המחזמר שלא תשיגו לו כרטיסים שובר שיאים גם מעבר לים
המחזה "המילטון", שהתרחב מניו יורק ללונדון לפני כמה חודשים, היה הכוכב הגדול של טקס פרסי התיאטרון הבריטי - ובצדק. גם אתם יכולים ליהנות מההפקה עטורת השבחים והכי מדוברת של השנים האחרונות, המציגה את סיפורו של אחד האבות המייסדים של ארה"ב דרך המנון היפ-הופ מתמשך של 47 שירים, אם תזמינו כרטיסים ללונדון שנה וחצי מראש
בקושי שלוש שנים עברו מאז שהמחזמר האמריקני "המילטון" הגיח לאוויר העולם, והוא כבר מוכיח שהוא כנראה אחד הדברים המוצלחים שאי פעם הגיעו לבמה. אחרי ששבר שיאי זכייה בפרסי טוני והכותב המגה-מוכשר לין-מנואל מירנדה זכה גם בפרס פוליצר ובפרס הגאונות על שם מקארתור, אמש (יום א') לקח הביתה המחזה עוד שבעה פסלוני "אוליבייה" - פרס התיאטרון היוקרתי בבריטניה - והמשיך ברצף ההצלחות גם מעבר לים. אבל אם תרצו לראות אותו כנראה שתצטרכו לא רק לטוס רחוק, אלא גם להזמין כרטיסים הרבה חודשים טובים מראש (ואפילו שנים) ולשלם עליהם לא מעט.
מחזמר ההיפ-הופ מספר על אלכסנדר המילטון, מהאבות המייסדים של ארצות הברית ומי שנחשב אבי הכלכלה האמריקנית, שהקים בין היתר את הבנק המרכזי של המדינה. המחזה מביא את סיפורו של מזכיר האוצר הראשון, שהיה מהגר ממשפחה ענייה וקשת יום בקריביים והצליח כנגד כל הסיכויים לטפס מעלה, וכל זאת על רקע מלחמת העצמאות האמריקנית. הוא אומנם מככב על שטר של 10 דולרים, אבל נחשב עד השנים האחרונות לאב מייסד פחות מוכר מהשמות הגדולים האחרים (ג'ורג' וושינגטון, תומס ג'פרסון, ג'יימס מדיסון). ההצלחה של המחזה מינפה את המילטון לרמה של סופרסטאר ונתנה לו את התהילה שלא זכה לה אי שם לפני 200 שנה.
בעיקרון כשמציגים את זה רק ככה, העניין כולו נשמע מעט יבשושי. אבל לאור העובדה שהשנייה הראשונה של המחזה מתחילה עם שיר היפ-הופ שנמשך עד סוף ההצגה והליכונים נסתרים על הבמה, אפשר להבין שמדובר במשהו די נדיר וצורה שונה לגמרי לספר את סיפור הקמת ארצות הברית. ההצגה משלבת 47 שירים שונים (כמו גילו של המילטון במותו), שכבר מזמן הפכו לאחד האלבומים המצליחים ביותר באמריקה - ואפס דיבורים.
מי שעומד מאחורי התופעה הוא המחזאי, המלחין, הראפר, השחקן והגאון לין-מנואל מירנדה, ניו יורקי עם שורשים בפוארטו ריקו (שהיא גם היעד הבא של ההצגה). הוא יצר את המחזה אחרי שקרא את הביוגרפיה של המילטון משנת 2004 בחופשה קצרה מלהיט הברודוויי הקודם שלו, In the Heights, שעוסק בקהילה הלטינית של מנהטן. מירנדה הגיע למסקנה שהביוגרפיה של המילטון מזכירה את זו של הרבה ראפרים שהתחילו את חייהם בשכונות קשות והצליחו לנגוס בתהילה - והתחיל לכתוב את ההמנון שלו לשר האוצר הראשון של ארצות הברית. ההצגה התחילה באוף-ברודוויי בתחילת 2015 והגיעה תוך כמה חודשים לברודוויי עם מסורת שנשמרת עד היום - כל ערב הוא סולד אאוט. חודשים ושנים מראש. בדצמבר האחרון החל המחזמר להציג גם בלונדון, שכנראה תהיה נוחה לכם יותר מניו יורק והמחירים בה קצת יותר שפויים, אבל כדי לשריין כרטיס תצטרכו לתכנן הרבה (מאוד) זמן מראש את הטיול לאירופה.
שובר קופות, שיאים ומוסכמות
באופן טבעי, אחרי שהמחזמר היה מועמד למספר שיא של 16 פרסי טוני, מתוכם זכה ב-11 – כולל פרס המחזמר הטוב ביותר – ארבעה חודשים לאחר שהגיע לממלכה המאוחדת "המילטון" זכה גם שם למספר שיא של מועמדויות בפרסי האוליבייה היוקרתיים לתיאטרון (13 במספר). עם זאת הוא גרף אתמול "רק" שבעה פרסים ולא שבר את שיא הזכיות הבריטי ששייך למחזה "הארי פוטר והילד המקולל", שהגיע להישג המכובד בשנה שעברה כשזכה בתשעה פרסים. ועדיין, "המילטון" היה אתמול כוכב הערב הבלתי מעורער.
המופע זכה אתמול בקטגוריות המחזמר החדש, השחקן הראשי (ג'יילס טררה, שמגלם את ארון בר- יריבו המר של המילטון), הכוריאוגרפיה, שחקן המשנה (מייקל ג'יבסון, שמגלם את המלך ג'ורג' השלישי), ההישג הבולט במוזיקה, התאורה ועיצוב קולי. טררה, שכאמור מגלם את הנמסיס של המילטון ואת מי שהורג אותו בדו-קרב (אל תדאגו, זה לא באמת ספוילר), זכה גם בקרב הפרסים וגבר בקטגוריה על ג'מאל ווסטמן, שמגלם את המילטון בלונדון. ג'יבסון, שתפקידו במחזמר אומנם קטן אבל מצחיק במיוחד, התמודד בקטגוריה מול שני מועמדים נוספים מתוך המחזמר.
טררה אמר לעיתונאים הבריטים אחרי הזכייה: "לא לקחנו שום דבר כמובן מאליו, ואני מאוד שמח שקיבלנו את ההכרה הזו. פעם בכמה זמן מגיעה הצגה שמשנה דברים, מזיזה גם מחוץ לעולם מחזות הזמר". השחקן נשמע קצת תמים, בכל זאת, מדובר במחזמר הכי מדובר של השנים האחרונות, אבל אין ספק שמדובר בהצגה שמטרתה לעורר מודעות ולשלוח מסר לקהל תוך שהוא מתענג בצפייה.
הקאסט משלב בעקביות שחקנים משלל רקעים ומגזרים שונים, עם דגש על קבוצות מיעוט בחברה. כך למשל בלונדון דמויותיהם של ג'ורג' וושינגטון, תומס ג'פרסון וארון בר הן שחורות, אשתו של המילטון היא אסייתית, והמילטון עצמו הוא בכלל לטיני. יש כאן מסר כפול: שילוב של כמה שיותר רקעים על הבמה, והצגת "הנרטיב הלבן" של אמריקה באופן הרבה יותר מעודכן. העובדה שכל השירים של המחזה הם מעולם ההיפ-הופ, אר אנד בי, ראפ, סול מחזקת גם היא את השינוי. "עניין הגיוון בשחקנים ושילובם של רקעים רבים ושונים הוא לא סתם גימיק כדי למשוך קהל. זו הדרך הכי טובה לספר את הסיפור", חידד השחקן טררה.
אבל בהתאם להצלחה מסחררת, המחזמר שאמור היה להעצים את בני המיעוטים הפך תוך זמן קצר למצרך לעשירים בלבד. ככה זה כשצריך להזמין חודשים ושנים מראש את הכרטיסים, שמחיריהם רק הולכים ומטפסים וזה עוד בלי לדבר על עולם הספסרות של ההופעות. מסיבה זו הוחלט, כמו עם הפקות רבות בברודוויי, שגם "המילטון" (בכל הופעותיו, גם בלונדון) יקיים הגרלות יומיות למושבים בשתי השורות הראשונות במחירי רצפה. אמנם בממוצע נלחמים 10,000 איש מדי יום על בערך 60-40 כרטיסים, אבל כנראה שאין כל כך אופציה זולה או ספונטנית יותר.
אם כבר קיבלתם את ההחלטה המצוינת לטוס ללונדון ולראות את המופע, בין שהזמנתם כרטיסים 16 חודשים מראש (כמו כותבת שורות אלו) או שאתם מנסים את מזלכם בהגרלה, אתם גם תקבלו ממתק נוסף, שהוא לראות דווקא בבריטניה את סיפור מלחמת העצמאות האמריקנית – נגד הממלכה המאוחדת, נזכיר. אם שמים בצד את המבטא האמריקני הלא-תמיד מוצלח שמשתדלים שחקני ההצגה להציג במקום הבריטי המקורי שלהם, לראות את "המפסידים" מציגים את הסיפור אחרי 200 שנה ומזמרים "אין על ניו יורק" זה די מרגש ואפילו מצחיק.
