שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "אם רק אפשר היה לעשות פעם בשנה יום השכחה"
    הבקשה היחידה של מיכל קסטן-קידר מקורין אלאל הייתה שיר שלא יהיה עצוב, "כי זה יותר מכעיס מעצוב. זה כעס נוראי על משהו לא הגיוני". את דולב שלה, שנהרג ב"צוק איתן", היא מבקשת לזכור ולהנציח כפי שהוא: בן זוג, אבא - לא חייל או גיבור מלחמה. התוצאה: טקסט חף מקלישאות שהיא עצמה כתבה, אלאל הלחינה, ושתיהן שרות יחד

    מיכל קסטן-קידר מעולם לא ניסתה לצייר מציאות עגולה ולדגמן שכול כמו שהחברה הישראלית מצפה ממנה וממשפחות שכולות אחרות. במילים מדויקות ששורטות את הלב, בלי קלישאות, היא מציגה את התמונה כפי שהיא: אין מוות הרואי, וגבורה לא הופכת את השכול למשהו שקל יותר להכיל. היא עצובה ומתוסכלת וכועסת, כל כך כועסת, ואין טעם לחייך ולהתנהג יפה ובנימוס. "אם אפשר היה במקום יום הזיכרון, לעשות פעם בשנה יום השכחה – זה מה שהיינו צריכים", היא אומרת. "כי ברגע שחושבים על דולב, אי אפשר להיזכר בו ולחייך בלי לזכור שהוא מת. לו רק היה אפשר יום אחד לא לזכור שהוא איננו".

     

    כמעט ארבע שנים חלפו מאז שאיבדה את דולב שלה, בן הזוג, האבא, לא איזו דמות מהסרטים. "הוא לא היה איש, הוא לא היה אדם ולא לוחם", היא מסבירה. "הוא היה דולב". לקח לה זמן להתחבר לפרויקט, שכל מהותו הנצחה של חיים שאבדו. "קצת התלבטתי", היא מודה. "אני לא אוהבת לעשות הנצחה כי זה מכאיב. הרי אם יש הנצחה, סימן שדולב באמת מת, זה קשה לי מדי". ובכל זאת, דווקא בזכות החיבור הטבעי עם קורין אלאל המקסימה והמאפשרת כל כך, יצא מהמפגש הזה משהו עוצמתי שמתאר בדיוק את התחושות של מיכל: מעט מן הגעגוע, הרבה מהכעס והתסכול מהמציאות שאין שום דרך לשנות.

      

    קורין אלאל שרה לזכרו של דולב קידר ז"ל    (עריכה: תמר אברהם)

    קורין אלאל שרה לזכרו של דולב קידר ז"ל    (עריכה: תמר אברהם)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    שתיהן ניסו לכתוב, יחדיו, ובסוף החליטה קורין לקחת רק את הטקסט שכתבה מיכל. כמה שורות, חדות ומדויקות, שמזקקות את דמותו של דולב ואת התחושות שלה כלפי מותו: "חייב לחבק אבל רחוק ולא יכול / חיוך שמבטיח תמיד ואז כבר לא / עם השן השבורה מנסה להכניס את המדים / ואז מתיישר. והכול מתכווץ. אין מקום בפנים שלך לשום דבר / חוץ מהעיניים, חלון לנפש ענקית. / איש אחד שהנו הכול, ילד אחד על הכתפיים, / שתיים בין הידיים, לכולנו יש אצלך מקום".

     

    לחקות את קורין

    סגן-אלוף דולב נהרג ב-21 ביולי 2014, במהלך מלחמת "צוק איתן" שיש רבים המכנים אותה "מבצע" – מילה אסתטית כל כך, נטולת דם ואש ותמרות עשן. אנשי חמאס חדרו לישראל ממנהרה ליד ניר-עם, ודולב, מפקד גדוד גפן בבה"ד 1, ניהל מולם קרב ונהרג יחד עם סג"מ יובל הימן, רס"ב קסהון (דני) ביינסאן וסמ"ר נדב גולדמכר.

     

    בצה"ל מיהרו לעטר אותו בצל"ש לאחר מותו, שהרי הציל חיים, אבל לרעייתו מיכל, לילדיו מאיה, אורי וגיא ולהוריו אלי ודרורית, הצל"ש הזה לא מחדש דבר. הם הכירו את דולב שלהם.

     

    יצירת חיי - קורין אלאל (צילום: אביגיל עוזי)
    שרות יחד. מיכל קסטן-קידר וקורין אלאל(צילום: אביגיל עוזי)

     

    החיבור לקורין אלאל היה כמעט מובן מאליו. שילוב של היכרות משפחתית, עם חיבה של מיכל ודולב לזמרת. "הוא היה אוהב לחקות אותך", מספרת מיכל לקורין במפגש הראשון ביניהן, בביתם במודיעין-מכבים-רעות, ומיד מדגימה וגורמת לקורין לפרוץ בצחוק מתגלגל, עם אותה הנימה שדולב אהב לחקות. "הוא באמת היה חקיין", מספר אלי, האבא, ודרורית מוסיפה: "ומגיל אפס גם היה מנהיג".

     

    קורין מבקשת לשמוע עליו וגם על הדרך שבה נהרג במלחמה. "דולב בכלל לא היה אמור להשתתף", מספרת לה מיכל. "הוא התחיל תפקיד כמג"ד גדוד גפן, והגיס שלי התקשר להגיד לי שהחליטו להכניס את בה"ד 1. התקשרתי לדולב, שאלתי אותו, 'מה, הכניסו אתכם?' והוא התגאה, 'מי את חושבת התקשר והכריח אותם להכניס אותנו?".

     

    דולב קידר ז"ל ()
    דולב קידר ז"ל

     

    דרורית מספרת שלא הייתה מוטרדת לרגע. "הייתי מאוד שלווה", היא נזכרת. "דיברנו איתו, הצענו להעביר לו ולחיילים חבילות. והוא ענה, 'לא צריך, אנחנו מפוצצים פה בחבילות וכרגע אנחנו באבטחת יישובים'. לא דאגנו".

     

    זה קרה בשש וחצי בבוקר, אבל מיכל קיבלה את ההודעה באיחור רב. "לא תפסו אותי", היא נזכרת. "נסעתי לפגוש חברה בתל אביב, חיפשו אותי, התקשרו וניסו לגרום לי ללכת הביתה. רק ברבע לאחת הגעתי הביתה והודיעו לי".

     

    הם עוברים ביחד על אלבומי התמונות, ומיכל מתאפקת לא לפרוץ בבכי. מדי פעם היא נכנעת, והדמעות חונקות את גרונה. "כשאורי היה בן שש", היא נזכרת, "הצעתי לו, 'בוא נצלם אותך מספר זיכרון על אבא, למקרה שתשכח'. והוא כל כך נעלב, איך אני בכלל חושבת שהוא יכול לשכוח. אני אומרת את זה על אורי אבל בעצם מתכוונת גם אליי. זה לא ששכחתי, אבל זה כבר לא בשלוף".

     

    יצירת חיי - קורין אלאל (צילום: אביגיל עוזי)
    "ילד מכיר אבא לא מדי־אן־איי, אלא מסיפור לסיפור, מבדיחה לבדיחה, מחיבוק לחיבוק"(צילום: אביגיל עוזי)
     

     

    קורין ספק מביעה תמיהה, ספק מנסה לעודד. "הם הרי יודעים מי זה אבא שלהם", היא אומרת, ומיכל זורקת מבט על אורי שמשחק פיפ"א מול מסך הטלוויזיה, ומסרבת להתנחם. "לא", היא דומעת. "מה הם יודעים? זה כמו שאתה הופך לאבא מהחלפת חיתול להחלפת חיתול. ילד מכיר אבא לא מ-DNA, אלא מסיפור לסיפור, מבדיחה לבדיחה, מחיבוק לחיבוק".

     

    אחר כך הן מדברות על היצירה המתוכננת, ומיכל מבקשת משהו כועס, עוצמתי, לא קלישאת יום הזיכרון. "אולי בעוד 15 שנה אני ארצה לעשות שיר של געגועים", היא אומרת. "מבחינתי הוא עוד שנייה חוזר, אני פשוט נורא כועסת שזה עדיין לא קרה".

     

    בשבועות הבאים הן נפגשו כמה פעמים, כתבו ביחד, עד שקורין בחרה בטקסט של מיכל, הלחינה ועיבדה אותו, תוך כדי פינג-פונג מאפשר מאוד עם האלמנה — שגם מבצעת אותו יחד איתה. "אני חושבת שמיכל לקחה את העיניים של דולב, חלון לנפש ענקית", היא מסבירה. "היא ממש שוחה בתוך העיניים שלו, רואה את ההמשך שלו".

     

    קולות הירי ברקע

    את המפגש השני ביניהן, עם ההורים של דולב, ביקשה מיכל לערוך בנאות קדומים. שם הם נישאו, שם הכול התחיל. "אני זוכר איך הלכנו כאן בשבילים", נזכר אלי, ומיכל משחזרת את השעות השמחות ההן ואלה שקדמו להן: "אני זוכרת שכשבאנו לראות את המקום היו שלוליות, ודולב התחיל לדלג ביניהן ולקפוץ מאושר".

     

    ברקע נשמעים ללא הרף קולות של ירי מכלי נשק שונים, ממתקן אדם הסמוך, ומפעם לפעם מיכל מתכווצת. "בכלל לא שמתי לב לזה", היא אומרת. "כשהתחתנו לא היו יריות, מיתרונות עריכת אירוע ביום שבו החיילים בחופש".

     

    יצירת חיי - קורין אלאל (צילום: אביגיל עוזי)
    עם הוריו של דולב(צילום: אביגיל עוזי)

     

    אנחנו צועדים במרחבים התנ"כיים העצומים של הפארק, עד שמוצאים פינה שקטה להתיישב בה, לצד אגם מלאכותי. בהמשך, כמעט בכל פעם שקורין פורטת על הגיטרה, הברווזים ששוכנים באגם טורחים להביע את מחאתם בקולניות, או שאולי מנסים להצטרף להופעה. "זה הבית שלהם", צוחקת מיכל.

     

    הן נעמדות זו לצד זו, ממש על שפת האגם. מיכל שרה, וקורין פורטת על הגיטרה ומצטרפת מדי פעם בשירה ובקולות. אלי ודרורית יושבים על הספסל ומתקשים להסתיר את התרגשותם ולעצור את דמעותיהם. "כשהן ביצעו את השיר, נדהמתי, הייתי בלי מילים", אומר אלי. "מאוד התחברתי לשיר כבר מהשורות הראשונות".

     

    מיכל חשה הקלה מסוימת. "לתאר אדם בכמה מילים, בפסקה, זה אפילו מעליב", היא אומרת להם. "גיבור, אבא טוב, אני לא מסוגלת לעשות את זה. אבל דווקא בשיר קורין הצליחה לעשות את זה. לגעת עוד קצת במי שהוא היה ובנו". קורין, מחייכת: "אני שמחה שיש לי אפשרות לתת לכם סוג כזה של חוויה, אנרגיה בריאה. זה באמת ממלא אותי. אני קיבלתי רושם של בן אדם מלא שמחה, מלא הומור. איש כן שלא מסתיר כלום, שאין לו סודות. מיכל רצתה שאני אראה בשיר את דולב, את הדמות שלו, ובעיניי המוזיקה היא דרך אחרת לזכור אותו".

     

    בעוד רגעים תחזור מיכל הביתה, לילדים, אל הלבד. אל הניסיונות למלא את החלל, ליצוק תוכן לבדידות הזאת שאי אפשר להפיג. גם כשהיא בוכה, זה לא בהכרח העצב. היא עוד לא בשלב הזה. אנחנו שומעים שוב את השיר, "הכול מתכווץ", הפעם בגרסתו הסופית, והוא עדיין בועט וכועס כפי שביקשה מיכל.

     

    "הדבר הראשון שאמרתי לקורין, זה שאני לא רוצה שהשיר יהיה עצוב", היא אומרת. "זה הרי יותר מכעיס מעצוב. זה כעס נוראי על משהו לא הגיוני. כעס מטורף, בלתי נשלט, על מה שקרה". היא פונה להורים של דולב. "הוא היה אוהב את השיר?" דרורית מהנהנת. "כן", היא אומרת. "אני חושבת שכן. הוא הרי בדיוק איך שתיארת אותו בשיר, תמיד עם ילד אחד על הכתפיים ושתיים בין הידיים".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים