אהובתי היקרה

מג'יין קליירמונט ללורד ביירון, 1815

הפצרת בי לקצר בדבריי, אבל יש לי כל כך הרבה לומר. הפצרת בי, כמו כן, להאמין שרעות רוח היא שמדיחה אותי לנצור את קשר החיבה שלי אליך.

ובכן, אין זו רעות רוח, ולו משום שבשנה האחרונה היית הנושא היחידי שבו הרהרתי כל אימת שתקף אותי רגע של בדידות.

אינני מצפה שתאהב אותי. אינני ראויה לאהבתך. נהיר לי כי נעלה אתה מדי, ועדיין להפתעתי, יש לומר לאושרי הרב, הסגרת תשוקות מהסוג שהאמנתי כי זה מכבר גוועו בקרבך.

האאלץ כמותך, בתוגה, לחוות את חסרונו של האושר? האם אדחה אותו לכשיגיע? ייתכן שדבריי יישמעו לך לא חסודים ואכזריים, דעותיי בזויות, מסקנותיי מושחתות, אבל דבר אחד, לפחות, יגלה לך הזמן: שאוהב אותך תמיד בעדינות ובחמלה, שאיני מסוגלת לשום דבר שאפילו ידמה לרגשות נקמה או איבה. תנוח דעתך, רצונך יהיה גם רצוני, ולא אפקפק בדבר שתעשה או ,תאמר.

ממארק טוויין לאוליביה לנגדון, 1869

ליבי יקרה,

כבר שלחתי את המכתב של היום, אבל אני כה גאה בזכותי לכתוב לנערה היקרה בעולם כל אימת שמתחשק לי, שאני מוכרח להוסיף כמה שורות רק כדי לומר שאני אוהב אותך, ליבי. כי אני באמת אוהב אותך, ליבי... כמו שהטל אוהב את הפרחים, כמו שהציפורים אוהבות את אור השמש, כמו שהאדוות אוהבות את הרוח, כמו שאמהות אוהבות את בנן הבכור, כמו שהזכרון אוהב פרצופים ישנים, כמו שהגאות המשתוקקת אוהבת את הירח, כמו שאוהבים המלאכים את טהורי הלב....

קחי את נשיקתי ואת ברכתי, ונסי להשלים עם העובדה שאני שלך לנצח,

סאם.

נ.ב. קראתי את המכתב הזה שוב והוא הפכפך וטפשי וכלבלבי. חבל שלא הלכתי לישון מייד כשחזרתי, ולא כתבתי לך. אמרת לי לעולם לא לקרוע מכתב שנכתב לך, וכך, אני שולח אותו. שירפי אותו, ליבי. לא חשבתי שאני כותב באופן כה ליצני ורשלני. הייתי במצב רוח טוב מדי לכתיבת מכתבים.

סמואל קלמנס (מארק טוויין)

מזלדה סייר לפ. סקוט פיצג'רלד, 1919

יקירי,

בבקשה, בבקשה, אל תהיה מדוכא – נינשא בקרוב, ואז הלילות הבודדים האלה יסתיימו לתמיד – ועד אז אנחנו, אני אוהבת, אוהבת כל רגע חולף של היום והלילה – אולי לא תבין את זה, אבל לפעמים, כשאני מתגעגעת אליך עד ללא נשוא, הכתיבה קשה יותר – ואתה תמיד יודע כשאני מכריחה את עצמי – רק שהכאב של כל זה – ואני לא יכולה לומר לך. אם היינו יחד, היית מרגיש כמה זה חזק – כמה אתה מתוק כשאתה מלאנכולי. אני אוהבת את העדנה העצובה שלך – אחרי שפגעתי בך – זאת אחת הסיבות שבגללן לעולם לא אצטער על המריבות שלנו – והן הציקו לך כל כך – המהומות היקרות, יקרות וחביבות האלה, כשתמיד ניסיתי כל כך לגרום לך להתנשק ולשכוח –

סקוט – אין דבר שאני רוצה בעולם מלבדך – ואהבתך היקרה - כל הדברים החומריים הם כלום. אני פשוט אשנא לנהל קיום עלוב ואפרורי כי במהרה תאהב אותי פחות – ופחות – ואני אעשה הכל – הכל – כדי לשמור את ליבך לעצמי – אני לא רוצה לחיות – אני רוצה לאהוב קודם כל, ולחיות בדרך אגב ... אל – אל תחשוב לעולם על הדברים שאינך יכול להעניק לי – הפקדת בידי את הלב היקר מכל – ולעזאזל, זה יותר ממה שכל אדם אחר בעולם כולו אי פעם נתן –

איך אתה מסוגל לחשוב בכוונה תחילה על חיים בלעדי – אם תמות – או, סקוט יקר, יקר שלי – זה יהיה כמו להתעוור – לא תהיה תכלית לחיי – חוץ מלהיות קישוט.

אתה לא סבור שנוצרתי בשבילך? אני מרגישה שהזמנת אותי, ואז נשלחתי אליך – כדי להוולד – אני רוצה שתענוד אותי, כמו שעון – אבן מזל או זר בדש הבגד – אל מול העולם. ואז, כשנהיה לבד, אני רוצה לעזור – לדעת שאינך יכול לעשות דבר בלעדי...

עם כל ליבי

אני אוהבת אותך

מנפוליאון לג'וזפין, אביב 1797,

לג'וזפין,

אני אוהב אותך, לא עוד, להפך, אני שונא אותך. את בזוייה, סוטה אמיתית, טפשה אמיתית, סינדרלה אמיתית. לעולם אינך כותבת לי, אין את אוהבת את בעלך. ידוע לך היטב מה רב העונג שהוא שואב ממכתבייך, ועדיין אינך מסוגלת לכתוב לו חצי תריסר שורות בהנף קולמוס רגעי!

מה אם כן עושה את כל היום, מאדאם? איזה עניין יכול להיות כה חיוני עד כי הוא שודד ממך את מכסת הזמן הדרושה כדי לכתוב למאהבך הנאמן? איזה קשר יכול לחנוק ולדחוק הצידה את האהבה, האהבה העדינה והעקבית שהבטחת לו? מי יכול להיות אותו מאהב נפלא שבוזז כל רגע מחייך, ששולט בימיך ומונע ממך הקדשת תשומת לב לבעלך? הזהרי ג'וזפין, לילה נאה אחד הדלתות יפלו ארצה ושם אהיה אני.

בכנות, אני מודאג, אהובתי, לא לשמוע חדשות ממך, כתבי לי מכתב בן ארבעה עמודים לאלתר, שיורכב מאותן מילים מלבבות שממלאות את ליבי ברגש וחדווה.

אני מקווה לאחוז אותך בזרועותי בקרוב, ואז ארעיף עלייך מליון נשיקות, לוהטות כשמש המשוונית.