שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "אצלנו אומרים לניצולי השואה - 'לא חייבים לספר מה שלא יכולים לספר'"
    "אנשים נשארים לבד אחרי מתן עדות, אף אחד לא שואל אותם איך זה לגעת בפצע פתוח" - השחקן עזרא דגן ואשתו עירית הקימו פרויקט חשוב וייחודי - "תיאטרון עדות", במסגרתו תלמידים מקשיבים לעדויות של ניצולי שואה ומגלמים אותם על הבמה. "בסוף הרבה מהניצולים אומרים 'עכשיו אנחנו יכולים לדבר על זה בלי להיפגע או להרגיש טראומה נוספת"'. ריאיון

    "אחרי מתן עדות, אנשים נשארים לבד. הנושא הזה לא מטופל ואין מי שדואג להחזיר אותם לחיים נורמלים ולתפקוד". כבר 19 שנה שהשחקן עזרא דגן ואשתו הדרמה-תרפיסטית עירית דגן עוסקים במלאכת קודש. הם מפעילים את "תיאטרון עדות" - פרויקט המפגיש בין ניצולי שואה לבין תלמידי חטיבות הביניים. כשהניצולים מספרים לבני הנוער את סיפורי הישרדותם בשואה, ואז נוכחים על הבמה בזמן ההצגה וצופים בתלמידים מגלמים אותם וממחיזים את הסיפור שלהם.

     

    מתוך הצגה של תיאטרון עדות

    מתוך הצגה של תיאטרון עדות

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    59 הצגות כאלה כבר התקיימו, ולא רק בשם אומנות התיאטרון, אלא בעיקר כדרך לסייע לניצולים לעבד את החוויה ולהתמודד איתה. "הבנו שאנשים נשארים לבד", מספר דגן. "אף אחד לא שואל אותם אחרי יום, יומיים, שבוע, חודש מה שלומם, איך היה לגעת בפצע פתוח כואב. נלקחה מהם עדות, לפעמים יום-יום שעה-שעה ואחר כך לא שאלו ובדקו. זה נראה לא מטופל, ואף אחד לא וידא שהם חוזרים אחר כך לחיים נורמליים ולתפקוד. לצערנו הם גם לא טופלו עם עלייתם לארץ ועם קום המדינה. חשבו שעצם זה שהגיעו לפה אומר שהכל הסתדר. הייתה שתיקה - לא האמינו או שהיה קשה להקשיב להם. הבנו שרק משהו תרפויטי, בתהליך של קבוצה דינמית מחבקת שכוללת דור ראשון שני ושלישי - יוכל לעזור".

     

    הזוג דגן מתמודד עם אתגר לא פשוט: המרוץ נגד הזמן. בכל שנה מספר הניצולים הולך ומתמעט, ובני הזוג מנסים, עד כמה שניתן וכמעט ללא מנוחה, להספיק להציג לעולם כמה שיותר עדויות וסיפורים. "יש כאלה שנפטרים במהלך התהליך. יש כאלה שאנחנו רואים אותם נסוגים, זה קשה מאוד", הוא מעיד.

     

    מתוך תיאטרון עדות (צילום: אלכס גד)
    "אנחנו מנסים להעביר מסר אנושי כללי: זה יכול לקרות שוב". עזרא ועירית דגן(צילום: אלכס גד)

    כל קבוצה מורכבת מ-15-12 שורדי שואה ואנשי דור שני, ועוד חמישה עשר צעירים. העבודה על כל הצגה נמשכת בין 10 חודשים לשנה, כשהכלים לקוחים מעולם הדרמה-תרפיה. העדויות נערכות והמחזה נכתב בהשראתן. "התהליך, עבורנו, לא פחות חשוב מההצגה. הצעירים לא באים ללמוד על השואה, אלא לשמוע סיפור אישי", הוא מוסיף.

     

    התלמידים מצליחים להכיל את זה?

    "מאוד. הם מתחברים במהירות אדירה. זה נוער נפלא. הם פתוחים לנתינה ומבינים אותה. הם מגישים כוס מים, מחבקים, ולצערנו אך גם לגאוותנו הם יוכלו לומר – 'פגשנו ניצולי שואה אמיתיים, לא רק ראינו אותם בשחור לבן על המסך'".

     

    דגן, שכזכור שיחק בסרטו המיתולוגי של ספילברג "רשימת שינדלר", מתאר רגעים אנושיים מרגשים במיוחד שנרקמים מתוך החוויה הייחודית: "באחת ההצגות פגשנו מישהי שאמרה 'אני היחידה ששרדה מעיירה כך וכך בפולין. ואחרי שנים פגשנו מישהי אחרת מאותה עיירה. אנחנו מגלים שכל אחד חושב שהוא שורד יחיד. במקרה אחר שני ניצולים נפגשו בכנס שעשינו. 58 שנה הם לא התראו, מהיום הראשון של המלחמה. הם גדלו באותה שכונה, וההפצצות החלו כששיחקו יחד ליד הבית. התברר שאחד מהם גר בהרצליה ואחד בראשון לציון, והם לא ידעו אחד על השני. הם נפלו זה על צווארו של זה, וזה היה רגע מהמם".

     

    ועוד עדות בלתי נתפסת מספרת על 100 ילדים שהוכנסו לתא הגז באושוויץ. הדלת נסגרה והם צוו להתפשט. אחרי חצי דקה נפתחה שוב הדלת, ומישהו הודיע שהגיע משלוח תפוחי אדמה, ודרושה עזרתם של 50 ילדים. כך מתוך 100 ילדים שהיו אמורים להיות מומתים באותו יום - 50 ניצלו. "במסגרת 'תיאטרון עדות' הכרנו שלושה מהם", אומר דגן בהתרגשות.

     

    מתוך תיאטרון עדות (צילום: זהר כורח)
    "אחרי מתן עדות, אנשים נשארים לבד". מתוך תיאטרון עדות(צילום: זהר כורח)

    "אנחנו מנסים לנטרל את תחושת הקורבנות, ולהעביר מסר אנושי כללי: זה יכול לקרות שוב – לנו או לאחרים", הוא מוסיף, ומקפיד להביט סביב: "אנחנו לא שוכחים את מי שנמצא לא רחוק מאיתנו בגבול הסורי. אבל העולם שותק, לא לומד. אנחנו רק מדברים בעיתונים. זה כואב. ברואנדה זה קרה לא מזמן, בקוסובו, בבוסניה. אז אנחנו אומרים - חובת ההוכחה ושימור הזיכרון היא עלינו.

     

    "כשכל כך הרבה ארגונים קמים – מארגונים ניאו-נאצים ועד למכחישי שואה – המאבק שלנו הוא להנציח. שואה יש רק אחת, אבל רצח עם יש לא מעט. רצח העם הארמני הולך ונמחק, וזה לידנו. הדברים הם נוראיים. אנחנו צריכים להבחין בין טבח, רצח עם ושואה".

     

    מה דעתך על החוק שאושר לא מזמן בפולין, ובמסגרתו אסור לטעון כי העם הפולני היה מעורב בפשעי הנאצים?

    "זה חלק מההכחשה. אנחנו צריכים להילחם בזה. לי יש בטן מלאה על כל הנסיעות לפולין. למה אנחנו צריכים לפרנס אותם? לבי יוצא אל כל תלמיד שנשאר בארץ ולא נוסע. מעבר לכך, הילדים בדילמה ולא יודעים מה לעשות. תוך כדי שהם שם, צעירים אומרים 'עדיין לא בכיתי' – הם יודעים שהם אמורים לבכות – זה קושי".

     

    מתוך תיאטרון עדות (צילום: זהר כורח)
    "אנחנו צריכים להילחם בהכחשה". מתוך תיאטרון עדות(צילום: זהר כורח)

    בעניין אחד נבדלות העדויות של "תיאטרון עדות" מעדות רגילה, ומדובר בפרדוקס לא קטן: "אנחנו לא נציג את הסיפור הקשה על הבמה", מסביר דגן. "אצלנו אומרים - לא חייבים לספר את מה שלא יכולים לספר. התלמידים צעירים, ולא חייבים להיכנס לכל פרט. אנחנו יודעים איזה דברים נוראיים ואכזריים קרו. המוח האנושי המעוות לא יכול היה להמציא דברים נוראיים יותר. אז אנחנו אומרים להם – חבר'ה אתם מבוגרים, תעשו לעצמכם עריכה, תחשבו מה הם יכולים לשמוע ומה לא. אנחנו מרגישים שהם עושים לעצמם עדיפויות ובוחרים – את זה לא נספר. תראי, כמעט כל ניצולת שואה עברה טראומה – מהטרדה מינית ועד לדברים נוראיים. גם הדור השני מספר שהם מרכיבים פרטים כמו בפאזל – מישהי אמרה לנו – 'אני יודעת שאבא שלי בנה משפחה מחדש'. יש כאלה שבנו משפחה אחרי שחשבו שיקירם אבד במלחמה, ופתאום הוא חזר".

     

    הפרויקט, שמבוסס על נדיבות לבם וכיסם של ארגונים כמו ועידת התביעות ואשל ג'וינט ישראל, הגיע אל מעבר לים – בניו יורק הוא הועלה כבר כמה פעמים, וההנחיה פשוטה: "אל תהפכו את זה לעצרת זיכרון, למלודרמה או קיטש, אלא חפשו את האיפוק. הכוח הוא באיפוק ולא ברגשנות".

     

    ניכר שפעם אחר פעם, הכוח הטיפולי של התהליך מורגש במלוא עוצמתו: "יש כאלה שכמעט עוזבים, כי קשה להגיע שבוע-שבוע, לשבת שעה וחצי, ולא רק לספר אלא לשמוע את האחרים. יש כאלה שאמרו – 'כשאני שומע סיפור של מישהו אחר אני אוטם אוזניים'. היה אחד שקיבל סחרחורות, אמרנו לו – תנסה, תן לעצמך הזדמנות. בסוף התהליך הוא ביקש להצטרף שוב לפרויקט. כמובן שלא צירפנו אותו, כי אנחנו עושים את זה כך שהפרויקט גם סוגר את התהליך הרגשי. בסופו, הרבה אומרים 'עכשיו אנחנו יכולים לדבר על זה בלי להיפגע, בלי להרגיש כאילו אנחנו עוברים טראומה נוספת. וניצולת שואה אחת מרמת גן סיכמה את הדברים באמירה פשוטה וחזקה: 'אחרי 'תיאטרון עדות' אני חיה בשלום עם עברי'".

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""אצלנו אומרים לניצולי השואה - 'לא חייבים לספר מה שלא יכולים לספר'""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אנשים של בוקר
    7 לילות
    מומלצים