הכיבוש היחיד שמטריד אותי הוא כיבוש בחורים

חשקתי בבחור הבלונדיני ההורס שחצה קודם לכן את הבר. הוא לא נראה ישראלי, ונכון שאני נוטה שלא להתקרב לתיירים אבל לכל כלל יש יוצא מן הכלל, ועם איך שהוא נראה הייתי מוכנה לעבור איתו על יותר מכלל אחד. כמעט כל הערב לטשתי בו עיניים וגירשתי את הבחורים שנעמדו מולי בניסיון להזמין אותי לדרינק. העיניים שלי היו נעולות עליו ועליו בלבד. הוא לא התחיל עם אף אחת (למרות שהמבטים שלנו הצטלבו כמה וכמה פעמים), ואף אחת לא התחילה איתו.

לא נחה על זרי הדפנה. גפן גיל(צילום: אוסף משפחתי)

"יאללה, מה את מחכה", עודדתי את עצמי בראש והתקדמתי בנחישות לכיוון השולחן הגבוה שבו ישב עם חברים שלו. "יופי, גם יש לי קהל", רטנתי קלות. בחיוך רחב וזומם נעמדתי מולו ושאלתי "אתה הומו?", בעיקר כדי לשבור את הקרח. שני החברים שישבו איתו התחילו לצחוק ואמרו לי שהוא בהחלט לא הומו, אבל כדאי שאחזור שוב על השאלה באנגלית כי הבחורצ'יק לא מדבר עברית. חזרתי על השאלה, הפעם באנגלית, ולהפתעתי הבחור היפה לא רק הסתכל אליי אלא גם חייך בחזרה. "בכלל לא, למה?", שאל משועשע.

"מעולה, זה אומר שלא קמתי להתחיל איתך לשווא", אמרתי בלי כל ניסיון להסתיר את המבטא הישראלי שלי. "וואו. יור אמייזינג", הוא אמר במתק שפתיים זרות, והאמת שזה אחד המשפטים היחידים שאני חושבת שנשמע טוב יותר בעברית מאשר באנגלית. החברים שלו הסתכלו עליי בעיניים מלאות הערצה כשהחלפנו מספרים וידעתי בדיוק מה הגניב אותם. אף אחד מהם לא ציפה שבחורה ישראלית תתנהג ככה.

"את היחידה שהעזת להתחיל איתי", הוא אמר לי כאילו קרא את מחשבותיי. אומנם זו בכלל לא הפעם הראשונה שאני מתחילה עם בחור, אבל אין ספק שהפעם ההתחלה שלי הייתה ברורה למדי. בניגוד לשאר הבחורות בבר שפשוט ישבו ולטשו בו עיניים, ידעתי למה הוא מתכוון. זאת אומרת, גם אני לטשתי בו עיניים, נורא מרומזות, אבל גם קמתי ועשיתי עם זה משהו. הוא היה מגרמניה, וזה היה קצת אירוני כי פגשתי אותו ימים ספורים אחרי יום השואה ולפני יום העצמאות.

העצמאות הפרטית שלי

זו השנה ה-70 שאנחנו חוגגים את יום העצמאות שלנו, ואת העובדה הבלתי נשכחת שיש לנו מדינה, אבל מה עם העצמאות הפרטית שלנו? מה עם להיות מספיק עצמאית וחזקה כדי להתחיל עם מישהו שבא לך עליו? מה עם להיות מספיק עצמאית כדי להגיד לא כשלא מתאים לך, ומספיק עצמאית כדי לצעוק בדיוק את מה שכן מגיע לך?

אני לא יודעת מה גרם לכל הבחורות האלו להישאר דבוקות לכיסא, אבל אני, אישית, לא מוכנה לתת לעובדה שאני אישה להפריע לי מלנסות להשיג דברים שאני רוצה. הרצל לא נח על זרי הדפנה כדי להשיג את מה שהנפש שלו חלמה עליו, אז למה שכל אחד מאתנו ינוח? אנחנו לא מבינים את הכאב של הפלסטינים למרות שפעם היינו במצבם. אנחנו לא חושבים שזה "סקסי" שהם מנסים להשיג מדינה משלהם בעיקר כי אנחנו מרגישים שזה בא על חשבוננו, אבל אי אפשר שלא להעריך אותם על הניסיונות. על המאמץ. על ההישרדות.

כששמעתי לראשונה על הסטירה של עאהד תמימי, במקום לכעוס, ליבי יצא אליה. למרות שעולמות שלמים מפרידים בינינו ואני לא קרובה בכלל להבין את מה שהיא עוברת, כשראיתי את פניה של האקטיביסטית (כן, זה מה שהיא) מרוחות על מסך הטלוויזיה, הדבר היחידי שיכולתי לחוש באותו הרגע זו אהדה. אהדה כלפי הספק נערה - ספק אישה הזו שלא מפחדת להילחם למען הערכים שבהם היא מאמינה. היא נלחמת למען העם והבית שלה, ואינני יכולה שלא לתהות: אם היא לא הייתה פלסטינית שמתגוננת נגד הכיבוש, ולא הייתה צריכה לדאוג לפוליטיקה המעייפת ולמלחמה הבלתי נגמרת, האם אז היא הייתה כמוני, בחורה צעירה ונטולת דאגות שהכיבוש היחיד שמדאיג אותה בימים הללו הם כיבוש בחורים?

כנראה שלעולם לא אדע.