שתף קטע נבחר

לתת לך יד, אח שלי. ללכת לצידך גם כשאתה לא פה איתי

גם השנה, אחות של גיא כותבת בפרויקט "החלל שלי" לזכר אחיה האהוב

הדברים שכותבת 'אחות של גיא' מדי שנה בפרויקט "החלל שלי" ב-ynet הפכו מזמן לאחד הטקסטים הנוגעים והעצובים ביותר ביום הזיכרון. גם השנה היא חזרה וכתבה. הנה הקטע המלא כפי שפרסמה.

 

'צר היה כל כך הייתי אז מוכרח

לפרוס כנפיים ולעוף

אל מקום שבו, אולי כמו הר נבו

רואים רחוק רואים שקוף.

בן אדם כעץ שתול על מים, שורש מבקש

בן אדם כסנה מול השמיים בו בוערת אש׳.

 

כל אדם שאיבד יודע לתאר את הרגע בו הכל עצר. קרס העולם. הכל נגמר.

כל אדם שאיבד יודע לתאר את הרגע בו לפתע הצליח, גם אם רק לרגע קט, לבחור בחיים. כל אדם שאיבד יודע לתאר את הרגע בו הצליח לפתע לשמוח (גם אם שמחה חסרה)

כל אדם שאיבד יודע לתאר את הרגע בו הצליח לפתע למצוא כוחות שלא ידע שקיימים.

 

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, בית עלמין הר הרצל בירושלים (צילום: רויטרס)
(צילום: רויטרס)
השנה לא רציתי כלום. התעייפתי. ביקשו ממני לבוא ולדבר. לבוא ולספר. ביקשו ממני לארגן ולסדר. ורציתי לומר כן לכולם, רציתי להיות שם בשבילך כמו שמגיע לך. ולא היה בי כח. רציתי להמשיך את שהתחלנו שנה אחר שנה, לחגוג אותך. את חייך. את פועלך. את האור שלך, את השמחה. את הילד שהיית (אוף איזה ילד היית. כמה חזק וכריזמטי וכל כך סוחף ואמיתי. עם לב גדול וחיוך שיודע, וכח להזיז הרים) ולא היה בי כח. לא נשארה בי מנגינה.

 

כל אדם שאיבד יודע לתאר רגעי שבר קשים מנשוא

כל אדם שאיבד יודע לתאר ימי מבוכה ושכחה

כל אדם שאיבד יודע לתאר בדיוק את היום שבו התיישב פתאום על אבן באמצע המסע ולא היה בו כח לפסוע אפילו עוד פסיעה.

 

מה לך בחוץ, ילדה?

מנוח לא מצאה רגלך.

ציפור פצועה, חזרי אלי

ושובי לביתך

האזיני לקולות, הרעם על גגות בתים

מקול סופה שמרי נפשך

שובי לביתך

סהר חצות גבוה,

אור על ענפי אילן,

תני לנפשך לשמוע

זמר קטן'

 

השנה ערן הרים אותי ולא בפעם הראשונה. הוא כבר מכיר אותי. הולכים יחד יד ביד עשרים שנה.

השנה ערן בחר בי ולא בפעם הראשונה. חברים כמוהו לא רואים הרבה. והשנה אני כותבת בשבילו כל מילה. השנה ערן אמר לי 'במבי, בואי נתחיל מההתחלה. כשעלית על ההר. כשידעת שנגמר. כשהבנת שהוא מת. כשהבנת שאת חיה. כשהבנת שאת כמוהו לא פחות מכה גלים ומשנה עולמות. הולכת באש ובמים אחרי הלב עד השמיים

כמו שהוא הלך, כמו שברור לך כל כך

לכי במבי, צאי אל הדרך, אני איתך'.

 

כל אדם שאיבד צריך לפחות איש אחד שילך איתו ביחד

כל אדם שאיבד צריך לפחות מישהו שידע להפיג את רגעי הפחד

שידע מדי פעם להחזיר את האור. שידע לשתוק

ולצעוק

ולעולם לא לעזוב כי הוא יודע שהפחד הכי גדול הוא לא לחזור...

 

אז יצאתי לדרך חדשה. הפכתי הכל ואני מתחילה מההתחלה. הרי אף פעם לא פחדתי לנפץ עולמות, לפרוץ גבולות, ללכת נגד הזרם. זה ממך. זה אתה בי צועק. 'תתחילי ללכת במבי ואחר כך תראי שבסוף תרגישי בטוחה', כתבת לי בפתק כשהייתי בתיכון. 'שימי בצד את הפחד והכל יסתדר בסוף במקום'.

ארזתי תרמיל, נסעתי למצוא לי שביל.

 

הכנות לטקס יום הזיכרון בהר הרצל ירושלים (צילום: AFP)
(צילום: AFP)

פגשתי בדרך לא מעט אנשים. גיליתי שבלעדיך אני לא רוצה. בכיתי המון. כמו שלא בכיתי שנים. על מה שהיה ומה שיכול היה להיות. וכמה שאתה ואני היינו בלתי נפרדים. אומרים שקצת לפני גיל ארבעים עוברים תקופה כזו. אז עבורי זה היה לפנות לי מקום כדי שוב לגלות מי אני בלעדיך. כדי לחזור ולהיות פה איתך. קיללתי המון. כמו שלא קיללתי שנים. על החיים ועל המוות ועל כמה היו לנו חלומות גדולים. על הקלות בה פתאום התנדפת. בשניה. על כל הזמן שאבד. על זה שלא כל סוף הוא גם התחלה. על זה שלא לכל דבר יש מחילה. על זה שלא ראית את הילדים שלי גדלים. שלא פגשת את אישי, שלא נתת מכות למי ששבר לי את הלב. שאני לא אשמע אותך אף פעם קורא לי 'אחותי הקטנה'. על זה שלנצח אני גדולה ממך וכמה זה עקום. וכמה זה טפשי אחי שלי, שבמקום להיות איתך, אני כותבת לך עכשיו. בוכה בוכה בוכה.

 

´שאי עין למרום, כבר סדק שחר מאפיר

ניעורה כבר ציפור אחת

שובי לביתך´

 

השנה הכל שוב השתנה. ההורים מכרו את הבית שגדלנו בו ועברו לדירה יותר קטנה. קופסאות נפתחו, חפצים נמסרו, אלבומים של תמונות שסגרנו בחדרי ליבנו הוצאו מהאבק המצטבר. מזכרות משנים רחוקות העלו יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, זכרונות ודמעות, דמעות, דמעות. כשהכל היה ריק נשכבתי על הרצפה, ליטפתי את הבטון להרגיש שוב איתך.

 

נולדנו פה כולנו, ארבעה אחים. גם עשרים שנה אחרי זה מפלח את הלב - כמה אחים יש לך? שלושה עדיין כאן, ואתה? בצורות בעננים. אני עדיין כאן. לא יכולה לעזוב.

 

אתה פה. זר לא יבין זאת. אתה כתוב בכל מקום בעיר הזאת. מראה לילדים שלי את השבילים בהם צעדנו. פה היה גן ילדים והיום יש מסעדה, פה היינו תופסים גלים והיום יש חומה. פה שיחקנו, פה חלמנו, פה למדנו להיות אחים. ילדים עירוניים שתמיד היו בין מים לשמיים. ריחות של ים ושוק וניצוצות בעיניים. מטפסים על העצים, מנגנים במרתפים, שוכבים בפארק על הדשא וסופרים כוכבים. הולכים בדרכם של אבא ואמא כי משפחה זה החיים. מי ידע שהכל ייגמר יום אחד כשתחזור אלי עטוף בשמיכה וריח של מתים.

 

הנה על הקיר בבית שלנו, אתה כבר מטר ושמונים, ואני, מטר ושישים. כמה דומים ככה שונים. כמה שונים ככה זהים. אמרת לי 'במבי תכתבי את עצמך כשנגמרות לך המילים. כשנתקעות המחשבות, כשאת לבד, כשעצוב לך וכששמח, תכתבי לי כדי שאדע מה איתך'. מי ידע שזה יציל אותי מלאבד אותך ברבות השנים. מי ידע שזה כל מה שישאר בינינו. המילים.

 


הכנות טקס יום הזיכרון בית עלמין קריית שאול תל אביב (צילום: מוטי קמחי)
(צילום: מוטי קמחי)

בית העלמין הצבאי בחיפה לקראת יום הזיכרון (צילום: אחיה ראב
(צילום: אחיה ראב"ד)

הנה אתה ילד זורח יושב לאבא על הכתפיים

מי ידע שהכל ייגמר יום אחר כשאתה באדמה ואבא על הברכיים…

הנה אתה ואני יושבים בתור ארגז מחזיקים ידיים

מי ידע שהכל ייגמר יום אחד כשאתה שוכב ואני מעלייך כורעת עם ידיים לשמיים

הנה אתה על גלשן תופס לך חלומות

מי ידע שהכל ייגמר יום אחד ובמקום אבנים נשים צדפים על הבית החדש שלך, לעילוי נשמות

הנה אתה תמונה אחר תמונה אוסף רגעים של שמיים

מי ידע שהכל ייגמר יום אחד כשכולנו בוכים עד שנשרפו העיניים

הנה אתה מתופף בכל מקום, הנה דפים עם שירים ותווים, בונה לך דמיונות

הנה אתה ואני שוב גדולים, בונים שבילים של הבטחות

מי ידע שהכל ייגמר יום אחד ובמקום הבטחה תהיה הנצחה - גיא היה פה ועדיין כתבנו בכל מקום

אז איפה אתה??? (איפה אתה??)

הנה אתה עם סבא וסבתא, הנה נולד לנו אח

כמה אתה שמח, כמה אתה פורח, כמה אתה נוכח…

הנה אתה בתמונות מחייך ובטוח, הנה אני שנייה לפני שהמבול הטיח

הנה אתה חייל, הנה אתה במדים

הנה אתה בתמונה אחרונה

הנה אתה בקופסה גדולה

הנה דגל

הנה ערן

הנה אני בתמונה מהעיתון, שרה לך על הברכיים, מסביב מאות אנשים.. עוצמת את העיניים מחבקת את העפר

הנה תמונה שלי חיילת (מי היה מאמין?)

הנה אני עשרים שנה אחרי

הנה תמונה שלי מתחתנת מול הים, מול הגלים

הנה הילדים שלי, תמונה שכולה חיים.

והיום אחי שלי הגדול

אהוב ליבי

מצפן חיי, מצפן נפשי

מה נשאר עוד לומר? אתה מת. אתה. מכל הילדים בעולם

אתה מת. אתה. מכל הכוכבים כולם.

אתה מת. זה הכל

לא נשארו בי מילים

אתה מת. ואיתך התשוקה גוועה ואיתך נעלמו השירים.

ונעלמה איתך הרוח

ונעלמו איתך החלומות

ונעלמה איתך הילדות ובמקומה צמחו פחדים, נפערו חורים שחורים שבולעים הכל. ונשאר כלום. וחושך וריק אחד גדול

ולקחו שנים ארוכות, שתיקות מעיקות, קריסה לתהומות וגירוד התחתית

נדרשה אחיזה במה שיש, סליחה על מה שאין

והרבה הרבה כוונה

חיפוש של האור וזחילה בין חדרים חשוכים

שנים על גבי שנים על גבי שנים..

 

׳אז דרכי אבדה חיי היו חידה

צמא כהלך במדבר

אל מילת אמת שכח בה לתת

לשאת פנים אל המחר

בן אדם כעץ שתול על מים, שורש מבקש

בן אדם כסנה מול השמיים בו בוערת אש'.

 


יום הזיכרון לחללי מערכות צה

לשחרר אותך, לוותר על היותך, לשים בצד מחשבות בשניים ולנסות מההתחלה לבחור בחיים

לבטוח, לסלוח, לתת אמון שוב בעולם

להחזיק חזק חזק במה שקיים

לחבק את אבא ואמא

לחבק אותך בין האבנים

להבין שאתה ואני זה פעם אחת בחיים. ככה קרובים, ככה קשורים, ככה שגם המוות לא יכול להפריד באמת, ואלוהים יודע שעברתי בדרך עשרות מבחנים.

לתת לך יד, אח שלי. ללכת לצידך גם כשאתה לא פה איתי

לשתות לזכרך, להרים כוסית לחייך,

לחייך

לשים בפול ווליום את השיר ׳גיא, אתה תסתדר בלעדי׳ ולדעת שלמרות שזה נגד הטבע, אסתדר גם בלעדייך..'

לשמוע אותך מדבר אלי בין הצללים כשאני לא בטוחה

לשמוע אותי שוב מדברת עם עצמי, הנה חזר אלי הקול

לתת לעצמי לשמוח

לתת לעצמי לפרוח

לתת לעצמי להיות שוב אני בלעדייך, חסרה

לתת לעצמי הכל

ללכת ברחובות חיינו יד ביד עם הקטנים

לקנות להם ארטיק, לשבת איתם בחוף ולבכות בשקט כשהם חולקים סוד וצוחקים

לדעת שככה הכל התחיל איתנו ולהיות גאה שהצלחתי

שהצלחתי לטעת חיים במקום שליבך נדם

שהצלחתי לטעת שורשים גם כשאתה לא כאן

שהלב התרחב שוב מתוך הדממה

אחי שלי, היום יום לזכור ואני בוחרת לכתוב לך על תקומה.

 

׳בערה בי אש יצאתי לבקש

ימים סערתי כסופה

שבתי אל ביתי למצוא שאתה איתי

עד בוא הדרך אל סופה'.

 

 

כל אדם שאיבד יודע לתאר את הרגע בו הכל עצר. קרס העולם. הכל נגמר.

כל אדם שאיבד יודע לתאר את הרגע בו לפתע הצליח, גם אם רק לרגע קט, לבחור בחיים.

כל אדם שאיבד יודע לתאר את הרגע בו הצליח לפתע לשמוח (גם אם שמחה חסרה)

כל אדם שאיבד יודע לתאר את הרגע בו הצליח לפתע למצוא כוחות שלא ידע שקיימים.

 

בשבילי. בשביל ילדיי. בשביל משפחתי. בשביל אהוביי.

בגללי. בגללך. בגלל איך שהיינו. אנשים חולמים ומגשימים. בגלל מי שאני ומי שאתה. בזכות ההורים. בזכות החברות והילדות, הריקודים בגשם וההבטחות שבין אחים.

שבתי אל ביתי, למצוא שאתה איתי, עד בוא הדרך אל סופה. בזכות החיים.

 

באהבת עולם. עד אין קץ. דם לדם. אחי שלי. אהוב ליבי. כאן שם ובכל מקום, תמיד איתך.

תמיד אחותך.

 

אחות של גיא

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: מוטי קמחי
יום הזיכרון
צילום: מוטי קמחי
מומלצים