שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    סוף למיתוס של בג"ץ
    משכנעים אתכם שהעליון מתערב בכל ומכתיב את ניהול המדינה, אבל המציאות שונה. בנושאי מדיניות ציבורית, וכמובן הכיבוש, בג"ץ פאסיבי למדי

     

    ארכיון (צילום: גיל יוחנן) (צילום: גיל יוחנן)
    ארכיון(צילום: גיל יוחנן)

    הנחת היסוד ברוב הוויכוחים והדיונים הציבוריים סביב פסקת ההתגברות קובעת שבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ הוא מוסד שיפוטי אקטיבי במיוחד. המקטרגים מתעקשים שמאז ההכרזה על "מהפכה חוקתית" בפסק הדין בפרשת בנק המזרחי ב-1995, מרבה בג"ץ להתערב בהחלטות מדיניות הממשלה ובחקיקת הכנסת. אבל הנתונים היבשים, על אחת כמה וכמה בהשוואה לעולם, מצביעים על כך שמדובר במיתוס.

     

     

    מאז 1995 בוטלו בסך הכול 18 חוקי כנסת (בממוצע חוק אחד לכל שנה ושלושה חודשים) ועוד כמה חוקים הוחזרו לפרלמנט לדיון מחודש. המציאות רחוקה שנות אור מההנחה שלפיה בית המשפט העליון מתערב תדיר במדיניות הממשלה ונוטל לעצמו את ניהול ענייני המדינה.

     

    המיתוס נבנה – בסיועם הפעיל של כמה שופטי עליון – על סמך פסקי דין מסוימים שבהם התערב בית המשפט בנושאים פוליטיים, הן לפני "המהפכה החוקתית" ב-1995 והן לאחריה. אך מדובר בפועל בפסקי דין לא רבים, שהצגתם מנותקת מההקשר שבו התקבלו בפועל, והם לא מגלים את התמונה במלואה.

     

    במחקר חדש שערכתי עם ד"ר מעוז רוזנטל מבית הספר לממשל במרכז הבינתחומי ועם פרופ' אסף מידני, דיקן הפקולטה למדעי החברה במכללת תל אביב-יפו, ניתחנו קרוב ל-9,500 החלטות של שופטי העליון בשבתם כשופטי בג"ץ מאז 1995. לפי הממצאים בית המשפט העליון בישראל דווקא לא מרבה להתערב בהחלטות הממשלה ושריה. רק ב-10% אחוזים מן המקרים קיבל בג"ץ עתירות נגד הממשלה או שריה, ובעוד כ-3% התקבלו הבקשות בעתירות באופן חלקי.

     

    מדובר בשיעור נמוך בהשוואה למדינות כגון גרמניה וארה"ב, וגם בהשוואה למדינות אסיאתיות בעלות פיקוח משפטי-חוקתי כגון קוריאה הדרומית או טיוואן.

     

    יותר מזה: מהמחקר עולה שבית המשפט העליון בישראל אמנם אקטיבי יחסית במאבק נגד שחיתות שלטונית (בתקופת ממשלות שונות ומול ראשי ממשלה שונים), בסוגיות דת ומדינה (עם מגמה עקבית של הפרטת המעמד ההגמוני של הדת היהודית האורתודוכסית), וכן הוא יכול לזקוף לזכותו פסיקות בולטות בתחומי שוויון מגדרי ושוויון על רקע נטייה מינית – אבל בתחומי רבים אחרים של מדיניות ציבורית גילה בג"ץ פסיביות שיפוטית. כך היה על פי רוב בנושאי תקציב, זכויות חברתיות וכמובן השליטה הישראלית בשטחים.

     

    השיפוט האקטיביסטי ביותר בתולדות העליון בישראל היה של השופטת דליה דורנר, שהתערבה בקרוב ל-29% מן העתירות שנדונו בפניה, בעוד "אבי המהפכה", הנשיא אהרן ברק, התערב בסך הכול ב-13% מן העתירות.

     

    רוב העתירות נגד הממשלה ושריה נדחו גם על ידי גדולי האקטיביסטים בבית המשפט העליון. מי שהיה יריבו של הנשיא ברק בכמה פסקי דין בולטים, השופט מישאל חשין, קיבל עתירות רק בכ-24% מן המקרים שהובאו בפניו.

     

    פסקת ההתגברות תביא לפיכך להרעה משמעותית במאזן הדמוקרטי בין רשויות השלטון ותהפוך את בית המשפט העליון לנמר ללא שיניים. הדברים אמורים לא רק בפיקוח חוקתי אלא גם בפיקוח מנהלי על תקינות מעשי הרשות המבצעת. אם כבר, לכל היותר יש לחתור ליכולתה של הכנסת להתגבר על פסיקות בג"ץ ברוב מיוחס מבין חברי וחברות הכנסת, באופן שבו אם יאותרו כשלים של חוסר חוקתיות במעשי הרשויות לא יהיה זה דבר של מה בכך להתעלם מפסיקות העליון.

     

    גד ברזילי הוא פרופסור מן המניין למשפטים, לשעבר דיקן הפקולטה למשפטים ומשנה לרקטור אוניברסיטת חיפה

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים