שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הרוח הצבעונית של יעלי: "ילדה של אהבה"
    אין מספיק מילים בעולם כדי לתאר את סגן יעל יקותיאל ז"ל, שנרצחה בפיגוע דריסה בירושלים לפני שנה וחצי. התפיסות הערכיות, הרוח הטובה, הנתינה, כל כך הרבה חיים שנגדעו. עם הוריה של הקצינה המיוחדת, בחרה האומנית מיכל רובין לאייר אותה בגרפיטי מרהיב על קיר בית הספר שבו למדה
    "אחרי הפיגוע, אחד מאנשי זק"א שהיו במקום סיפר לנו: 'ראינו כבר עשרות מקרים. מעולם לא ראינו מישהי שמתה עם חיוך'". יעל יקותיאל - יעלי, כפי שכולם מכנים אותה - הייתה הרבה דברים. על אף חייה הקצרים, נראה כי קשה לכווץ למילים את הצבעוניות שלה, את הגוון הייחודי שאבד מן העולם יחד איתה באותו יום, 8 בינואר 2017, בפיגוע הדריסה בשכונת ארמון הנציב בירושלים. "ילדה של אהבה", היטיב לומר אביה, יעקב.

     

    יצירת חיי - מיכל רובין (צילום: דנה קופל)
    מיכל רובין מציירת לזכרה של יעל יקותיאל(צילום: דנה קופל)

    יצירת חיי - מיכל רובין (צילום: דנה קופל)


    ואיך עוד אפשר להעביר את דמותה של יעלי, זו שעל אף גילה הצעיר אהבה לדברי הוריה לשמוע מוזיקה "של פעם" – כשהייתה בת 17 האזינה ל-I Did It My Way של פרנק סינטרה ורקדה עם אביה בסלון לצליליו; זו שמילאה מחברות שלמות במחשבות עמוקות ובתפיסותיה הערכיות החינוכיות; שכתבה "יש בנו חמלה וטוב, אנחנו רק צריכים לבחור בכך"; שציטטה שירים של יהודה עמיחי.

     

    יעלי, שערך הנתינה הִנחה אותה תמיד, שאם פגשה אדם התעניינה בו באמת, שראתה אנשים קצת מעבר למה שנגלה לעין. שלא הייתה הולכת הביתה בלי לעצור בש"ג, לומר "היי" ולשאול לשלום כולם. יעלי, שהייתה נפש חופשייה, שכל כך אהבה לרכוב על סוסים, שידעה להתענג גם מהבסיס - על אוכל ועל ממתקים, והייתה מנתחת כל סרט שראתה כדי להבין את המשמעות שלו, מדברת מהר ומכניסה את הידיים לתוך הסלט ואפילו זה איכשהו נתפס כחינני.

     

    יעל יקותיאל ז"ל ()
    יעל יקותיאל ז"ל

     

    יעלי שכל הבנים התאהבו בה, שהייתה מורה חיילת וקצינת חינוך, שהתנדבה במשפחתון והתרגשה כשאחד מתלמידי התיכון שבו לימדה כתב והלחין בשבילה שיר. יעלי, שלקחה החלטות אמיצות ולא קונבנציונליות, שהייתה שטותניקית, אהבה להשתגע ולצחוק, ולצד זאת - את התפיסה הפיקודית שלה, שאותה כתבה במפורט במחברותיה תחת הכותרת "בזכות האמונה באדם", מלמדים היום בבה"ד 1.

     

    וכך, בין השאר, כתבה במחברת: "אני מאמינה שכל אדם באשר הוא יכול להגיע לפסגות שמעולם לא חשב שיוכל לכבוש. אני בוחרת להיות אחראית על תוכנית

    חינוך של יחידה שלמה מתוך אמונה כי ניתן לעצב תפיסות עולם בקרב בני אדם, לפתח את החשיבה, להגביר תחושת מסוגלות ושליחות לחיילים שנותנים מעצמם שלוש שנים למערכת. אני מאמינה כי צריך אנשים טובים בתפקידי המפתח של צה"ל. אנשים אכפתים, בעלי רצון לשנות ולהשפיע... כבוד האדם, עבורי, הוא הבסיס להכל. כקצינה אכבד כל חייל, ללא הבדל דת, גזע ומין. בין חייליי יהיה שוויון מוחלט, ואף אחד לא ירגיש מופלה. זהו הבסיס ליצירת אמון בין בני האדם".

     

    יצירת חיי - מיכל רובין (צילום: דנה קופל)
    "עמדנו שם, ארבעה אנשים שמנוסים בהרבה פיגועים, ולא ידענו מה לעשות"(צילום: דנה קופל)

    איך אפשר להביע את העוצמה של כל אלה, של יעלי, אם לא בציור, גרפיטי, שאפשר לראות בו את הכל - את יעלי, ואת החיים בכלל - כפי שבחרה האומנית מיכל רובין.

     

    האהבה תרפא

    יעל הייתה בת 20 ושבעה חודשים וקצת, ובדיוק הייתה אמורה להעביר סדרת חינוך לצוערים, כשמחבל שעט לעברה בטיילת ארמון הנציב, ביום ראשון בשעת צוהריים, ודרס אותה למוות עם עוד שלושה צוערים - ארז אורבך, שירה צור ושיר חג'אג'.

     

    "כששמעתי שהיה פיגוע התחלתי להתקשר אליה, לשמוע שהיא בסדר", משחזר יעקב, אביה. "שלחתי לה הודעה בווטסאפ. היא לא ענתה. התקשרתי כמה פעמים, ואף אחד לא ענה". מאוחר יותר יספרו אנשי זק"א: "הטלפון של הקצינה כל הזמן צילצל, והיה כתוב 'אבא'. עמדנו שם, ארבעה אנשים שמנוסים בהרבה פיגועים, ולא ידענו מה לעשות, היינו משותקים".

     

    יצירת חיי - מיכל רובין (צילום: דנה קופל)
    מיכל רובין עם משפחת יקותיאל(צילום: דנה קופל)
     

     

    "בטלוויזיה אמרו 'צוערים'", נזכרת שלי, אמהּ, באותו יום שחור, "ואני אמרתי - היא לא צוערת, היא קצינה, זה מה שהחזיק אותי. אחר כך הבנתי מה זו הכחשה. הזמן הרי נקף, הייתי חייבת להבין משהו, ולא הבנתי. וככל שהזמן עובר אני בטוחה שהיא כל רגע תתקשר". "באנו במיוחד לבית של ההורים - אחי נדב (31) ואני", מספרת האחות נוגה (27). "אני בכלל רציתי ללכת, אמרתי, 'למה אנחנו ככה? למה כולנו פה ביחד?'" "הייתי צריכה ללכת לקליניקה", ממשיכה שלי, פסיכולוגית במקצועה. "ביטלתי את המטופלת הראשונה, אחר כך את השנייה. לא הבנתי שאני צריכה לבטל הכל".

     

    "זה היה תהליך", ממשיך יעקב. "כולנו ישבנו על הספה, והדפיקה הייתה בחמש וחצי. ובאבחה אחת הכל התפוצץ. שלוש הדפיקות האלה זה משהו שאי־אפשר להסביר. זה מפלח את הגוף והלב בשנייה אחת, ואז מבינים בדיוק. באותו רגע הבנו שהעולם מבחינתנו נחרב. נמצאים עם זה כל יום וגם בלילה. כל שעה, כל דקה. אלה חיים חדשים. לא דומים בכלל לחיים הקודמים, אבל יש משהו בכל זאת - להמשיך את המורשת שלה, את הדברים שהיא האמינה בהם. המשפחה, הילדים, הביחד שלי ושל שלי. לצאת לעבודה ולחזור ולדעת שאחד תומך בשני. בעצם מה שנשאר, הדבר שיכול לרפא ולעזור, זה רק אהבה. המוטו שלה היה תמיד – 'Be Brave and Kind', ועם האומץ הזה אנחנו ממשיכים".

     

    ארבע המילים האלה, שהלכו תמיד לפני יעל, הן גם אלה ששימשו השראה לגרפיטי המרהיב שיצרה לזכרה האומנית מיכל רובין. על קיר בית הספר "קלעי" בגבעתיים, התיכון שבו למדה יעל, מתנוססים פנים גדולים, צבעוניים, יפים, עם עין שליש ירוקה, ריסי מניפה ומבט מתבונן ועמוק שאי אפשר לטעות בו. קצת מאחוריה מצויר ראשו של סוס, החיה שברכיבה עליה בילתה שעות. מבט נוסף מגלה — ראש הסוס מורכב מאותן מילים, מזכיר למתבונן – 'Be Brave and Kind'.

     

    "בדרך כלל אני באה לקיר ומוציאה מה שאני מרגישה באותו רגע, לא מתכננת מראש", מספרת רובין. "כל הפרויקט היה התמודדות מדהימה בשבילי, אתגר, כי זה כבר לא רק ביטוי שלי. היה קשר די אינטנסיבי עם המשפחה, היה פה שיתוף, משהו שאני לא רגילה אליו, הרגשתי שאני מחוברת ליעל. ואני ממש שמחה שעשיתי את זה".

     

    יצירת חיי - מיכל רובין (צילום: דנה קופל)
    "הרגשתי שאני מחוברת ליעל"(צילום: דנה קופל)

     

    "כשראינו את הציור היה לי מאוד קשה", מודה שלי. "זה מנציח את הנוכחות שלה. אנחנו באים לראות את הבת שלנו על קיר. אז מצד אחד יש את המסלול של החיים, להמשיך אותם, ולעשות כמה שיותר טוב, ומצד שני הכאב, הבור השחור הזה שכל הזמן שם. וגם עם זה מנסים לעשות מה שאפשר, אם זה לדבר ולספר עליה, ולעשות מפגשים חברתיים שבהם מדברים עליה, קוראים דברים שהיא כתבה, מקריאים ציטוטים שלה. וזה חשוב, לכן גם קיר הגרפיטי מאוד חשוב לי. גרפיטי זה משהו שצועק החוצה. יש לך ילד מת, ואתה לא יודע מה לעשות עם הדבר הזה, כי הוא כל הזמן חי בתוכך בצורה עוצמתית. אז זה שהיא מופיעה על אחד הקירות בעיר שהיא גדלה בה, זה מזכיר אותה, מטביע את חותמה".

     

    דרך ההיכרות עם ההורים של יעל, אפשר אולי להבין קצת יותר טוב שהאדם שהתגבשה להיות לא צמח יש מאין. חמים, לבביים וכובשים בעדינותם. משהו נראה כל כך שגוי ומעוות בתמונה הזו, שבה הם שבורים ובוכים. בעולם מקביל, המשפחה המקסימה והמיוחדת הזו אמורה להמשיך לרקוד בסלון לצלילי פרנק סינטרה, להשתטות, לנסוע לטיולים מסביב לעולם, לגדול ולפרוח. בעולם מקביל יעלי אמורה לצאת מתוך הקיר בדהרה על הסוס ולצחוק. וזה כל כך לא הוגן.

     

    בסוף יום הצילום לכתבה בבית הספר, ניגש אל ההורים ילד קטן שהזדמן למקום, מהילדים החכמים מכפי גילם. "אחרי כל מה שקרה, מה אתם חושבים שהגרפיטי הזה מנציח?" הוא שואל אותם, נכנס לרגע לתפקיד המראיין. "הוא מנציח אופטימיות, תנועה, חיות, יופי ואמונה במשפט שכתוב בו, שמדבר על אומץ ונדיבות לב", עונה לו שלי ברכות. לנו היא מוסיפה: "נורא לחשוב על המחיר שאולי חלק מהתלמידים פה, בבית הספר, ישלמו במדינה הזאת".

     

    קבוצת ילדים סקרנים התקהלה במקום. "היא הייתה הבייביסיטר שלי", לוחש אחד מהם פתאום. ובעיניה האימהיות של שלי ניכר כי פרט המידע החדש הזה נראה פתאום כעולם ומלואו. "אני זוכרת שביום שזה קרה אמרתי מהבטן שני משפטים, שעדיין מרגיעים אותי טיפה", היא מספרת לבסוף. "אמרתי — היא ידעה שהיא הייתה אהובה. והיא לא סבלה במותה. זה נותן לי איזושהי נשימה. יעלי חיה חיים מלאים".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים