"'ניקוי ראש' הביאה את המהפך של 77'"
דובי גל מרגיש שתוכנית הסאטירה האגדית הביאה לשינוי פוליטי של ממש, אילנית היא שבישרה לרשות השידור שישראל יכולה להשתתף באירוויזיון, ששי קשת לא יודע להבדיל בין ימי להקת הנח"ל ל"הלהקה", תיקי דיין מתרפקת על "קרובים קרובים" ושלומית כהן-אסיף מקווה שגם עוד עשרות שנים - ילדים עדיין יכירו את 70 ספריה. לכבוד יום העצמאות ה-70, שוחחנו עם "החברים לשכבה" של המדינה – אומנים ילידי תש"ח – שסיפרו עליה, עליהם ועלינו
דובי גל
נולד ב-3 במרץ, 1948. נתניה.
מה זה אומר בשבילך להיות בן 70?
"זה אומר שאני ממשיך לצעוד. אני חש שהכבוד שאני מקבל מהקהל עולה עם השנים ולא להפך. התגובות הן לדברים שעשיתי במהלך השנים והזיכרון הקולקטיבי הוא טוב לי. מהמפגש עם הקהל ברחוב אתה מבין שעשית משהו שגרם לאנשים לחייך".
מבט לאחור: החלק של "ניקוי ראש" במהפך ו"מלך הסלים"
"כשהשתתפתי בתוכנית הסאטירה 'ניקוי ראש', ששודרה בערוץ הראשון לצד טוביה צפיר, עליזה רוזן ורבקה מיכאלי, זה היה באותה התקופה של 'המהפך' המפורסם כשהליכוד עלה לשלטון. ממש הרגשנו שהיה לנו חלק בזה. כלומר, היה מן חיבור מסוים שהרגשתי אולי גם טביעת אצבע שלנו. הסאטירה השפיעה, הרגשנו את זה. כשאתה עושה סאטירה על פוליטיקאי הוא לא ישנה את דרכו, אבל לפחות פתחנו לאנשים את העיניים".
"אני מרוצה מאותו מהפך שהיה אז משום שאני חושב שבאותה התקופה הגיע העת להחליף את השלטון, היה קיבעון בנושא הזה. היה ריח של שחיתות וחוסר יושר באותם הימים, ובכלל אני חושב שבדמוקרטיה טוב שהעם יחליט להחליף את השלטון מדי פעם. היום אני חושב שעושים קצת עוול. ב"ניקוי ראש" לא ירדנו על משפחת המנהיגים כמו שעושים היום למשפחת נתניהו. שופכים את דמו בלי משפט וזה לא פייר. במקרה הזה היום של החלפת השלטון יש הרגשה שהעם די מזדהה עם האי צדק לכאורה שהמנהיג מרגיש שעושים כלפיו, זאת בניגוד ל-1977. אני אומר את כל זה כשאני שם את החקירות בצד, אם ירשיעו זה כבר עניין אחר. אבל אם לא – תנו לקולות בקלפי להכריע".
גל סיפר על צמתים משמעותיים נוספים ושיאים בקריירה: "אחד השיאים היה למשל הסרט 'מלך הסלים' שהפך לקאלט, שמעבר למעטפת הקומית שלו הוא נותן השראה ותקווה לאנשים שיכולים להצליח גם בתחומים שהם לא בנויים בדיוק אליהם, והיה כמובן את 'ניקוי ראש' שהייתה מאוד משמעותית. אהבתי מאוד את השירות בלהקת פיקוד צפון – והיום אני מופיע במחזמר שעושה כבוד לימים ההם. וגם ישנה הצגת התיאטרון הארוכה ביותר 'קריוס ובקטוס' שבה אני מגלם את קריוס כבר יותר משלושים שנה".
מבט לעתיד: מה אתה מאחל לעצמך ולמדינה?
"תמיד השתדלתי לשמור על הגזרה, ואני מאחל למדינה לשמור על הגזרה שלה. שהשכנים מסביב יכירו בקיומנו. הם לא מקבלים את נוכחותנו כעובדה, ואני מקווה שזה יקרה".
אילנית
נולדה ב-17 בספטמבר, 1947. תל אביב.
מה זה אומר בשבילך להיות בת 70?
"הדור שלי, לפחות רובנו, ממש לא מרגיש את זה. מה זה 70 היום? זה מצחיק, 70 היום זה אולי ה-60 של פעם וכנראה שגם זה לא מעודכן. רבים מאיתנו עדיין פעילים, רבים מאיתנו עדיין עושים ויוצרים, עושים טרקים וטיולים, ורוקדים ושרים. בשבילי, החיים ממשיכים עם ראייה אופטימית לכיוון העתיד. אני מופיעה הרבה ומאוד פעילה, אני מתעמלת, אני רזה, וטפו טפו טפו בריאה. המוח עדיין עובד והכול עובד".
מבט לאחור: הנציגה הראשונה לאירוויזיון
"כשאני מסתכלת לאחור, בסיפוק, גאה בהוריי שהצליחו לברוח מהתופת של אירופה ולהגיע לארץ ישראל ולגדל פה אותי ואת אחיי, ונתנו המשכיות למורשת שלנו ולמשפחה שלנו. אחד הרגעים המשמעותיים מבחינתי היה כשהוזמנתי לשיר בגרמניה בתחילת שנות ה-70, ושאלתי את הוריי אם יפריע להם שאני נוסעת. אימא אמרה לי משפט שלא אשכח, 'לכי בגאווה, הרימי ראש ותראי להם'.
מבט לעתיד: מה לדעתך צריכה לשנות המדינה?
"זה אולי יישמע נאיבי, אבל אני חושבת שהשינוי מגיע קודם כל מהאזרחים. שהאזרחים יהיו אכפתיים יותר ממה שקורה במדינה וביחד ייצאו אחד לקראת השני, ולא אחד נגד השני, ויעשו יד אחת גם בלחשוב מה אני יכול לעשות למען המדינה.
"זה מתחיל קודם כל זה באזרחים הקטנים; לא לשבת אדישים – לראות מה קורה מסביב. אני רוצה שתהיה יותר סבלנות; במקום התרגזויות – שכנות טובה. קצת להיות יותר רגועים ולחשוב לפני שעושים דברים".
מה את מאחלת למדינה?
"אני רוצה להאמין שיהיה פה עתיד לילדינו, שיוכלו לחיות בשקט ובשלווה במדינה הזו. זה מתחיל גם בנו וגם באלה שמנהיגים אותנו – ההנהגה הראשית. אני מאחלת שיהיה שקט ושלווה, שזו בקשה שאולי קצת קשה לעיכול ונאיבית, כי בינינו, שקט לא יהיה פה הרבה זמן".
תיקי דיין
נולדה ב-16 ביוני, 1948. תל אביב.
מה זה אומר בשבילך להיות בת 70?
"זה אומר שעברנו דברים, עשינו כברת דרך. זה אומר שממשיכים לחיות. ואני שמחה ומאושרת".
מבט לאחור: מ"מלכת אמבטיה" ל"קרובים קרובים"
"התגייסתי בדיוק לפני מלחמת ששת הימים, והתקבלתי ללהקת השריון. היה פחד וחשש נוראי שהולכים לכלותנו, ואז היה מהפך היסטרי: פתאום בשישה ימים ניצחנו את כל העולם, נהיינו באופוריה – והפכנו אימפריאליסטים. ואז בא חנוך לוין ואמר, 'תיזהרו תיזהרו, זה לא טוב, הלו!'. עשינו מסיבות, שבוע של שמחה, ואחר כך הבנתי שזה לא טוב. ואז הגיע המחזה 'מלכת אמבטיה' של חנוך לוין, וזאת הייתה תקופה מאוד משונה כי העם נחלק לשניים. אצלנו תמיד מתחלקים לשניים – אתם ואנחנו – הם ואתם. אי אפשר לתאר את הסערה, הלהט וההתלהמות היו בשיאם. וככה אני מלווה את המדינה והמדינה מלווה אותי בכל מה שקרה".
"'קרובים קרובים' הייתה סדרת סיטקום מאוד מוצלחת, עם כותבים נפלאים, במאי נפלא, מפיקה נהדרת, והשחקנים שבכלל לא עשינו אודישנים. בחרו אותנו אחד-אחד. וזה עבד, וזה עובד עד היום, וכולה עשינו 34 פרקים – כלום! אבל הם היו טובים, הם היו נכונים, אקטואליים, חכמים ומצחיקים. זה ממש רגע מכונן בטלוויזיה הישראלית".
מבט לעתיד: מה לדעתך צריכה לשנות המדינה?
"את הגישה. לשנות את הגישה ולשנות את ההתנהלות. להיות יותר אנושיים, יותר פתוחים ורגועים, פחות תוקפניים. לבוא לקראת כמו בחיים. לנסות לשפר, לא כל הזמן להתחפר בעמדה שלך אלא לשפר את הקומוניקציה עם אלה שצריך לעשות איתם קומוניקציה – לא עם השבדים!
"מה זה גירוש, השתגענו? מה פתאום אנחנו? העם שהכי חווה קורבנות, אנחנו לא נבין אנשים אחרים? What is the matter with us?"
מה את מאחלת למדינה?
"שנצליח להתרכך, לראות, לרצות, לשאוף לחזון כלשהו".
ששי קשת
נולד ב-24 בנובמבר, 1947. קיבוץ גליל ים.
מה זה אומר בשבילך להיות בן 70?
"להיות שנה אחת יותר מ-69 ופחות מ-71. יש לנו בהצגה שלי ושל יונה (אליאן, בהצגה 'עדיין נשואים' – ג.ש) קטע שאני מדבר על העניין של הגיל. כולם אומרים שיש משבר גיל הארבעים; לי לא היה. חיכיתי לחמישים – גם לא היה לי. בגיל שישים היה לי משבר גדול – התחלתי ליהנות מהחיים הרבה יותר מקודם. אני מסתכל על בני גילי, רובם כבר לא עובדים, יצאו לפנסיה, ואני, מצד אחד יש לי קריירה חדשה בתור מנהל תיאטרון, וגם ככל שאני מתבגר אני יותר מבוקש להצגות. אני לא חושב שעבדתי כל כך הרבה כשהייתי צעיר. אני עובד נון-סטופ, ושמח ומאושר. הקהל שלי התבגר יחד איתי וזה כיף אדיר".
מבט לאחור: הערבוב בין להקת הנח"ל ל"הלהקה"
"במלחמת ששת הימים ירדנו לסיני, להקת הנח"ל – ונעמי שמר הצטרפה אלינו. באחת ההפוגות ישבנו וחיכינו להופעה הבאה בחורשת הדקלים המפורסמת של אל עריש. כולנו האזנו לטרנזיסטור מצ'וקמק בהתרגשות איומה שקשה לתאר אותה, לשידור הישיר של שחרור העיר העתיקה – לשופר ולאלופים נכנסים לעיר ואומרים: 'הר הבית בידינו'. נעמי שמר, שכתבה חודש לפני כן את 'ירושלים של זהב' לפסטיבל הזמר והפזמון ישבה על ידנו והוסיפה בית נוסף לשיר, שמתחיל במילים, 'חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר'. היתר היסטוריה. עד היום אני מרגיש שזה חלק מההיסטוריה שלי שקשורה כל כך למדינה, לרגע המכונן של המלחמה הזו. היינו ללא מילים. זה זיכרון שמלווה אצלי בהרבה התרגשות וגאווה, על שהייתי חלק מהרגע החשוב הזה".
"הרבה דברים מתבלבלים אצלי בין הסרט 'הלהקה' לבין תקופתי בלהקת הנח"ל. זה דברים שונים, אבל לא תמיד אני זוכר מה שרתי שם ומה שרתי בסרט. אני הייתי אז כוכב גדול בניגוד למרבית השחקנים, שהיו די צעירים ואלמונים. אבל אבי נשר לא לקח אותי כי הייתי כוכב. הוא התעלם מזה לגמרי, אלא פשוט רצה ליצור חבורה מלוכדת, שתעבוד טוב יחד. זה היה ממש כמו בלהקת הנח"ל. במשך איזה שלושה חודשים בחזרות – אף אחד לא קרא לי ששי, כולם קראו לי דני כשמי בסרט. לא חשבנו שהסרט הזה יהיה כל כך איקוני. המון אנשים היו נגד הסרט; המפיקים החיצוניים לא חשבו שסרט בלי גיבור אחד יכול להצליח. אפילו הפסיקו להעביר כספים ברגע אחד ואנחנו עשינו שביתה – כמו בסרט".
מבט לעתיד: מה לדעתך צריכה לשנות המדינה?
"מגיל צעיר מאוד ידעתי שהמדינה לא גומלת למבוגרים, לאנשים ששרדו את השואה. בתרבויות עתיקות אנשים מבוגרים זכו לכבוד הכי גדול. היום אומרים שהעולם שייך לצעירים, אבל דווקא עכשיו יותר מתמיד המבוגרים נותנים את הטון – כי להם יש כסף והם גם הקהל שבא לראות הצגות, לצרוך תרבות לצורך העניין. אני חושב שהמדינה צריכה לתת להם יותר כבוד. מגיל צעיר אני חושב שעושים למבוגרים עוול מאוד גדול".
מה אתה מאחל למדינה?
"אני מאחל לה שהתבגרותה לא תבייש את צעירותה".
שלומית כהן-אסיף
נולדה ב-5 באפריל, 1948. בגדד.
מה זה אומר בשבילך להיות בת 70?
"מספר עגול ומעוגל. אני רוצה להמשיך ולחלום, ויודעת בבהירות: הזמן קצר והמלאכה מרובה. ילד אחד כתב לי: 'חבל שאת מבוגרת ואין לך הרבה זמן לכתוב לנו עוד ספרים'. הילד צודק. אולי אגש למשרד הפנים ואבקש לשנות את תאריך הלידה...".
מבט לאחור: 70 שנים ו-70 ספרי ילדים
"עכשיו עצמאות של 70, אלא שזה לא רק הגיל של המדינה, גם שלי (מספר זהה לספרי הילדים שפרסמתי). לא הרחק מנהר חידקל, בעיראק, בעיר ששמה בגדד, נולדתי. 40 יום לפני קום המדינה. באותו לילה החל בארץ מבצע נחשון, שפרץ את הדרך לירושלים. מאז, בהתמדה, אבי נהג לשנן: 'יש לנו מדינה, את תופסת איזו זכות זו?'.
"ארץ קטנה. המלחמות כותבות פה את דפי ההיסטוריה. תמיד מחפשים פה שמות למלחמות ולמבצעים. ו'ענבי זעם' של ג'ון סטיינבק האמריקני יורד ממדף הספרים ומתמקם ברשימת המבצעים. ו'עופרת יצוקה' נתלש מהסביבון התמים של חנוכה ומאומץ לשם מבצע בימים שהבהבו נרות חג".
"כשהייתי בכיתה ד', חולון אימצה את חיל התותחנים. תלמידי השכבה נתבקשו לכתוב מכתב לחייל. כל תלמידי השכבה זכו לתשובה, רק אני לא. הייתי עצובה, אפילו מאוד. כעבור שבועות ארוכים קבלתי מכתב ממפקד היחידה שהתנצל על העיכוב: 'המכתב היפה והמרגש שלך הסתובב בין כל חיילי היחידה, ואני משוכנע שיום אחד תהיי סופרת'.
כשהייתי בת 20 קבלתי מתנת יום הולדת מהוריי – מכונת כתיבה. באותו יום אבא גילה לי בצורה דרמטית: 'מקווה שלא תכעסי עליי. את זוכרת את המכתב שקבלת ממפקד יחידת התותחנים? אני כתבתי אותו'. המכתב הבהיר לי שאבא ניחש שאהיה סופרת".
מבט לעתיד: מה את מאחלת למדינה?
"שתדע שלווה, שתלמד את סוד החסד, החמלה, האנושיות והסולידריות שלא תפריע לחולמים לחלום, לילדים לגדול ולזקנים להזדקן באור ובצלילות. ולעצמי אני מאחלת שילדים שייוולדו בעוד חמישים שנה יכירו את יצירותיי".
לפנייה לכתב/ת 
