שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    במקומם: שישה נכדים בשם שישה ניצולים
    "לסלקציה עם ד"ר מנגלה עמדתי בשורה השנייה על עקבים כדי להיראות גבוהה. את הרוב שלחו לגז" | "שנתיים הסתובבתי בחוץ, בקור ובשלג, אכלתי בצלים ותפוחי אדמה ישר מהאדמה" | "בשבילי כל יום הוא יום השואה. אני לא מאמינה שעברתי דבר כזה" | ניצולי הזוועות שעוד בינינו הולכים ומתמעטים. אלו סיפוריהם של מי שהקימו בארץ משפחה גאה - מפי בני הדור השלישי

     

    הסיפור של טמה גרינפלד    (תחקיר והפקה: שני שדמה, צילום: אלי סגל, עורך: יובל קאסנר)

    הסיפור של טמה גרינפלד    (תחקיר והפקה: שני שדמה, צילום: אלי סגל, עורך: יובל קאסנר)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    "נסענו ברכבת המקוללת ההיא במשך כל כך הרבה זמן, אני לא זוכרת כמה. כל כך צפופים, כל כך מלוכלכים היינו. עייפים ורעבים נורא... הייתי כבר שלוש שנים בידי הנאצים. הייתי בת 14, בכורה, לחמישה אחים ואחיות, אמא ואבא, סבים וסבתות, משפחה ליטאית מפוארת. מכולם נותרתי רק אני בחיים".

     

    כשהתחילה המלחמה הייתה טמה גרינפלד בת 14 והיא נשלחה על ידי אימה להביא את סבה וסבתה מהכפר הסמוך לעיירה טלז שבליטא. בדרכם חזרה תפסו ועצרו אותם כוחות גרמנים, ומאז לא שבה לראות את משפחתה. "אני זוכרת שהלילה הואר כולו באורות חשמל חזקים. לא ידעתי איפה אני ולא הכרתי איש. דחפו אותנו לתוך מחסן רכבת גדול. מאות מאיתנו, נערות ונשים ללא דמות".

    טמה גרינפלד (באדיבות המשפחה)
    טמה גרינפלד(באדיבות המשפחה)
     

    טמה גרינפלד ביום חתונתה (באדיבות המשפחה)
    טמה גרינפלד ביום חתונתה(באדיבות המשפחה)

    במשך שלוש שנים הייתה טמה בידי הנאצים, בהתחלה בגטו בעיר טלז, ולאחר מכן עבדה בעבודות כפייה במכרה פחם. כל משפחתה נרצחה, ולמזלה היא פגשה חברה שעזרה לה לשרוד את השנה האחרונה של המלחמה. "הייתי כל כך מותשת, ישובה על הרצפה הקשה. נשענתי לאחור ובכיתי בשקט. אחרי דקה או שתיים של בכי הבנתי שאני נשענת על מישהי, גב אל גב. היא לא אמרה דבר, רק נשענה עליי בחזרה. השתתקתי. לפתע הסתובבנו זו אל זו, נערה צעירה כמוני. הבטנו אחת בשניה, ובלי לומר מילה נשלחו ידיה לתמוך בשלי, ושלי תמכו בשלה. קמנו ביחד, עוזרות זו לזו ברגליים רזות. מאותו הרגע לא נפרדנו יותר. שרדנו יחד את השנה האיומה והאחרונה של המלחמה".

     

    כשהייתה בת 22 עלתה טמה לארץ, התחתנה והולידה שלושה בנים.

    טמה גרינפלד ומשפחתה (באדיבות המשפחה)
    טמה גרינפלד ומשפחתה(באדיבות המשפחה)

     

     

    תחקיר והפקה: שני שדמה, צילום: אלי סגל, עורך: יובל קאסנר

    תחקיר והפקה: שני שדמה, צילום: אלי סגל, עורך: יובל קאסנר

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    "לאחר חודשים ארוכים במחנה העלו אותנו שוב לרכבת. בתום נסיעה של מספר ימים שהרגישה כמו נצח, נעצרה הרכבת באמצע שומקום וקציני האס.אס צעקו עלינו שנרד, אך אנחנו היינו חולים ותשושים מכדי לשתף פעולה. לאחר זמן מה דממה העידה שהגרמנים נעלמו, במקומם הגיע ג'יפ של הצבא האמריקאי. היינו על הרכבת האחרונה לאושוויץ, ולמזלנו היא לא הגיעה ליעדה. ניצלנו".

     

    אליס דויטש ז"ל נולדה ב-1936 וחיה בעיירה סובוטיציה שביוגוסלביה, היא הייתה בת יחידה לשני הוריה. בשנת 1942 לקחו את כל הגברים היהודים בעיר וגם את אביה, זו הייתה הפעם האחרונה שראתה אותו. שנתיים לאחר מכן העבירו אותה ואת אימה לגטו וכמה חודשים אחר כך, ביום הולדתה השמיני, הן הועלו לראשונה לרכבת. "זה היה ב-16 ביוני 1944, אני זוכרת כי באותו יום בדיוק הייתי בת 8. שכבתי במיטה וחיכיתי לאימא שתבוא להעיר אותי ולהגיש לי, כבכל שנה ביום הולדתי, את קערת התותים המסורתית. במקום זה אימא דחקה בי לקום מהר ולהתארגן, הגיע זמננו ללכת לרכבת שתיקח אותנו אל הלא נודע".

    אליס דויטש (באדיבות המשפחה)
    אליס דויטש כילדה(באדיבות המשפחה)

    אליס דויטש (באדיבות המשפחה)
    אליס דויטש ביום חתונתה, אחרי שעלתה לארץ(באדיבות המשפחה)

    אליס דויטש ומשפחתה (באדיבות המשפחה)
    אליס דויטש (הילדה) עם שני הוריה וזוג חברים(באדיבות המשפחה)

    אליס ודניאל (באדיבות המשפחה)
    אליס ודניאל(באדיבות המשפחה)
     

    התחנה הראשונה הייתה בבצ'מרס שבהונגריה, שם שהו אליס ואימה יחד עם חולי נפש מבית חולים פסיכיאטרי. לאחר מכן המשיכו למחנה המעבר שטרסהוק, משם למחנה הריכוז שינברג ליד וינה ולבסוף הן הועברו למחנה הריכוז ברגן בלזן. "אני זוכרת את הזוועות משם. אני זוכרת את הגופות שדרכנו עליהן בדרך לשירותים, את מקלחות מי הקרח, את המרק היומי שהיה צריך לאכול בזהירות - כדי לא ללעוס בטעות את האבנים".

     

    לקראת סוף המלחמה הן עלו שוב לרכבת ונסעו במשך כמה ימים רוצפים. בשלב מסוים הרכבת נעצרה וקציני האס.אס צעקו על כולם לרדת מהר. הם היו חולים וחלשים ולכן לא שיתפו פעולה. לאחר מכן הסתבר שרצו להעמיד אותם בשורה ולטבוח בהם לפני שהאמריקנים מגיעים.

     

    "היינו על הרכבת האחרונה לאושוויץ, ולמזלנו היא לא הגיעה ליעדה. ניצלנו" ספרה אליס.

     

    בשנת 1949 עלתה אליס לישראל עם אימה ודודתה באוניה היוגוסלבית "רודיק", והן עברו לגור בירושלים ברחוב שכולו היה מורכב מיוצאי סובוטיצה. שנים מספר לאחר מכן התחתנה אליס ונולדו לה שלושה ילדים. היא נפטרה בשנת 2010 כשהייתה בת 74.

     

      

    סיפורה של מלכה נוימן    (תחקיר והפקה: שני שדמה,צילום: אלי סגל, עורך: יובל קאסנר)

    סיפורה של מלכה נוימן    (תחקיר והפקה: שני שדמה,צילום: אלי סגל, עורך: יובל קאסנר)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    "כשהגעתי מהגטו לאושוויץ בירקנאו לסלקציה עם ד"ר מנגלה עמדתי בשורה השנייה על עקבים כדי להיראות גבוהה. את הרוב שלחו לגז, אני נשארתי. יכולתי לספור את העצמות שלי בגוף, כמו שלד הייתי, כמעט מתתי מרעב. בשבילי כל יום הוא יום השואה. אני לא מאמינה שעברתי דבר כזה".

     

    "היו הרבה צירופי מקרים שבזכותם עברתי את המלחמה", מספרת ניצולת השואה מלכה נוימן. היא נולדה בעיר סוסנוביץ שבדרום מערב פולין. כשהתחילה המלחמה הייתה בת 11. היא נשלחה לגטו סוסנוביץ, ובו איבדה את שני הוריה. משם הועברה לגטו לודג' ולבסוף לאושוויץ, שם הצליחה לשרוד עד סוף המלחמה.

    מלכה נוימן (באדיבות המשפחה)
    מלכה נוימן(באדיבות המשפחה)

    מלכה נוימן (באדיבות המשפחה)
    (באדיבות המשפחה)
     

    "אני ניצחתי קצת, אבל זה היה צירוף מקרים", מספרת נוימן. "היו סלקציות בבירקנאו כמעט כל יום. הייתי בסלקציה של הילדים, אמנם הייתי כבר בת 12 אבל בגלל שלא אכלנו נראיתי כמו ילדה. עמדתי בשורה השנייה על עקבים כדי להיראות גבוהה ובריאה. את הרוב שלחו לגז, אני נשארתי. החיילים הנאצים חיפשו כל הזמן מחלות. למי שהייתה לשון לבנה או פצעים על הגוף היה נשלח ישר לגזים. למזלי יש לי עור בריא ויפה עד היום. הייתי עושה חור באצבע ומורחת דם על הלחיים כדי להיראות בריאה".

     

    "אצלנו במשפחה סבתא לא ניצלה, סבתא שרדה", מספר אליעזר (אלוש), נכדה של מלכה. "יכול להיות שזה אוסף של הרבה צירופי מקרים או גורל, אבל בעיקר כוח רצון. למרות שהייתה ילדה קטנה ורזה היא אמרה לגרמנים ללא בושה, שהיא יודעת לעבוד ושייקחו אותה למחנה עבודה - וכך למעשה נשארה בחיים".

     

    לקראת סוף המלחמה חששו הנאצים משחרור אושוויץ, והעלו יהודים על רכבות לגרמניה ומשם לצעדות המוות. "מבירקנאו ל'מרש המוות' נסענו ברכבת פתוחה ימים שלמים בלי אוכל ובלי מים. היה קור נוראי, ניסינו לשתות מים מהשלג ומדי פעם זרקו עלינו לחם קפוא, הרבה מתו בדרך הזו. יכולתי לספור את העצמות שלי בגוף, כמו שלד הייתי, כמעט מתתי מרעב. בבוקר קיבלתי משקה כמו קפה עם ברום, תרופה נגד מחזור, בצהריים מים עם קצת איטריות ובערב פרוסת לחם בגודל כף יד עם קצת מרגרינה וקצת נקניק".

     

    ב-1947 עלתה נוימן לארץ בעלייה לא לגאלית ונשלחה על ידי האנגלים לקפריסין, שם הייתה במחנה עולים במשך שנה. ב-1948, קצת לפני קום המדינה, עלתה מקפריסין לישראל וכמה שנים לאחר מכן הכירה את בעלה וילדה את בתה הבכורה ביטריס. היא תחגוג במאי הקרוב את יום הולדתה ה-90.

    מלכה נוימן ונכדה אליעזר אלוש גלס (באדיבות המשפחה)
    מלכה נוימן ונכדה אליעזר (אלוש) גלס(באדיבות המשפחה)

     

     

    סיפורו של ישראל מגדי    (תחקיר והפקה: שני שדמה,צילום: אלי סגל, עורך: יובל קאסנר)

    סיפורו של ישראל מגדי    (תחקיר והפקה: שני שדמה,צילום: אלי סגל, עורך: יובל קאסנר)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    "זחלתי בכפור של אוקובר, רעב, קר ועייף, דרך שדות, ביצות, ויערות. עברתי מכשולים ונהרות תחת אש. שכבתי כמה יממות בכל פעם בביצות וזיהיתי מטרות אויב. הבטתי למוות ישר לעיניים ונאבקתי איתו על כל צעד ושעל. שכנעתי את עצמי שאני בן אלמוות והשכנוע הזה הוסיף לי כוח ואנרגיה. כאשר לבסוף נפלתי לידיהם צמאות הדם של הנאצים ומצאתי את עצמי ב'צריף המוות' התגריתי שוב במוות ונאבקתי איתו בפעם האחרונה, ויצאתי מנצח".

     

    כשהתחילה מלחמת העולם השנייה חי ישראל מגדי עם הוריו ואחיו בעיירה איוויניץ שבפולין. כל משפחתו נשלחה למחנות ההשמדה, ולמזלו הוא הצליח לברוח מהרכבת בדרך למחנה ולחבור לפרטיזנים ביערות, וכך ניצלו חייו. לאחר מכן, התגייס ישראל לצבא הסובייטי והשתתף במלחמה נגד הנאצים. "זחלתי דרך שוחות הגרמנים לעורף האויב. עברתי מכשולים ונהרות תחת אש וחגגתי את הניצחון על המוות, על הפשיזם. הרגשתי את עצמי יותר חזק מהזאבים הנאצים וכלי הנשק שלהם. גדר תיל ותת מקלע נאצי לא עצרו בעדי".

     

    באחד הקרבות נפל ישראל בשבי. מכיוון שפעל בזהות בדויה לא חשדו שהוא ממוצא יהודי והוא הצליח לברוח מהכלא הגרמני וחזר להילחם. הוא עסק רבות בפעילות מחתרתית שכללה הברחת יהודים ונשק לישראל.

    ישראל מגדי (באדיבות המשפחה)
    ישראל מגדי ברוסיה עם בנו הראשון, שמעון(באדיבות המשפחה)

    ישראל מגדי (באדיבות המשפחה)
    (באדיבות המשפחה)

    ישראל מגדי (באדיבות המשפחה)
    ישראל מגדי ואשתו חנה(באדיבות המשפחה)

    בתום המלחמה הואשם והורשע ישראל בכמה סעיפי חוק הנוגעים לבגידה כיוון שעסק בפעילות ציונית בגרמניה בזמן המלחמה. הוא נשלח לשנים רבות בכלא הסובייטי ובמחנות עבודה, שבמהלכן כתב יומן ובו תאר את שנאלץ לעבור. "האם המרתף הזה מפחיד יותר מהמוות? כן, הרבה יותר! כאן בכלא הזה הזמן נמשך לנצח. כאן ימים נמשכים שנים והשנים מאות. הקירות העצובים מזכירים ללא הפסק שכאן החיים זורמים לאט. כאן צועדים בשקט, מדברים בלחש ויושבים בדממה. כאן קירות האבן לחוצים על החיים הנעולים מכל הכיוונים באלפי טונות של בטון".

     

    ישראל שוחרר לאחר 20 שנים בעקבות החלטת בית המשפט העליון להעניק חנינות לאסירים. הוא הכיר את אשתו והשניים עלו לארץ והקימו משפחה. הוא מת בשנת 1975 בתאונת עבודה.

     

      

    סיפורו של דניאל פאפו    (תחקיר והפקה: שני שדמה, צילום: אלי סגל, עורך: יובל קאסנר)

    סיפורו של דניאל פאפו    (תחקיר והפקה: שני שדמה, צילום: אלי סגל, עורך: יובל קאסנר)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    "כשהגעתי לטרייסטה נתפסתי על ידי הנאצים ונשלחתי למחנה כפייה. אלו היו שנים קשות שבהן לא חשבתי שאצליח להישאר בחיים. אבל בשנת 1945 בדרך לא דרך הצלחתי להגיע לנמל חיפה. כל משפחתי נספתה במחנה יָאסֵנוֹבַאץ בקרואטיה".

     

    כשהתחילה מלחמת העולם השנייה גר דניאל פאפו עם הוריו ושני אחיו בסרייבו שביוגוסלביה. כשהגיעו החדשות על התחזקות המשטר הנאצי וכוונת הגרמנים לכבוש את יוגוסלביה, הבין דניאל שעומד לקרות אסון. הוא ניסה לשכנע את משפחתו לברוח להרים, אך הם סירבו. "כבר בתחילת המלחמה התחושה בקהילה היהודית הייתה כי ימים קשים עומדים להגיע, אבל כולם היו בטוחים שהסערה תחלוף במהרה. אני כבר הבנתי אז שזה לא מה שעומד לקרות", סיפר.

     

    בשנת 1942, עם פלישת הצבא הנאצי ליוגוסלביה, עזב דניאל את ביתו ומשפחתו וחבר לפרטיזנים של טיטו ביערות. "לא יכולתי לעמוד בכך שמשפחתי לא מסכימה איתי. כאב לי מאוד שאני משאיר אותם מאחור". יותר משנה הוא התחבא תחת משטר קפדני והתקיים מהקצבת מזון דל שאת רובו מצא בטבע.

    דניאל פאפו לפני המלחמה (באדיבות המשפחה)
    דניאל פאפו לפני המלחמה(באדיבות המשפחה)

    דניאל פאפו (באדיבות המשפחה)
    דניאל פאפו בכותל המערבי בירושלים(באדיבות המשפחה)

    "בתקופתי עם הפרטיזנים, מלבד הפחד המתמיד מהנאצים ועוזריהם והבריחה ממקום למקום הייתי צריך להתמודד עם הקור, המחסור בבגדים והרעב", סיפר דניאל. "לילה אחד פשוט לא הצלחתי להירדם מרעב. החלטתי ללכת ולקחת חתיכת נקניק קטנה. מישהו כנראה ראה אותי והלשין, כי בבוקר חיכה לי משפט אצל מפקד הכוח. עשו לי חתך עמוק בלשון, למען יראו וייראו. בשלב מסוים החלטתי שזה קשה לי מדי ועזבתי את הפרטיזנים ודרך רכס הרים מפותל ברחתי לאיטליה".

     

    כשהגיע לטרייסטה שבאיטליה נתפס דניאל על ידי הנאצים ונשלח למחנה כפייה שבו שהה עד סוף המלחמה. "אלו היו שנים קשות שבהן לא חשבתי שאצליח להישאר בחיים".

     

    לאחר המלחמה גילה דניאל שכל בני משפחתו נספו במחנה יָאסֵנוֹבַאץ בקרואטיה והוא נותר לבד. הוא עלה לארץ בשנת 1945 והצטרף למאבק על הקמת מדינת ישראל, והיה חלק ממשטרת הישובים העבריים. באחת מנסיעותיו פגש בחורה צעירה שעלתה ממרוקו בתחנת אוטובוס, הוא היה בן 35 והיא כמעט בת 18, הם נישאו ונולדו להם ארבעה ילדים. דניאל נפטר בשנת 1986 והיה בן 74 במותו. 

     

       

    סיפורה של פלה ברתור    (תחקיר והפקה: שני שדמה, צילום: אורי דוידוביץ', עורך: יובל קאסנר)

    סיפורה של פלה ברתור    (תחקיר והפקה: שני שדמה, צילום: אורי דוידוביץ', עורך: יובל קאסנר)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    "הגרמנים תלו כרזות שבהן היה כתוב שכל משפחה גויה שימצא אצלה יהודי תוצא להורג. זרקו אותי לרחוב. במשך שנתיים הסתובבתי בחוץ, בקור ובשלגים של אירופה, אכלתי בצלים ותפוחי אדמה קשים, ישר מהאדמה. הייתי ילדה, בערך בת 13".

     

    כשהתחילה המלחמה גרה פלה ברתור עם הוריה ושבעת אחיה בעיר פשבורשק שבפולין. "אני זוכרת את היום שאימי שלחה אותי לגור אצל חברתה הגויה, היא רצתה להסתיר אותי מפני הנאצים. יום אחד נכנסו הגרמנים לבית בכדי לבדוק אם יש יהודים ואני הסתתרתי בעליית הגג. הייתה לי בובה שכל כך אהבתי ומבעד לחריצים ראיתי את בתה של הגויה לוקחת לי את הבובה ומשחקת בה. התחלתי לבכות. כשהגרמנים הלכו, הגויה סטרה לי והזהירה אותי שלא אבכה שוב בגלל בובה, היא אמרה לי שיכולים לשמוע אותי וכשאגדל יהיו לי הרבה בובות".

    פלה ברתור (באדיבות המשפחה)
    פלה ברתור(באדיבות המשפחה)

    פלה ברתור (באדיבות המשפחה)
    סבתא פלה, סבא נתק (נפתלי) והבנים יורם ושמואל(באדיבות המשפחה)

    פלה ברתור (פלה ברתור ונכדתה ליאת ברתור)
    פלה ברתור ונכדתה ליאת
     

    לאחר זמן מה החלו הגרמנים לתלות כרזות ובהן היה כתוב שכל משפחה גויה שימצא אצלה יהודי תוצא להורג, ופלה נזרקה לרחוב. "יום אחד הגעתי לרפת, מצאתי שם דלי עם קליפות של תפוחי אדמה שנתנו לפרות והתחלתי לאכול, הייתי כל כך רעבה. פתאום הגיעה בעלת הרפת וראתה אותי. למזלי היא הייתה אישה טובת לב, והציעה לי להגיע בערב בשעה שבה מגיע עוד ילד יהודי והיא נותנת לו אוכל. באותו ערב הגעתי אליה ונדהמתי לראות שאותו הילד שספרה לי עליו היה בנק, אחי הקטן שלא ראיתי יותר משנתיים".

     

    פלה ואחיה הקטן הם הניצולים היחידים שנותרו מכל משפחתה. במהלך שאר המלחמה התחבאו השניים אצל שומר בתחנת רכבת שהחביא ילדים יהודים וכך ניצלו. אחרי המלחמה הועברו השניים לאיטליה, שם היא פגשה את בעלה. הם עלו לארץ בשנת 1947. פלה ברתור נפטרה בשנת 2011 בגיל 84.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "במקומם: שישה נכדים בשם שישה ניצולים"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים