נושא את שמו לעד

"כל חיי התעסקי באבי ובמורשתו, למרות שבכלל לא הכרתי אותו בחייו", מודה יוחנן בן־יעקב. "נראה שהקפדתי להכיר אותו לאחר מותו".

יעקב קלפהולץ נולד בפולין ב־1917 ונהרג 31 שנה מאוחר יותר בקרב האחרון בכפר עציון, רגעים לאחר הכרזת העצמאות. יוחנן, בנו הקטן, היה אז בן שנתיים. "באותה תקופה בכפר עציון היינו כ־100 יתומים", הוא מספר. "כמעט כל הגברים של נשות הקיבוץ נפלו בקרב הקשה, כך שגדלנו באווירה של יתמות. אני חושב שסביב גיל חמש התחלתי להבין שאין לי אבא".

יעקב ז"ל עלה מפולין ב־1939 ובא לכפר עציון כדי להיות עובד אדמה כפי שהוכשר. אחרי שהתברר לו שיש מעט מאוד אדמה חקלאית לעבד, הלך ללמוד מכניקה בירושלים. עם פרוץ הקרב על קיבוץ כפר עציון נטש את הלימודים והגיע להילחם — ושם נפל.

"היו מעט שיחות עם האמהות, הן כמעט לא דיברו על זה", מספר הבן על הילדות בצל השכול. "דווקא בין הילדים היה שיח של גיבורים. מעין חובה כזו, שעלינו להיות כמו ההורים שלנו. הקושי בלא להכיר את אבא שלך הוא מורכב. מצד אחד יש שיגידו שזה עדיף: אתה לא סובל את הכאב שבמוות כי אתה קטן. אבל יש מעין תחושת כאב שלא עוזבת אותך וכל הזמן נמצאת.

"אני זוכר שחיפשתי תמונות של אבא בכל פינה בבית. לאט־לאט אספתי פרטים שקשורים אליו והצטיירה לי תמונתו. קינאתי בילדים שהיו יכולים להגיד 'אבא'. שהיה להם למי לפנות. אני זוכר שבבר מצווה שלי היה שולחן שלם של החברים של אבא, אבל לאף אחד מהם לא יכולתי לקרוא אבא. אמא שלי אמרה לי שהיא לא תקנה לי תפילין. שאלתי למה לא, והיא ענתה: 'כי נשארו תפילין של אבא'. את התפילין האלה אני מניח עד היום".

יוחנן לא התנער מהזיכרון. להפך: בבגרותו החליט לשנות את שם משפחתו, לזכר אביו שנפל, מקלפהולץ לבן־יעקב. כאיש חינוך הוא יזם סיורי ילדות ברחובות שבהם גדל אביו בפולין, ואף סחף אחריו למסע קבוצות של יתומים אחרים. "אני למעשה חי את הסיפור של אבא שלי. שאני מאוד מקווה שלא ישכח".