שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מנסים לדובב את הילדים? אתם עושים טעות
    אתם רוצים לדעת מה קורה עם ילדיכם אבל לפעמים פונים אליהם בזמן ובאופן שלא מתאים להם. בדרכים פשוטות מאוד אפשר לוותר על החקירות והחפירות ולגרום להם לשתף

    כאם סקרנית שאוהבת לקרוא כתבות על הורות אני נתקלת כל הזמן בכתבות על איך לדובב את הילדים, איך לשאול שאלות שיעודדו אותם לספר לנו יותר וכדומה. אני בהחלט מבינה מאיפה זה בא, כי אין מתסכל יותר מילדים תמציתיים שלא משתפים את ההורים במה שקורה בחייהם.

     

    תוך כדי קריאה של מאמרים מהז'אנר הזה, אני תוהה האם אני היחידה בעולם שחשה כך - אבל למה בעצם לדובב ילדים שאינם רוצים לדבר איתנו, כשיש כל כך הרבה דרכי תקשורת אחרות שהן מהנות, מחזקות את הקשר, ולא כופות על הילד דיבור ברגעים שלא מתאים לו לדבר?

     

    בוא נדבר קצת. או שלא (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    בוא נדבר קצת. או שלא(צילום: shutterstock)

    שחקו איתם

    אם תשחקו עם הילד שלכם משחק קופסה או תשבו איתו לאכול ישר כשהוא חוזר מבית הספר או בערב כשהוא חוזר מהחוג, אם תתעניינו במשחקי המחשב שלו, תקלעו איתו לסל או תציירו ביחד, תוכלו לדעת בקלות אם הוא במצב רוח טוב או רע, ולתאר לעצמכם אם היה לו יום בסדר. תוכלו לשמוע תוך כדי משחק או שהות משותפת כל מיני מחשבות או התייחסויות ספונטניות שעולות אצלו וקשורות לחויות שחווה לאחרונה.

     

    המידע הזה הוא הרבה יותר אותנטי מכל מה שתקבלו ב"חקירה" שבה אתם שואלים והוא עונה רק כדי "שתרדו לו מהזנב". חלק מהתשובות לתהיות שלכם לגבי הילד שלכם יכולות להתקבל ללא התערבות, רק מתוך השתתפות, הקשבה מעורבות וזמן ביחד.

     

    גם הורים שעובדים עד מאוחר ולא נמצאים הרבה בבית בשעות הערות של הילדים, יכולים למצוא הזדמנויות להיות ביחד בשבתות, בחופשות, בערבים. הדבר שמשפיע יותר מכל על איכות הזמן המשותף הוא עמדה של פניות לילדים, ומי כמוני יודעת שזה מצרך נדיר וקשה להשגה בתוך שלל העיסוקים המחוייבויות והסחות הדעת מסביב.

     

    עד כמה להתערב בחיי הילדים?

    מעורבות היא חיובית וטובה בדרך כלל אך חשוב שנגדיר לעצמנו כהורים: מהי מעורבות, ומה כבר נכנס לתחום ההתערבות? מה לגיטימי שישאר בין הילד לבין עצמו או בינו לבין חבריו, ומה חייב ההורה לדעת? הרי יש גם יתרונות בכך שילדים מגדירים שחלק מהחיים שלהם הם שומרים לעצמם ולא מעוניינים לחלוק עם הוריהם.

     

    כך הם מפתחים נפרדות מההורה, לומדים לפנות ולהתייעץ עם אחרים או לומדים להכיל בעצמם רגשות קשים ולהתמודד עם דילמות וקשיים. שיתוף הוא טוב וחשוב, וזה נפלא כשהוא מתקיים, אך הוא אינו ערך עליון שדוחק ערכים אחרים כמו גבולות הפרטיות שמגדיר הילד או האישיות שלו ורצונותיו.

     

    לטורים הקודמים:

    גבולות לילדים - המינון הנכון

    תחושות בטן של הורים - להקשיב וליישם

    הורים, השינוי שיעשה לכם חיים קלים יותר

     

    ועתה, גילוי נאות. שלא ישתמע חלילה מדברי שאני לא יושבת לילדים שלי על הזנב, חוקרת, חופרת, מתוסכלת מהשתיקות ומבקשת לדעת עוד. שלא ישתמע מכך שגם כמטפלת איני מתוסכלת מילדים או נערים ששותקים במהלך כל הפגישה הטיפולית, ולא משתפים אותי בפתיחות באשר לחייהם. זאת בעיניי תכונה הורית בלתי נשלטת, ובלתי ניתנת להכחדה.

     

    עם זאת, המודעות לכך שזו אינה הדרך היעילה ביותר לתקשורת עם הילדים שלנו עוזרת לי לעיתים למצוא את המינונים הנכונים, ולרסן את עצמי ברגעים קשים. מבחן היעילות (מה מניב תוצאות של תקשורת טובה וקרובה יותר עם הילדים שלנו) הוא זה שבסופו של דבר מראה שנוכחות יציבה, מעורבת ותומכת "עושה את העבודה" טוב יותר מ"חפירה" בלי פוסקת ודרישה לדעת.

     

    שומרים לעצמם חלק מחייהם (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    שומרים לעצמם חלק מחייהם(צילום: shutterstock)

    משתפים בדרכם

    המכשלה שלנו כהורים היא הרבה פעמים הלחץ מסביב. צריך להציב גבולות אחרת יגדלו "מפונקים" ו"תובעניים". צריך לעקוב אחרי מה שהם עושים ברשת כי הם בטח כל היום באתרי פורנו (אפילו שהם רק בני עשר). צריך לדעת עליהם הכל כי הם מסתירים דברים שהם לא רוצים שנדע. היי, רגע, עצרו. מדובר בילדים שלנו. כל הילדים זקוקים למגע, אוזן קשבת וקשר, ואם נהיה זמינים עבורם הם ישתמשו בנו כמקור תמיכה, לפי יכולתם, בדרכם, ובקצב שלהם.

     

    כאם, גיליתי שלפעמים השיתופים העדינים והיקרים ביותר של ילדיי בדברים הכי כמוסים ואישיים קורים דווקא ביוזמת ילדי, ודווקא ברגעים לא צפויים, ולא בתגובה לשאלות שלי. שיתוף קטן בתוכן של חלום שחלמו בלילה, במחשבה על החיים, ברגש שעולה, או בחויה שקרתה להם והם רוצים לספר לי.

     

    לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

     

    ניסיוני ההורי (כאם לשלושה בנים פעלתנים שלרוב לא מרבים בתיאורים ופירוט מילולי) לימד אותי לקחת מהילדים שלי את מה שהם רוצים ויכולים לתת. לרוב אני מגלה שהם רוצים ויודעים היטב לשתף, בדרכם, בדברים החשובים להם, בזמנים שהם מרגישים בחושיהם שאני פנויה עבורם.

     

    אם הילד שלנו לא אוהב לדבר על רגשות או לספר מה קורה בחייו האישיים, נצטרך, כך אני חושבת, ללמוד לחיות עם זה בשלום. נוכל לתת לו מודל לגבי שיח רגשי שאותו יראה כאשר אנו הוריו מדברים עם חברים, זה עם זה, משתפים את הילדים בדברים שקרו לנו בעבודה ועוד. נוכל לטפח שיח רגשי סביב סרטים מעניינים שצפינו בהם ביחד, או ספר שקראנו שנינו. נוכל לספר לו איך אנחנו היינו כשהיינו ילדים (האם אהבנו לדבר עם ההורים שלנו או לא?). מניסיוני, הרבה שאלות, או שיח עם הילדים על כך שהם לא משתפים, בדרך כלל לא עוזר, אלא רק מחמיר את נטייתם של הילדים להסתגר.

     

     

    הגדרת הפרטיות

    ישנו אפקט פרדוקסלי אצל ילדים שחשים שפולשים לפרטיות שלהם, או שלא מכבדים את הגבולות שהם מציבים לשיח, למשל, אצל ילדים להורים שמתערבים יתר על המידה בחיי הילדים שלהם. ילדים כאלה לעיתים קרובות משקיעים אנרגיה רבה בהסתרה, לא נותנים אמון במבוגרים, ומנסים למצוא לעצמם מקומות מחוץ לבית, שם אין להם "חובת דיווח" לאיש. ילדים אחרים שהוריהם מאופיינים בהתערבות יתר יפתחו תלות במעורבות ההורית ובתיווך הרב, ולא יפתחו יכולות עצמאיות להתמודד בעצמם.

     

    וכמו תמיד, ישנם יוצאים מן הכלל. אלה הם אותם מצבים שיש סיבה מיוחדת בגינה חשוב שנהיה בעניינים יותר מן הרגיל. למשל אם לילד שלנו יש צרכים מיוחדים, אם הוא חשוף לסיטואציה חברתית פוגענית, אם אישיותו רגישה מאוד או אם הוא נקלע ל"פלונטר" כלשהו שבו הוא צריך תיווך ועזרה כדי להסתדר. אך אלה המצבים היוצאים מן הכלל, ולא מצבי השגרה.

     

    בשגרה, אפשר להגדיר בשיח עם הילדים שלנו את הדברים שהם בגדר "חובת דיווח" (למשל: כשמישהו פוגע בהם, כשהם מוטרדים ממשהו שקרה, כשהם מפחדים ממישהו, כשהסתבכו במשהו או כשהם זקוקים לעזרה) ואת מה שיכול להכלל בתוך הגדרת הפרטיות שלהם (יחסים עם חברים, מחשבות ורגשות פרטיים, אירועי יום יום שונים).

     

    כמו שחשוב להגדיר עם ילדים במה עליהם לשתף, כך גם חשוב להגדיר איתם שיש להם פרטיות ומרחב, ושהם לא תחת פיקוח ובילוש שלנו בכל רגע נתון.

     

    הכותבת היא פסיכולוגית קלינית לילדים ונוער ומנהלת מרכז גרתי טיפול רגשי לילדים . הטור מתוך ספר להורים שעומד לצאת לאור בקרוב

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "מנסים לדובב את הילדים? אתם עושים טעות"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים