שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    השירים שכתבה ניצולת השואה ואף אחד לא רצה לקרוא - לראשונה בעברית
    "אם אפשר להתפלל / במבט, בהגיג, בלחישה, בלב ובנשמה / הו אלוהים, אני נופלת לרגליך חרדה / ומתחננת שתשנה את רוע הגזירה". בזמן המלחמה, אלה רוזנבלט כתבה בהיחבא שירה על כל נייר שמצאה. היא הביאה את השירים לארץ, אבל אף אחד לא היה מוכן לשמוע על השואה או לקרוא את מילותיה. 67 שנה לאחר מותה, השירים סוף-סוף תורגמו לעברית, ונחשפים בפעם הראשונה

    "לילה קודר וחשוך פרש / מעלי את אוהליו הצפופים / הלב, המפולח במיליוני חיצים / באוקיאנוס של דם מציף / וחונק את כולי".

     

    את התמונה הכואבת הזו, כתבה אלה רוזנבלט ב-12 בפברואר 1943, בפתח שיר בן שלושה בתים, תחת השם "אירופה". זהו שיר אחד מתוך עשרות שהיא כתבה לאורך שנות המלחמה. כולם מתוארכים בצורה מוקפדת, ממלאים את המחברת שלה, שנשמרה במשך עשרות שנים במגירה. כעת הם יחשפו לראשונה בפני קוראים, באתר לוחמי בית הגטאות, לאחר תחקיר שנערך כחלק מתערוכת קבע חדשה במוזיאון שמביאה את סיפורם של יהודי ורשה בזמן המלחמה באמצעות יומנים, מכתבים וצילומים אישיים.

     

    קריאה בשיריה של רוזנבלט, הנמתחים כאמור על פני מספר שנים, בתקופה החשוכה ביותר בתולדות אירופה, מעירה לחיים את סיפורה של מי ששרדה את השואה, עלתה לארץ ב-1946, והלכה לעולמה חמש שנים בלבד לאחר מכן. "היא מתה משברון לב. פשוט ככה. היום אני יודעת", קובעת בתה, חנה שחורי, בת 84, ששרדה עם אימה את שנות המלחמה ועלתה איתה לארץ כשהייתה בת 12.

     

    המכתב שכתבה ל
    כתב ידה של אלה רוזנבלט

     

    חנה שחורי ()
    "ידעתי שחיי, חיי אימי, אחותי והרופא והרבה אנשים, מוטלים על כף היד". חנה שחורי היום

    "אימא שלי כתבה את השירה שלה על כל נייר שהיה תחת ידה. היא כתבה את זה בזמן המלחמה ובהסתר והביאה את זה לארץ. כאן היא ניסתה להקריא את זה למכרים, לסביבה. מי רצה לשמוע על השואה אז? אף אחד לא היה מוכן לזה וזה מאוד פגע בה. היא שמה את כל הכתבים שלה במגירה ונפטרה ב-1951. השנים שלה בארץ היו קשות מאוד".

     

    במהלך התקופה שאליה מתייחסת שחורי, רוזנבלט התאבלה על מות בתה, שהלכה לעולמה מעט לפני סוף המלחמה. מרים רוזנבלט נהרגה ב-1944, במהלך הפרעות שהתחוללו בוורשה בחודש אוגוסט, שבו הפולנים מרדו בגרמנים. אולם זוועות המלחמה ואובדן בתה לא היו הקושי היחיד שאיתו רוזנבלט התמודדה לאחר שעלתה לארץ.

     

    אחד מהמיצגים בתערוכת הקבע החדשה בלוחמי הגטאות    (חן שלח)

    אחד מהמיצגים בתערוכת הקבע החדשה בלוחמי הגטאות    (חן שלח)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    "אבי הגיע לכאן ב-1942 עם צבא אנדרס", מספרת שחורי. "בתור רופא לא הייתה לו בעיית פרנסה. הוא היה גבר נאה ומלא חיים. הוא גויס לצבא עם פרוץ המלחמה ובמשך שבע שנים לא ידע אם המשפחה חיה. אחרי המלחמה הצבא האדום הודיע לאבא שאנחנו בחיים והוא יצר איתנו קשר והשיג לנו סרטיפיקטים. אימא שלי לא כתבה לו אז על אחותי. היא רצתה להגיד לו את זה. על הסרטיפיקט הפנוי הבאנו בחורה בערך בגילה של אחותי".

     

    לאחר שהשתיים הגיעו לארץ האם גילתה שהמרחק שנפער בינה ובין האב, יאן, במהלך שנות המלחמה, היה גדול מדי. "החיים עם אבא היו גיהנום אחד גדול. אני רציתי משפחה כמו שהייתה לי קודם, אבל אימא הגיעה מלאת חשדות ופחד ממה שהיא תמצא. בייחוד כי בזמן שהיינו בפולין הגיע מכתב מאישה שהייתה כנראה חברה של אבא וכתבה לאימא שאין לה למה לחזור כי הוא לא אוהב אותה יותר ושכשתחזור הוא ישאיר אותה לבד וישלח אותי לפנימייה בשווייץ. אבא נשבע שלא ידע על המכתב הזה. מאוחר יותר פגשתי את האישה הזו - היא בילתה באותה תקופה עם כל מיני גברים בעלי אמצעים שלא ידעו איפה המשפחות שלהם".

     

    יאן רוזנבלט ()
    "לא מצא את המפתח לשיקום הנישואים". האב, יאן רוזנבלט

    זוג ההורים נפרד בשלב מוקדם ורוזנבלט נותרה לבדה. "היא הגיעה לארץ שבר כלי פיזי ונפשי", בתה מסבירה. "היו לה 12 אחים ואחיות, עם ילדים, עם משפחות. זו הייתה משפחה יהודית מלוכדת. כולם נרצחו. נותרה רק בת דודה אחת בארה"ב שנפטרה לפני שנתיים. זה כל מה שנשאר ממשפחה ענקית, משבט. זה שבר אותה. אבא לא מצא את המילים, המפתח איך לחדש את הנישואים, הזוגיות. זו הייתה טרגדיה נוראית".

     

    הבירוקרטיה של השואה

    "אם אפשר להתפלל / במבט, בהגיג, בלחישה, בלב ובנשמה / הו אלוהים, אני נופלת לרגליך חרדה, / ומתחננת שתשנה את רוע הגזירה. / ימים ולילות מוכנה להקרבה / בכל נים, בכל חלק מגופי אשא תפילה / כן, כל גופי הוא תפילה אחת גדולה" (מתוך "הו אלוהים!", 25 במרץ 1943).

     

    שיריה של רוזנבלט עברו לא מעט עד שזכו לקהל קוראים. כבר לפני כ-40 שנה שחורי לקחה אותם ל"יד ושם". "קיבלה אותי שם אישה עם הרבה רצון טוב, ושמה בארכיון", היא מספרת. "לא ביקשתי ממנה שתדפיס, לא ביקשתי שתפרסם. ביקשתי שיקח מישהו שיודע פולנית ומבין בשירה כדי שיגיד אם זה טוב, אם כדאי להשקיע, אם זה שווה לדורות".

     

    הבקשה הצנועה הזו לא נענתה והמחברות של רוזנבלט היו מונחות בארכיון "יד ושם" במשך 25 שנה. "איש לא נגע בהם. איש לא טיפל בהם. אני מדי פעם הייתי מגיעה לשם ואמרו לי: 'הפקידה הזו יצאה לחופשת לידה' או 'הפקידה הזו התחלפה' וכו'. אחרי 25 שנה חברה שכנעה אותי לדרוש את זה בחזרה. הם לא רצו לתת לי את זה. היה ויכוח קשה ואמרו לי שחתמתי שזה שייך להם ושהם לא מוציאים מהארכיון דברים. בעזרת החברה שהייתה לידי, היה לי אומץ לאיים עליהם שאפרסם את הסיפור הזה בעיתונות וזה עזר".

     

    אלה רוזנבלט וחנה שחורי ()
    "השנים שלה בארץ היו קשות מאוד". שחורי ואימה, אלה, לאחר המלחמה

    בלוחמי הגטאות רוזנבלט זכתה לקבלת פנים אחרת לגמרי. "קיבלו אותי כמו אחות אבודה". כעת, כ-15 שנה לאחר מכן, מעל 70 שנה מאז שנכתבו, השירים תורגמו לעברית ומוגשים בפני הקוראים.

     

    כששחורי מתבקשת לשחזר את האופן בו אימה הייתה כותבת, יש לה תמונה ברורה בראש. "בשקט, בלילה, היא הייתה כותבת ומקריאה בקול רם. אני הכרתי את כל השירים בעל פה. הם היו ארוכים אבל היא הקריאה כל אחד מהם כל כך הרבה פעמים. כל פעם מחקה ותיקנה והקריאה שוב".

     

    הפנייה של רוזנבלט אל הכתיבה במהלך שנות המלחמה לא הפתיעה את בתה. "היא הייתה עקרת בית, בת למשפחה חסידית, שחיה מאוד יפה. היא כל הזמן למדה. לי ולאחותי היו מטפלות בעוד שאימא למדה שפות, היסטוריה ושירה. היא הייתה מאוד משכילה. השירה הייתה עיסוק יומי שלה כשחיכינו להצלה, לסוף המלחמה, מפחדות שבכל רגע מישהו עלול להלשין עלינו, שעלולים לבוא לקחת אותנו".

     

    "לא היו אז ילדים - רק מבוגרים קטנים"

    "נבזוּת וחייתיוּת שילבו ידיים / ולסגולותיהן הטובות קשרו כתרים / אותם הניחו על ראשי הגיבורים / רבי החסד - אנשי התרבות החדשים, / כדי שיביאו לעולם המנוני רשע ומחולות מוות. / כורעת אירופה בייסורים תחת מגפי הברזל / מדממת, מבוזה, מושפלת / חסרת אונים ממתינה בייסורי ציפייה כשזמם על פיה - אך לא על נפשה" (מתוך "גרוכוב", 10 ביוני 1942).

     

    על אף שבשירים רבים רוזנבלט מבכה את מצבה של היבשת שזיהתה בתור ביתה, היא ידעה, כפי שהיא כותבת, שלנפשה של אירופה יש עוד תקווה. נשות המשפחה שרדו את השואה בעיקר בזכותו של ד"ר קזימייז' ונצ'קובסקי - רופא פולני שהיה עמית של האב, ולאחר מותו ב-1953 הוכר כחסיד אומות עולם שכן הציל יהודים רבים במהלך המלחמה. 

     

    "כשסגרו את הגטו, ונצ'קובסקי שיכנע את אימי שנעבור אליו ונסתתר אצלו", משחזרת שחורי. "גרנו בשכונת פועלים, הוא השיג לנו תעודות מזויפות והתחלנו לחיות חיים נורמליים. כשהתחילו הרדיפות והאקציות בגטו, אחותה של אימי ובנותיה ברחו אלינו. כנראה שעלו עליהן ויום אחד הגיעו שני אנשים לבושים כמו גסטאפו, במעילים שחורים ומגפיים גבוהות. קראו להם שמאלצובניקים בשפת העם - סחטנים - חיו מנבלות. הם הלשינו על יהודים לגרמנים אבל לפני כן סחטו אותם מכל מה שהיה להם".

     

    המכתב שכתבה ל
    קטע מהמכתב שכתבה אלה רוזנבלט ל"יד ושם", שהוביל להכרתו של קזימייז' ונצ'קובסקי בתור חסיד אומות עולם

    ד
    ד"ר קזימייז' ונצ'קובסקי

    שחורי ואחותה היו מחוץ לבית באותו הזמן ואימם רצתה להזהיר אותן, קפצה מהקומה השנייה של הבניין ושברה את האגן. "אחרי שלקחו את אימא שלי לבית החולים, המשטרה הפולנית התערבה בזה, אבל הם נשמעו לד"ר ונצ'קובסקי ועצרו את שני האנשים שהסתבר שהיו יהודים שהתחזו לגסטאפו. הגרמנים דרשו שמישהו יעיד ויסביר מה קרה כי השניים האלה לקחו את תעודת הזהות של אימא שלי".

     

    כך, שחורי בת השמונה מצאה עצמה בסיטואציה בלתי נתפסת. "ונצ'קובסקי חשב שאני בתור ילדה, אענה הכי טוב על השאלות כעדה אמינה למה שקרה. חקרו אותי בגסטאפו כשמולי יושב אחד מאלה שסחטו אותנו. ונצ'קובסקי הכין אותי ערב לפני כן - אמר לי מה להגיד ועשינו סימולציה. המלשין טען שאנחנו יהודים באוזניי אנשי הגסטאפו ואני, בנוסח שלמדתי לענות, הסברתי שאלה היו אנשים שבאו מהכפר והעוצר תפס אותם בבית. כשהוא התעקש והמשיך להגיד שאנחנו יהודים, אני ביוזמה עצמית אמרתי: 'איפה כל הטבעות והשעונים שלקחת מהבית ההוא?' הגרמני פתאום הסתכל עליו אחרת. שאל אותו איפה כל הדברים האלה ואז האיש פתח את קיפולי השרוולים של החולצה הלבנה ובתוכם היו שרשארות של טבעות, שעונים, יהלומים - כל מה שסחט מקורבנות. זה הספיק לגרמני כדי להאמין לי ולא לו. הוא ליווה אותי לדלת, שאל אם יש לי איך לחזור הבייתה ולחש לי באוזן, לילדה בת שמונה: 'מחר יורים לו בראש'.

     

    לא פחדת - ילדה קטנה מול חוקר גסטאפו?

    "לא הייתי ילדה, הייתי אישה. ידעתי שחיי, חיי אימי, אחותי והרופא והרבה אנשים, מוטלים על כף היד. בכלל לא היו אז ילדים. היו מבוגרים קטנים, שהמטרה שלהם לשרוד פיזית ונפשית".

     

    לאחר אותו מקרה אימה של שחורי אושפזה בבית החולים וד"ר ונצ'קובסקי סידר לשתי האחיות שהות במנזר. "הנזירות לא חשדו בנו, קיבלו אותנו. עד היום אני מתכתבת איתן מאחר ואחותי קבורה ליד המנזר, בבית קברות נוצרי צבאי. הן מספרות לי שהן שומרות על הקבר מטופח. אני שולחת להן פעם בשנה חבילות עם דברים טובים".

     

    מרים רוזנבלט ()
    הקבר של מרים

    בארץ שחורי הקימה משפחה, למדה ארכיטקטורה ונשאה בתפקידים שונים, מקומיים (כמו הנדסת העיר טבעון) וארציים. לפני צאתה לגמלאות עמדה בראש גוף חדש שהקימה בתקופת כהונתו האחרונה של יצחק רבין - ועדה להכנת תכנית אב ליישובים ערביים במדינת ישראל.

      

    לפני עשר שנים שחורי הגיעה לקבר של אחותה בסיטואציה מיוחדת. "אני מספרת את הסיפור שלי בהזדמנויות שונות במושבים, בבתי ספר. ב-2008 השתתפתי במסע 'עדים במדים'. ביקרנו את הקבר של אחותי, 480 קצינים וקצינות יפהפיים עומדים שם, ולבי היה מלא בגאווה. הרב של המשלחת שאל אותי אם זה בסדר ולשמחתי אמר קדיש על הקבר של אחותי. זה היה מאוד נוגע ללב". 

     

    מרים רוזנבלט ()
    האחות, מרים רוזנבלט

     

    *

     

    מהדהדת לך, ילדתי הקטנה

    דממת מפולת השלגים.

    מהדהדת לך, דממת ההרס והשממה

    מהדהדת לך דממת העיר, שחייה נעצרים

    לאחר שעל הקיום בעוז לחמה,

     

    מהדהדת לך ומלטפת את מצבתך,

    אנחת רוח חרישית

    והמיה מנחמת של דשאים,

    מערסלות ומבכות את חייך הקצרים

    תוך לעג ליוהרה האנושית

    לחוסר האונים מול הגורל

    לעליבוּת מעשיהם, צביעותם המחשבתית.

     

    עוטפת אותך דממת עיי חורבות

    עוטפת בזר עוולות כואבות,

    אופפת אותך דממת מצבות האחים

    אלה שללא חת יצרו בגופם ביצורים

    אלה שהעזו להסיר את הרסנים

    שהוטלו בכוח על נפשותיהם

    אלה שהגנו על לפיד החירות

    ואלה שהגנו על לבו של מקדש האנושות.

     

    אופפת אותך דממת עיי חורבות

    נשמעת טרוניה אילמת של שרידי הבתים

    אופפת אותך דממת מצבות האחים

    מבעד לתלי והרי הלְבֵנים והאבנים

    עדות לשפלות אנושית

    לעיוות הטרגדיה של הגורל האנושי

    וגם למותך, שהקדים לבוא.

     

    נעלמו העצים, הגנים, הרחובות

    נפלו בקרב כאחים לנשק

    התמוטטו הבתים, נהרסו עד כלות

    קרס כל שאהבה נפשך

    נפל כמוך

    וכחמש עשרה שנותייך

    וליבה הדואב של אם, גווע מצער בחשאי

    הרחק בגלות דמעות מזילה

    וחופנת בקפידה כל זיכרון אודותיך

    מהדהדת לך דממת דמעותיה וכאבה.

     

    נובמבר, 1944

     

    כל השירים תורגמו מפולנית על ידי יעל שטרנברג

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "השירים שכתבה ניצולת השואה ואף אחד לא רצה לקרוא - לראשונה בעברית"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים