שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פרס ישראל: האזינו לגרוסמן בן ה-27 מקריא את סיפורו הראשון
    ב-1981 דויד גרוסמן הגיש תוכנית ילדים ברדיו "קול ישראל", שבה גם הקריא מסיפוריו. ספרו הראשון שראה אור, "דו קרב", הושמע אז לראשונה. לרגל הענקת פרס ישראל לסופר, חזרנו לפרק הראשון של ספר הילדים, ולקולו של גרוסמן כשהקריא אותו

     

    דויד גרוסמן (צילום: ורדי כהנא)
    (צילום: ורדי כהנא)

     

     

    האזינו: דויד גרוסמן מקריא את הפרק הראשון מ"דו קרב" ב-1981    (צילום: דוד רובינגר)

    האזינו: דויד גרוסמן מקריא את הפרק הראשון מ"דו קרב" ב-1981    (צילום: דוד רובינגר)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    היינו שלושה: רמי, שהיה הכי חזק בכיתה; דובל'ה, שהיה אמיץ כמו טייס יפני וידע להזיז את האוזניים; ואני.

     

    לא. לא טוב. היינו שבעה. שבעה נערים עשויים ללא חת. בלשים מבריקים חדי עין. גם כלב היה איתנו, כמובן (איך אפשר אחרת?); כלב גדול ונבון, שבשעת הצורך יודע לירות באקדח ולשקר בלי להסמיק. יחד איתו היינו בלתי מנוצחים, בלתי...

     

    לא. לא היינו שלושה ולא שבעה, ועל כלב אין מה לדבר. הייתי לבדי. רק אני. אולי - לו היה אתי עוד מישהו - הייתי מרגיש בטוח יותר שם, מתחת למיטה בבית האבות שבשכונת בית הכרם, כששכבתי וחיכיתי לבריון הנורא של בית הספר לרפואה מֵהיידלברג שבגרמניה. אולי - לו היה שם עוד מישהו. אני לא מבקש הרבה, רק מישהו שיודע מה עושים במצבים מסוכנים, שיש לו גם ניסיון בלשי, ורצוי שיהיה לו גם אקדח; ואולי זכוכית מגדלת, כדי לגלות אחר כך טביעות אצבעות על הגופה...

     

    אבל מכיוון שחששתי מאוד שהגופה תהיה שלי, ומכיוון שאני קשור אליה בקשר רגשי חזק, לא הרשיתי לעצמי להמשיך ולחשוב מחשבות עצובות כאלה, אלא מיקדתי את עיני בפס האור שהסתנן מתחת לדלת. כי, כזכור, שכבתי מתחת למיטה. חוץ מחלקה התחתון של הדלת יכולתי לראות גם את השטיח הצבעוני ואת המזוודה האפורה, הקשורה בשתי חגורות בד, ואת הרגליים הדקיקות של מר רוזנטל, הנתונות בנעלי הספורט הנצחיות שלו.

     

    דויד גרוסמן בעיר דוד בירושלים, 1988 (צילום: דוד רובינגר)
    דויד גרוסמן בעיר דוד בירושלים, 1988(צילום: דוד רובינגר)

    אבל אולי כדאי שאסביר את עצמי. הרי אי אפשר להתחיל סיפור מתחת למיטה. זה לא מכובד, וגם יש שם אבק. הייתי בן שתים-עשרה, כשקרו הדברים ההם. היום אני בן עשרים ושמונה, ועדיין אני זוכר את דפיקות הלב שלי, כששמעתי את צעדיו המתקרבים של הבריון מבית הספר לרפואה בהיידלברג.

     

    כבר אמרתי שהייתי לבדי, כלומר - מתחת למיטה. על המיטה ישב מר רוזנטל ־ היינריך רוזנטל, בן שבעים, קטן קומה ובעל רעמת שער לבנה; אבל מתחת למיטה הייתי בודד מאוד. ואני זוכר שברגעי הבדידות והציפייה ההם הספקתי לחשוב, שאולי אמא שלי צודקת; שאולי לא טוב שאין לי חברים ושאני תמיד לבדי, או עם כל מיני חברים מוזרים כמו רוזנטל. ההורים שלי היו קצת מודאגים מכך, שאני לא הולך לצופים ולא לתנועה, וכמעט אף פעם אני לא משתתף בערבי כיתה. אני הייתי מודאג רק מן הדאגה שלהם, כי עם עצמי הסתדרתי די טוב. גם החברֶה בכיתה כבר הפסיקו לנסות לשכנע אותי לבוא איתם - אולי מפני שנמאס להם, ואולי מפני שלא היה חשוב להם אם אבוא או לא.

     

    עם זה, כאמור, ידעתי להסתדר; אבל כשאבא שלי היה נכנס בערב לחדר, יושב לידי על המיטה, מתבונן בי ולא אומר כלום - היה לי קשה; אפילו יותר קשה מן המריבות עם אמא, שהייתה צועקת עלי ואומרת שאני מתנהג לפעמים כמו זקן, ולא כמו נער בן שתים-עשרה. אבל אמא שלי לא הכירה את מר רוזנטל. אמנם בתעודת הזהות שלו היה כתוב שנולד בשנת 1896 אבל הוא היה נמרץ וערני כמו בן עשרים, וטען שרק בגיל שבעים מתחילים החיים האמיתיים.

     

    עם ספרו זוכה המאן-בוקר, "סוס אחד נכנס לבר" (צילום: GETTY IMAGES) (צילום: GETTY IMAGES)
    עם ספרו זוכה המאן-בוקר, "סוס אחד נכנס לבר"(צילום: GETTY IMAGES)

    את רוזנטל הכרתי בתחילת שנת הלימודים. המחנכת שלנו חילקה אותנו ל"קבוצות התנדבות", ובין הפעילויות שהציעה הייתה גם אפשרות ליצור קשר של עזרה וידידות עם קשיש. כשאמא שלי שמעה, שמכל שפע האפשרויות להתנדבות ולעזרה בחרתי דווקא "לאמץ" קשיש ולבלות איתו פעמיים בשבוע, היא אמרה רק: "וּמה?" שזה בעצם קיצור של המשפט הבא: "ומה חשבתם? במקום שימצא לו חברים בני גילו, במקום שישחק כדורגל ויעשה ספורט, במקום שיעזוב קצת את הספרים שלו ואת הארנב המעצבן שלו, במקום כל זה הוא הולך ומוצא לו חבר בן שבעים; ואני בטוחה שזה רק בשביל להרגיז אותי."

     

    הו הפירוש המלא, ללא קיצורים והשמטות, של ה"ומה?" של אמא שלי, ותודו, שהרבה יותר חסכוני לומר "ומה?" במקום כל הנאום הזה. אבל שום דבר לא עזר לה, ואני הצטרפתי לקבוצה של עוד שלושה ילדים שיצאו למושב הזקנים, שקוראים לו גם "בית אבות", שנמצא בשכונת בית הכרם בירושלים.

     

    אני רוצה לומר משהו. אני יודע שיש ילדים שלא אוהבים זקנים; שאומרים שלזקנים יש לפעמים ריחות לא נעימים או שהפנים שלהם מלאות קמטים או שהם סתם מעצבנים, מפני שהם איטיים מאוד. ועל זה אומר רק דבר אחד: יש כאלה זקנים מוזנחים, אבל זה רק מפני שהזניחו אותם. מישהו לא מטפל בהם ולא אוהב אותם. וזה פשוט מאוד, כמו כלל יסודי בדקדוק: אם אתה עוזב מישהו ־ הוא עזוב. וזהו. את הדברים האלה לא המצאתי בעצמי. שמעתי אותם פעמים רבות מהזקנים שבבית האבות, כשישבתי ושוחחתי איתם, בזמן שחיכיתי לרוזנטל.

     

     (צילום: עפר מאיר) (צילום: עפר מאיר)
    (צילום: עפר מאיר)

    לרבים מהם היו משפחות וידידים וחברים לעבודה, אבל מרגע שנכנסו לבית האבות, כאילו נשכחו. היו שם זקנים, שאפילו הילדים שלהם הפסיקו לבקר אותם. יש לי הרבה מה לומר בעניין הזה, אבל לא עכשיו. כי עכשיו כבר נשמעים בבירור הצעדים הכבדים ליד הדלת של מר רוזנטל, והצעדים האלה מתמזגים עם פעימות הדם ברקות שלי.

     

    מנקודת המבט המיוחדת שלי יכולתי לראות איך הרגליים הדקיקות של רוזנטל רועדות בתוך המכנסיים שלו, וידעתי שגם הוא מפחד, אף-על-פי שכבר שבע פעמים בערך הוא הדגיש באוזנַי היום, שהוא רועד כך רק מכעס נורא ובלתי ניתן לשליטה. אבל בערך שבע-עשרה פעמים הוא סיפר לי, שלבריון מבית הספר לרפואה היו נעליים מספר ארבעים ושבע; ושהוא היה אלוף האוניברסיטה של היידלברג בקליעה למטרה באקדח; ושהוא היה מרים ביד אחת את כל שנים-עשר הכרכים של האנציקלופדיה הגרמנית לרפואה; ושפעם אחת הוא שבר את השיניים לחמישה סטודנטים גרמניים, שהעירו הערות מעליבות על היהודים.

     

    עוד כמה סיפורי גבורה וצמרמורת מן הסוג הזה סיפר לי רוזנטל במשך היום, ואחרי כל סיפור היה מתנשם, ופניו נעשו אדומות מאוד מתחת לעטרת השער הלבנה שלו. אז היה חובט את אגרופו בידו ואומר במבטא יֶקי כבד: "אבל רק יעז ויבוא לכאן, ואני אלמד אותו פרק באיומים ובעלבונות! אותי הוא מכנה גנב, הפרא-אדם הזה? חסר התרבות הזה, אותי? שיבוא לכאן, ואני כבר אנער ממנו את כל החוצפה הברברית הזו!" וזה היה קצת משונה לשמוע, כי מר רוזנטל היה איש רזה ונמוך כמו ילד; ואף-על-פי שהיה ספורטיבי מאוד ובכל יום היה שוחה בבריכה המחוממת של האוניברסיטה, ואף-על-פי שהיה מלגלג עלי, שהספורט היחיד שאני עושה זה המצמוץ בזמן שאני הופך דף בספר - למרות כל זאת הייתה לי תחושה עמומה, שבמקרה של מאבק בינו לבין הבריון-מרים-האנציקלופדיות-בסגנון-חופשי אין לרוזנטל סיכויים רבים.

     

    כשרמזתי לו על כך בעדינות, הוא צִחקק בעצבנות ואמר בלעג, שאם אני מפחד, אוכל ללכת מיד הביתה או לחכות במסדרון עד שהקרב הנורא יסתיים, ואז אעזור לו לגלגל החוצה את הבריון או את שרידיו המקומטים. הוא דיבר אלי בלגלוג מר כל כך, שהבנתי כמה הוא מפחד, ועל כן הודעתי לו באופן חד משמעי שאני נשאר איתו, יהיה מה שיהיה.

     

    דויד גרוסמן, 1988 (צילום: דוד רובינגר)
    (צילום: דוד רובינגר)

    רוזנטל ניגש ולחץ את ידי בלי לומר מילה. ראיתי איך השפתיים שלו מתהדקות, וזה היה סימן שהוא מתרגש. אז היה מין רגע כזה של שתיקה, כשבין כפות הידיים הלוחצות זו את זו צומחים אומץ, ידידות והחלטה נחושה. אבל כשנפרדו הידיים, שוב נתקפתי פחד, וראיתי שגם הכתפיים של רוזנטל נשמטו קצת. הוא מלמל שבכלל אסור לו לערב אותי בעניין ביש כזה, ומי יודע איך יסתיים הכול, בפרט כשמדובר בפרא-אדם אמיתי כמו רודי שוורץ ובאמת מוטב שאלך הביתה. אני מצידי אמרתי לו שאין על מה לדבר, שאני נשאר. כי אם לשפוט על-פי התיאור של הבריון ואם להסיק מסקנות ממכתב האיום המוזר שכתב לרוזנטל, הרי תהיה זו בגידה מצידי אם אשאיר את רוזנטל מול הבריון כולו. לא שאני הייתי חזק - להפך; אבל כך נהיה לפחות שניים נגד אחד, וכך גם נכפיל את הסיכוי שמישהו מאיתנו יישאר בחיים כדי לספר את סיפור הקרב לדורות הבאים - או, בעצם, לדורות הקודמים, כלומר לאמא ולאבא שלי.

     

    וכך הגענו יחד לרעיון המבריק: אני אסתתר מתחת למיטה, עד שיתבהרו כוונותיו של הבריון מהיידלברג, ואז אגיח ממחבואי כדי לחסל את כוחות הרֶשע או לפחות

     לבעוט בהם ברגל. אני אומר "עד שיתבהרו כוונותיו", אבל הכוונות של הבריון היו ברורות מאוד והיו רשומות באופן מפורש לגמרי במכתב, שהגיע הבוקר לבית האבות ונמסר לידיו של רוזנטל. המכתב הזה היה מונח כעת על השולחן, והיה כתוב בו כך: "גנב מתועב וחסר בושה! אם עד לשעה שבע הערב לא תחזיר לי את הפה שלה, אבוא לקחתו ממך, ואעשה זאת בכל מחיר". ולמטה, בצד, היה רשום בדיו אדומה, שהעלתה בי הרהורים משונים: "כבוד או מוות"; וחתום - רודי שוורץ.

     

     
     כל פרקי "דו קרב" ישודרו לאחר יום העצמאות, מדי יום, בתוכנית "מאוצרות הארכיון", בשעה 14:00 בתחנת הרדיו "כאן תרבות". לשאר התסכיתים מן העבר ששודרו עד כה בתוכנית ניתן להאזין כאן .
     
     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דוד רובינגר
    דויד גרוסמן. פרק ראשון מ"דו קרב"
    צילום: דוד רובינגר
    לאתר ההטבות
    מומלצים