העונה השנייה של ווסטוורלד: דם, יזע, דמעות וכל מה שציפינו לו

לפנות בוקר היא עלתה בארצות הברית ובמקביל גם אצלנו, שנה וקצת אחרי שהסתיימה העונה הראשונה. אבל מבחינת ציר הזמן הפנימי שלה עברו רק שבועיים ממרחץ הדמים שסיים את העונה הראשונה, שבמהלכו דולורס, עם להקה של מארחים עצבנים, טבחו בבני אנוש מדושנים שהגיעו לצפות בנרטיב החדש על קאווה וקאוויאר. כעת קבוצה של מאבטחים מגיעה כדי לנסות להציל את האורחים שנותרו בחיים והתפזרו ברחבי הפארק, ובמקביל ממשיכים המארחים במסעות הפרטיים שלהם – אם זה בחיפושים אחרי שלט היציאה (דולורס) או במרדף אחרי בני משפחה אבודים (מייב). לצידם ממשיך ברנרד, המארח המרתק מכולם, בחיפושים אחרי הזהות האישית שלו, כשהוא נקרע בין ההזדהות עם בני האנוש ובין הידיעה שהוא בעצם רובוט. מי מאיתנו לא היה שם.

(צילום: Johnson, John P.)

(צילום: Johnson, John P.)

העונה השנייה של "ווסטוורלד" סובלת מאותם תחלואים של העונה הראשונה, ואולי אפילו ביתר שאת. בשלושת הפרקים הראשונים היא נראית כאילו היא משחקת בלהיות "משחקי הכס". לא פעם הדרמטיות והרצינות העצמית שבה היא לוקחת את עצמה מטביעה אותה באוקיינוס של קיטש, ויוצרת כמיהה חזקה לפאסט פורוורד. מכיוון שכמו "משחקי הכס" גם ווסטוורלד לא מכירה את המושג "תחתית" כשזה מגיע לתקציבים, אין אף מבוגר אחראי שיצביע על העלילה ויגיד "מריחה מיותרת, לחתוך עכשיו". וככה מתנהלים להם שלושה פרקים עמוסים לעייפה בגופות, דם, יריות ושיסופים, ורמזים והבטחות לגילוי מדהים שעוד יגיע.

(צילום: Johnson, John P.)

(צילום: Johnson, John P.)

הנרטיב של דולורס (אוון רייצ'ל ווד) הופך להיות המעצבן מכולם. כמו סוג של חאליסי היא נודדת ברחבי הפארק ולא מגיעה לשום מקום, רק מלחששת כל הזמן כי עכשיו היא קאו-גירל קשוחה, ונועצת מבטים מתנשאים ומלאי-רחמים בטדי שמזדנב אחריה לכל חור. מייב (ת'אנדי ניוטון) עושה מסע קצת יותר מעניין, לא פעם הודות ללי סייזמור (סיימון קורטמן), איש הצוות שמתלווה אליה ומוציא קצת את האוויר מהבלון, והיא גם תגיע בהמשך לשוגון וורלד המובטח. שתיהן בעיקר נלחמות במארחים השונים בפארק – כן, המארחים מגלים חוסר אחידות מפתיע כשזה מגיע למרד, לא כולם קיבלו את הממו – ומפלסות את דרכן בקרבות ודם. 

(צילום: Johnson, John P.)

מתוך ווסטוורלד עונה 2(צילום: Johnson, John P.)

(צילום: Johnson, John P.)

הנרטיבים של וויליאם המבוגר וברנרד כבר יותר מורכבים. ברנרד סובל מבעיית זיכרון קשה שמתאימה בול לאחד המאפיינים הבולטים של הסדרה - אם לא הרגשתם כאילו מישהו לש לכם את המוח או תהיתם לפחות ארבע-חמש פעמים במהלך הפרק 'רגע, מתי בעצם זה קורה?', אתם כנראה לא צופים ב"ווסטוורלד". וויליאם וברנרד מתקדמים במקביל לחשיפת הסיבה האמיתית העומדת בבסיס קיומו של הפארק, כשציר הזמן מחזיר אותנו גם לימים שקדמו להשקעה בדלוס. הפרק הרביעי והחמישי כבר מתחילים להזכיר במשהו את הימים הטובים של הסדרה, בכל מה שקשור בטוויית שכבות וחשיפת מניעים.

המרד של המארחים אגב, לא ממש מצליח להבשיל לכדי משהו מעבר לרצון שלהם לנקום. על אף שאין ספק שהם קיבלו תשעה מתוך עשרה קבין של רגישות וחמלה שירדו על ווסטוורלד (בטח יחסית לבני האנוש שמעורבים בפארק) - הנקמנות, צימאון הדם והאכזריות שלהם גורמים לך לתהות אם פרד עשה נכון כשדחף אותם לצאת החוצה ולהקים אנושות טובה יותר. סליחה, כן? לירות, לשתות ולדהור על סוס גם אנחנו יכולים. ומכיוון של"ווסטוורלד" אין את "שיר של אש וקרח" שיבטיח לפחות ארבע עד חמש עונות תסריטאיות סבירות, אף אחד לא מבטיח לנו שהעונה הזאת לפחות תשתווה לקודמת אם לא תתעלה עליה. את זה נוכל לקבוע לפי העולם שם בחוץ, ובזה אני מתכוונת בעיקר לעולם האינטרנט, בו קיבלה "ווסטוורלד" חיים משלה. להתראות בצד השני.