טל למפגש עם ניצה בבית משפחת בקל בכרמיאל. אחרי שקטפו לימונים בגינה והכינו את התה, הם התיישבו בסלון. מכל עבר נשקפות תמונותיו של אלון יפה התואר. "אני מקיפה את עצמי בעומס זיכרונות ועומס חוויות", היא אומרת לו בתחילת השיחה, "המון המון תמונות, המון אלון".

היא סיפרה איך ביום שישי בשעות הצהריים, ביום הראשון של שנת 2016, הגיע המחבל נשאת מלחם לפאב "הסימטא" ברחוב דיזינגוף בתל אביב ובאמצעות תת מקלע רצח את אלון בקל, שמעון רואימי ואמין שעבאן. מאז נעים חיי בני המשפחה במסלול שונה, "בניסיון להתמודד עם משא כבד, מסע מפרך", אמרה ניצה לטל. "כמו כל אמא שחיה ונושמת את ילדיה, אני חיה ונושמת גם את אלון שלי, כשם שהיה לפני האסון הנורא. מדברת על אלון שלי בזמן הווה כי אלון איתנו, איתנו אך אחרת. אלון תמיד נוכח. לא נסבל שכל החיים גוננתי על הילד שלי, לא נסבל ושורף, שרצחו לי את הילד שלי, את משוש חיי.

אברהם טל עם הוריו של אלון בקל ז"ל(צילום: יובל חן)

"אך עם כל הקושי אני חותרת עמוק־עמוק לתוך כוחות הנפש שבתוכי, כדי להתמודד עם המשא הכבד מנשוא, וכדי לבחור להיות, להתמודד ולא לברוח. ואכן, אני מתמודדת. וכן, יש שעות שהגרון חנוק, עם קול של בכי שבור ומתמשך, מהלב שהאט את מהלכו. ויש שעות שאני מלאה ב'יש', בעיקר מהמשפחה שאלון כל כך אוהב, והלב מתרחב. הכל, הכל כדי לעמוד בעוז מול כאבי העז. הגוף כואב, אתה לא יכול לפסוע, ואז הקול של אלון מהדהד, 'אימוֹת, קטן עלייך. אימוֹת, קומי'. ככה אלון קורא לי, אימוֹת. 'את לא כמו אמא אחת, את כמו הרבה אימהות'".

במשך שעות, בבכי ובצחוק, סיפרה ניצה על אלון ואופיו, על פעילותו למען אלה שתפס כחזקים פחות בחברה. "אלון ברגע היוולדו היה מואר", היא מדגישה את מה שיהפוך בהמשך למוטיב המרכזי בשיר. "אני מדגישה שכל עוד נשמתי בי, אלון יהיה מואר. אלון לנצח יהיה מופץ כאור".

אחר כך לקחה את טל לחדרו של אלון ובהמשך הגיעו לפארק המשפחה בכרמיאל, שם הוקמה לזכרו אנדרטה ביוזמתו של ראש העיר, עדי אלדר, שמלווה את המשפחה מאז האסון הנורא. על ראשו של עמוד חמישה צמידים ועליהם אמרות שנהג לומר. הבולטת בהן, שאותה אימץ גם טל, הייתה "אם אתה כבר חי – תחיה".

אלון בקל ז"ל. נרצח בפיגוע בדיזנגוף

אחרי שעות ארוכות הם נפרדו לדרכם, בחיבוק ועוד חיבוק. "הייתי רק אורח בכאב שלך", אמר טל לניצה. "אתה מלא ברגש ואני שמחה שהצלחתי להעביר לך איזה ילד קסם אלון שלי", ענתה. "תודה שפתחת את הלב אליי", השיב.

"שלושה ימים אחרי אותה פגישה, ניצה הייתה מפורקת", סיפר האב, דודו בקל, בפגישה השנייה. "היה לה מאוד קשה. היא סיפרה על הרבה סיטואציות שעד היום לא חשפה. ניסתה והצליחה לספר על הילד המופלא שלה".

"שיר של מחזוריות"

טל עצמו מספר שניסה בהתחלה לחסום את הכאב ואת שטף המידע, אולם בשלב מסוים שיחרר ואיפשר לכאב להיכנס. "כל הרגשות של ניצה היו בחוץ", אמר. "היא שפכה עליי הכל פשוט בלי ברקסים, בום. בהתחלה הגנתי על עצמי, אבל בשלב מסוים איזה קול בתוכי אמר, 'אברהם, תתמסר, תיכנע, תן לזה להיכנס', והיא זעקה מול העיניים שלי כאב של אמא שאיבדה את הבן שלה, עם כל העוצמה של הכאב".

במשך שבועות לאחר המפגש, טל לא היה מסוגל לכתוב את השיר. אחר כך, הוא מספר, כתב אותו בתוך זמן קצר. בקלות. כאילו פרח והבשיל לפתע. "ראיתי כל הזמן דימוי של עץ אלון, אני מאוד אוהב את העץ הזה, אוהב את הבלוטים", סיפר. "בתוך הבלוט יש את כל החיים. ראיתי דימוי של הבלוט הזה, וכתבתי את השיר בעשר דקות, וככה זה גם הולחן".

דודו הגיע רק למפגש השני, לא קל לו עם העיסוק באסון. "זה אמיתי בכלל, שיר על אלון? זה לא מתעכל בכלל. 'אברהם טל כתב שיר לזכרו של אלון'", הוא הוגה את המילים ושוקל במחשבתו. "זה לא עולה על הדעת בכלל. זה לא אמיתי. אבא לא אמור לטמון את הבן שלו, אני לא מסוגל ללכת לממלכה (חלקת הקבר של אלון, א.ר). לא מבין את זה. זה לא טבע האדם".

לאחר שהשמיע את השיר לראשונה להורים, שינה טל לבקשתם את השורה האחרונה. במקום "אור אלון יבקע", שכתב, ל"אור אלון נבקע". "הכאב נכנס לי עמוק לתאים והתמסרתי לזה", סיפר לניצה. "שמחתי שעשיתי את זה למרות שהיה קשה". לנו סיפר: "הרגשתי המון אחריות לשיר להם את השיר. ידעתי שכל תו וצליל ייבחן בשיא הרגישות. אחד הרגעים המטורפים בחיים שלי היה לשבת מול ההורים שאיבדו את בנם ולשיר להם. אחת הסיטואציות הכי מרגשות ועוצמתיות. הם אהבו את השיר וזה עשה לי נחת. היה לי חשוב. זה לא שיר זיכרון", הוא מדגיש. "זה שיר של מחזוריות, של כאב, של צמיחה מחדש, של תקווה".