שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "גייל לא נשכחה": הסרטון שמחזיר לחיים את הצלמת שנרצחה בפיגוע
    גייל רובין הגיעה לכאן לבדה לתעד את הטבע התנ"כי, ובפסטורליה הזאת נרצחה בדיוק לפני 40 שנה בפיגוע בכביש החוף. סרטון אנימציה שנוצר במסגרת פרויקט "פנים.יום.זיכרון" של בית "אבי-חי" ו"יצירת חיי" של ynet ו"ידיעות אחרונות" לקראת יום הזיכרון, כמו מחייה אותה ואת עשייתה. צפו בתמונות עוצרות הנשימה שצילמה ובסרטון המרגש

    מי זוכר את גייל רובין? גלי הים? החול? הציפורים האחרונות שהיא הספיקה לצלם לפני שנורתה בראשה? בדיוק 40 שנה חלפו מאז שרובין, צלמת טבע מחוננת שהגיעה מניו יורק לארץ זבת חלב ודבש, נרצחה באחד המקומות הפסטורליים ביותר – שמורת הטבע של מעגן מיכאל. היא הייתה הקורבן הראשון בשרשרת הרציחות שביצעו מחבלים במרץ 1978, אשר נצרבה בדפי הדם של ההיסטוריה בתור "הפיגוע בכביש החוף". היא הייתה בת 40, רווקה, וגם ההורים שהותירה אחריה כבר לא בין החיים. האם אדם שחי איתנו ובתוכנו נעלם כלא היה?

     

    "והרותם היה מלבין". סרטון האנימציה לזכרה של גייל רובין

    "והרותם היה מלבין". סרטון האנימציה לזכרה של גייל רובין

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    הינה, כעת היא כמו חיה, בסרטון אנימציה מרגש שיצרו יסכה מאיו ומעין צוריאל, במסגרת פרויקט "פנים.יום.זיכרון" של בית "אבי-חי", ומלווה גם את פרויקט "יצירת חיי" של ynet ו"ידיעות אחרונות" לקראת יום הזיכרון.

     

    מהמלחמה לשלווה

    סיפורה של גייל רובין יכול להוות בסיס לסרט הוליוודי רחב יריעה בשל הניגודים העזים שהוא מכיל. בחורה יהודייה באה לישראל בחיפושה אחר שקט חיצוני ופנימי – והכדורים משיגים אותה במקום שבו היא מצלמת את הטבע המרהיב. ציוץ הציפורים מול שריקת הכדורים. אחת מול רבים. התגלמות הטוב מול התגלמות הרוע והאכזריות.

     

     

    מצילומיה של גייל רובין (צילום: גייל רובין)
    רובין לא הספיקה להשלים את פרויקט חייה(צילום: גייל רובין)

    מצילומיה של גייל רובין (צילום: גייל רובין)
    (צילום: גייל רובין)

    גייל, בת אסתל וג'ונתן (ג'וני) רובין, נולדה ב-18 באפריל 1938 למשפחה יהודית בניו יורק, שם גדלה. היא למדה באוניברסיטת מישיגן ובשנות השישים, אחרי שעבדה כעורכת בהוצאת ספרים במנהטן, החלה את דרכה המקצועית כצלמת עיתונות. בגיל 29 אובחן אצלה סרטן שד. "היא עברה טיפולים לא פשוטים ומבחינה פיזית החלימה לחלוטין", מספרת קרובת משפחתה אלכסנדרה ג'יידל־בלוך, "אבל משהו בשקט הנפשי שלה נפגם. גייל האמינה שהסרטן הוא ביטוי של הגוף ללחץ של החיים, וכשאמרה לרופאיה שהיא מעוניינת להוריד את הרגל מדוושת הגז הם גיבו את החלטתה".

     

    בקיץ 1969 היא הגיעה לחופשה בישראל בגפה, רק עם המצלמה, התרשמה מהנופים ומהאנשים והחליטה להישאר בארץ. היא שכרה דירה בגבעתיים, אימצה שני כלבים, סומסום ולאקי, וקראה לעצמה גילה. כצלמת עיתונות היא סיקרה את מלחמת יום כיפור ונכנסה למצרים עם חיילי צה"ל. בהמשך חזרה לאהבתה הראשונה – צילום טבע דומם ובעלי חיים. "מתוך אהבתה לטבע היא התחילה לתעד חיות מתקופת התנ"ך שעדיין חיות בארץ, כמו צבי ארצישראלי, דורבנים, תנים, נמיות, שקנאים, חסידות, עגורים וכל הציפורים שנודדות ועוברות במסדרון של ארץ ישראל", מספר צלם הטבע גדעון שפירא. "היא התבססה על מה שכתוב במקורות, יצרה קשר עם רשות שמורות הטבע והתחילה לעבוד לפי תוכנית".

     

    מצילומיה של גייל רובין (צילום: גייל רובין)
    ציוץ הציפורים מול שריקת הכדורים(צילום: גייל רובין)


    יסכה מאיו ומעין צוריאל  (צילום: דנה קופל)
    יסכה מאיו ומעין צוריאל (צילום: דנה קופל)

    בשנות השבעים עוד לא היו מצלמות דיגיטליות. היא צילמה בפילם, פיתחה אותו במעבדה שבדירתה וסימנה את התמונות שרצתה להגדיל. אצבעות של כף יד אחת הספיקו כדי למנות את מספרם של צלמי הטבע המקצועיים, והתחום הזה נחשב למאוד גברי. רובין הייתה תופעה ייחודית. היא כבשה את מקומה כצלמת רגישה המסוגלת ללכוד בעדשת מצלמתה לא רק את הטבע, אלא גם את התנועות והקולות של בעלי החיים. היא הציגה את עבודותיה במוזיאון לאמנות יהודית בניו יורק, ובאנציקלופדית החי והצומח של ארץ ישראל מופיעים הרבה צילומים שלה, אך את פרויקט חייה – תיעוד החי והצומח התנ"כי בארץ ישראל – לא הספיקה להשלים.

     

    בשבת, 11 במרץ 1978, הגיעה קבוצה של 11 מחבלים לחופי הארץ בשתי סירות גומי. הם נחתו בחוף של מעגן מיכאל והפתיעו את רובין שעסקה בצילום ציפורים ואז רצחו אותה. ליד גופתה נמצאה המצלמה ובה התמונות האחרונות שצילמה. משם המשיכו ברגל לעבר כביש החוף, השתלטו על מונית ושני אוטובוסים, הכניסו את כל השבויים לאוטובוס אחד ונסעו לכיוון תל אביב. צפונית לצומת גלילות התפתח בינם לבין כוחות הביטחון קרב יריות, שבו נרצחו 35 מבוגרים וילדים.

     

     
    מצילומיה של גייל רובין (צילום: גייל רובין)
    "נרצחה דווקא בלב השקט"(צילום: גייל רובין)

    מצילומיה של גייל רובין (צילום: גייל רובין)
    (צילום: גייל רובין)

    כמו בשיר

    במסגרת "פנים.יום.זיכרון", סיפורה של רובין הופקד בידי שתי אנימטוריות צעירות ומוכשרות – יסכה מאיו ומעין צוריאל, שלפני חמש שנים יצרו ביחד את הסרט "שמירה" המבוסס על זיכרונותיו של אהוד בנאי מחברו אריה אלוני. "באוגוסט שעבר, כשגרתי בברלין ועבדתי בסטודיו לאנימציה, קיבלתי את התחקיר של 'בית אבי־חי' וסיפור חייה של גייל כבש אותי", מספרת מאיו (31). "היא דיברה אליי מפני שהיא הייתה צלמת עיתונות בתקופה שבה לא היו בשטח הרבה צלמות, וכשהחליטה להפוך לצלמת טבע היא לא התרגשה מהעובדה שאין הרבה נשים כמוה. כלפי חוץ היא הייתה עצמאית ונחושה, אבל הצילומים שלה מעידים עד כמה הייתה רגישה. מצאתי את עצמי מוקסמת מעולם הטבע החלומי שהיא בנתה סביבה, ומה שמחדד את הטרגדיה הוא העובדה שגייל עשתה מהפך כשברחה מניו יורק הסואנת אל השקט, ודווקא בלב השקט היא נרצחה".

     

    מעין צוריאל (31), ילידת רעננה, הכירה את מאיו מתקופת לימודיהן ב"בצלאל", ומאז הפכו לחברות וגם לשותפות. "כשיסכה סיפרה לי שקיבלה פנייה מ'בית אבי־חי' הרגשתי שאני במקום אחר, אישית ומקצועית, אבל כשקראתי את התחקיר נסחפתי בקסמה של גייל", היא אומרת. "היא הייתה אומנית שהתמכרה לטבע, וזה קרוב לליבי. אנימציה יכולה להביא למסך רגשות שלא קיימים במציאות והיא נותנת עומק נוסף לזיכרון. יש הרבה דרכים לספר סיפורים על אנשים, ויש הרבה אנשים שלא מתחברים לטקסי הזיכרון המסורתיים. האנימציה יכולה להחיות רגעים שאין להם תיעוד ויש משהו קסום בליצור מאפס".

     

    מצילומיה של גייל רובין (צילום: גייל רובין)
    (צילום: גייל רובין)

    מצילומיה של גייל רובין (צילום: גייל רובין)
    (צילום: גייל רובין)

    הסרטון העוצמתי, "והרותם היה מלבין" (כשם השיר שכתב על הצלמת המשורר נתן יונתן), בן שתי דקות וחצי, נפתח ביריות, ומתוך המסך השחור מבצבצת דמות צבעונית של אישה עם מצלמה שעפה אל הטבע. "כל אדם וסיפורו מעוררים שפה עיצובית ייחודית", אומרת מאיו. "במקרה של גייל, רצינו שהצופה יתחבר יחד איתה לעולם הטבע, המקום שבו היא מצאה שלווה. גם בעיצוב הפסקול של הסרט ניסינו להעצים את הניגוד בין המחבלים והמלחמה לבין השקט שבטבע".

     

    את הסרט מלווה השיר שכתב נתן יונתן, שנכתב מנקודת מבטו של המשורר, ואת מילותיו מקריאה איילת זורר. השורות הראשונות בו הן ליריות להפליא, תיאור הטבע עוצר נשימה, ואחרי תמצית האירוע המוגשת כמבזק חדשותי השיר חוזר למחוזות הפואטיקה. השורה "חשבתי שיופי יכול להגן עלינו ועל הילדים מאש ומקרח" מסמלת בעיניהן את חייה. "ישנם קווי דמיון ייחודיים בין שירה לבין הגישה המנחה אותנו כיוצרות אנימציה", הן מעידות, "למשל הצורך לצמצם ולדייק. באנימציה כל פריים מתוכנן מראש עוד לפני שהקו הראשון מונח על הדף. כל פריים חשוב, כמו שכל מילה בשיר שקולה. העבודה מול השיר נתנה לנו הזדמנות לחבר בין מילים ודימויים לצורך יצירת משמעויות חדשות".

     

     

    יסכה מאיו ומעין צוריאל  (צילום: דנה קופל)
    "רצינו שהצופה יתחבר יחד איתה לעולם הטבע, המקום שבו היא מצאה שלווה"(צילום: דנה קופל)

    "יש שוט אחד שאני אוהבת במיוחד", מוסיפה צוריאל. "זה שוט מרחוק, רואים דמות שהולכת על קו החוף. בשנייה הראשונה לא שמים לב לנוכחותה, רק בצפייה שנייה מגלים את גייל בנוף הפרטי, הולכת במסע שלה, ואיש לא יודע מה עבר לה בראש כשהמחבלים עקרו אותה מתוך השלווה".

     

    ג'יידל־בלוך, בת דודה שנייה של גייל, היא מהבודדים מבני המשפחה שיוכלו לצפות בסרטון. "הוריה של גייל נפטרו מזמן, הם לא יכלו לעמוד בצער ובכאב והיא הייתה בתם היחידה", היא מספרת. "גייל נרצחה מבלי שהשאירה אחריה ילד שימשיך את השושלת. לכן כל כך מרגש אותי לדעת שגייל לא נשכחה לגמרי. שעדיין יש בישראל אנשים שזוכרים אותה".

     

    יטבת פייראיזן־וייל, מנהלת הפרויקט "פנים.יום.זיכרון", הוסיפה: "לפני שבע שנים, כשיצאנו לדרך, ביקשנו לשנות את שפת הזיכרון, לשים יותר דגש על החיים ופחות על רגעי המוות. להתמקד בחוויות ולא רק באובדן וברגעים שבאו אחרי הדפיקה על הדלת. הבחירה בסרטוני אנימציה זכתה בהרמת גבות מפני שאנימציה מתקשרת בתודעה לדיסני ולעולם ורוד, לא לעצב ולשכול שנצבעים בשחור. אבל לדעתי, לאנימציה יש כוח לשחזר ולהחיות את מי שכבר איננו בצורה מוחשית, כמעט כמו להחזיר אותו לחיים. הפנטזיה שלי, בראשיתו של הפרוייקט, היתה שבני המשפחות של הנופלים ירגישו שוב את קולו של האדם שכבר לא איתם ואת החיבוק שלו, לצד הגעגוע שלא נגמר, וזו התגובה שאנחנו מקבלות מהמשפחות השכולות. האנימציה שמאפשרת להן לחוות שוב את מה שאין מעניקה להן נחמה".

     

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""גייל לא נשכחה": הסרטון שמחזיר לחיים את הצלמת שנרצחה בפיגוע "
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אנשים של בוקר
    7 לילות
    מומלצים