שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "שישה אבות": מנסה לחמם, אבל לא מתרומם

    הפרק הראשון של סדרת הדוקו-ריאליטי של רשת, שמנסה לספק אינסייט לעולמם של האבות המודרניים, מצליח רק לעיתים רחוקות מידי לחרוג מגזרת הקלישאה. האבות שמשתתפים בפרויקט כנראה אכן עוברים תהליך עמוק של שינוי, אבל השאלה היא כמה מזה באמת עובר לצופה בבית

     

     

    בזמן שהאבא של כולנו – נשיא הונדורס – הכריז על נבצרות מטקס המשואות, רשת משווה ומעלה עם שישה אבות חלופיים (אתמול, יום ב', 21:00) מכל סקאלת ההורות, רק תבחרו.

     

     

    קטע מתוך "שישה אבות"    (באדיבות רשת)

    קטע מתוך "שישה אבות"    (באדיבות רשת)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

      

    6 אבות (צילום: מיכה לובטון)
    (צילום: מיכה לובטון)

    "ששת האבות" הם יובל שם טוב (יובל המבולבל), שיש לו שישה ילדים ואחד מהם מתעקש בכל בוקר ללבוש רק את בגדי יובל המבולבל; השחקן ניקי גולדשטיין, שהוא על תקן האבא החרדתי סלש מסרב להתבגר וזקוק לאישה שתגיד לו מה לעשות כדי שיוכל אחר כך לדבר על זה בסטנדאפ שלו; אודי דוידי המוזיקאי שגר בהתנחלות מעון שמביא את גוון חובש הכיפה שמדבר עם הילדים שלו על הקשר לאדמה; עילי בוטנר ניצול השילוב הקטלני – קיבוץ פלוס הורים גרושים שמנסה לתת לילדים שלו את כל החום והאהבה שנחסכו ממנו. בהמשך יבואו גם דודו פישר, שבגיל 67 נולדה לו תינוקת חדשה ואיש הצבא גלעד אברלינגי, שמגיע פעם בשבועיים הביתה ועדיין מתעקש להכניס את זה תחת קטגוריית אבהות.

    "שישה אבות" הגיעה בעקבות "שש אמהות" שעלתה בעבר ברשת, ומנסה בהתאמה לספק איזה אינסייט מעניין על האבות המודרניים ועל התמודדויות שלהם. היא בנויה על פי מודל העל של דוקו-ריאליטי: "הצגת הבעיה – הצפה וניסוח תובנה – קתרזיס – הפילי אבר אפטר". אני יכולה להבין, ואפילו להאמין, שדמויות שהסכימו להתלהק לפרויקט מהסוג הזה באמת סבורים שהם עוברים – סליחה על הצרפתית שלי – תהליך ושינוי. השאלה היא מה עובר בסופו של דבר אל הצופה בבית, והתשובה במקרה של "שישה אבות" מצליחה רק לעיתים רחוקות מידי לחרוג מגזרת הקלישאה.


    להוציא את עילי בוטנר, שהצליח להיחשף ולבטא את הסיפור שלו באופן שניצח את הזרימה המנומנמת של הסדרה, אף אחד מארבעת האבות בפרק הראשון לא מספק תוכן שמתעלה מעל הצורך המציצני של הצופה להתבונן במשפחות של אנשים מפורסמים. גם סיטואציות מורכבות (אבא שלוקח את המשפחה שלו לגור במקום מסוכן, בניגוד לכל אינסטינקט אבהי) או יוצאות דופן ומסקרנות (ילד שמתעקש לגלם את אבא שלו) שיש להן פוטנציאל להגיד משהו מורכב ומעניין פסיכולוגית על גלגולה של אבהות, פשוט נצמדות למובן מאליו ומסרבות להתרומם.

     

    ניקי גולדשטיין הגיע כדי לתת את הסטנדאפ שלו, שמהמעט שנכנס לפרק לא מצדיק את הסיפור, אורי דוידי לוקח את הבת שלו למקום שבו הייתה לו היתקלות עם מחבל ומתאר לה אותה לפרטי פרטים (מה דה פאק?). יכול להיות שגם היוצרים עצמם הבינו שיש להם בעיה – הפרק עמוס באלמנטים שנועדו להעשיר את התוכן – המרואיינים מתבוננים בעצמם מדברים ואנחנו צופים בהם תוך כדי. הם נפגשים עם פסיכולוג, יש להם קבוצת תמיכה בינם לבין עצמם, מן ערבוביה של מרכיבים שבגיבוי עריכה מוזיקלית לוחצת מרגישה כמו שמיכת טלאים של פרשנות פסיכולוגית ורגעי חיים, אבל לא מצליחה לחמם באמת.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים