שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    14 טעויות שהורים עושים כשהילדים רבים
    אומרים לכל אחד ללכת לחדרו, נוטים לצדד תמיד באותו ילד, מנסים למצוא פתרונות ועושים תחקיר. הורים מתלוננים שהילדים שלהם רבים בלי סוף אבל ממשיכים להגיב בכל פעם באותה דרך. אז מה עושים כדי לא להיות שוטרים ושופטים?

    נמאס לכם שהילדים רבים ביניהם ומתווכחים על כל דבר אבל משום מה הניגון הזה חוזר כל הזמן ומקפיץ אתכם. הנה פתרונות שיגרמו לכם לחשוב רגע לפני שאתם מגיבים במלחמה הבאה ביניהם על השלט או על המשחק.

     

    טל רחמים, מנהל תחום הטיפול בגיל הרך בקליניקה במרכז ד"ר טל:

     

    1. נשארים להשגיח

    הורים רבים הבינו שהדרך ליצור שקט בבית היא להישאר ליד הילדים, וכך למנוע הצקות ומריבות. הגישה הזו אומנם יוצרת שקט מסוים, אך היא יוצרת גם מצב שבו הילדים לומדים שאינם יכולים להסתדר עם אחיהם לבד, תמיד נדרש גורם מגשר. אותם ילדים מפתחים תלות בהורה, והקשר בניהם מנוהל על ידי ההורה. הם לא לומדים לבלות זמן משותף באופן עצמאי ולמעשה לא לומדים לריב ולהתפייס בעצמם. בנוסף, באופן כזה הילדים עשויים להבין שבאמצעות המריבות ביניהם הם משיגים את נוכחות ההורה, הרי אם הם לא יריבו ההורה יתרחק, ואם יריבו ההורה יישאר קרוב.

     

    2. מתעלמים לגמרי גם במצבים קשים

    באופן כללי רצוי לתת לאחים ליישב מחלוקות ומריבות יומיומיות בניהם. עם זאת לעיתים מריבות בין אחים הן ביטוי לקושי משפחתי מהותי, ואינן מריבות לגיטימיות ואף רצויות הקיימות בכל יחסים קרובים בין אחים. במצבים אלה המריבות עשויות עשויות להיות קשות מאוד, ולהוביל לרגשות שנאה, קנאה קשה, צרות עין ועוינות בין האחים, ואף לנתק. במצבים כאלה נדרשת התערבות ההורים, ומשפטים כמו: "אתם כבר גדולים, אני סומך עליכם שתלמדו להסתדר לבד", לא יועילו ואף יאפשרו למצב הקיים להימשך ולהחריף.

     

    3. מענישים את שניהם

    "בגלל שאתם לא משחקים יפה אני לוקח את המשחק הזה!", "אתם לא מצליחים לבחור ביחד תוכנית טלוויזיה אז אין טלוויזיה" - תגובות מהסוג הזה, טבעיות ככל שתהיינה, לרוב לא יאפשרו לנו כהורים ללמד את ילדינו להסתדר טוב יותר. על מנת שיוכלו להסתדר בניהם הם זקוקים שנסייע להם לפתח מיומנויות ניהול משא ומתן, המתנה לתור, הבנת תחושות האחר, יכולת להתגמש וכו'. כאשר אנו בוחרים להעניש את שניהם, אנו בעצם לא משתמשים באף האחת ממיומנויות אלה. כך אנחנו לא מסייעים להם לפתח את המיומנויות הנדרשות, ואף גורמים להעצמת תחושת תסכול ואי צדק.

     

    למה מריבות בין אחים הן דבר חשוב? צפו:

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    רוני לנגרמן-זיו, מדריכת הורים ומאמנת אישית להורים ולמתבגרים מוסמכת מכון אדלר:

     

    4. עושים מזה סיפור

    יש לנו נטייה לחפור, לחקור, להעמיק ולרדת לשורשו של עניין - למה רבתם, מי התחיל, ומה הוא עשה לך. לילדים, לעומת זאת, יש נטייה טבעית הפוכה, והרבה יותר בריאה - הם רבים, משלימים וחוזרים לשחק יחד אחרי זמן קצר. אם נפתח ועדת חקירה ונקרא להם לשיחת תחקיר בערב, סביר להניח שהם לא יזכרו בדיוק מה היה, וזה גם לא ממש יעניין אותם. רבים מאיתנו מנהלים פנקסנות של שנים עם הורים, אחים, חברים או שכנים, ובכלל לא זוכרים על מה ולמה, והעניין מנופח הרבה יותר ממה שהוא היה מלכתחילה. תחשבו על זה, ונסו ללמוד מהילדים לריב ולהמשיך הלאה בלי להיתקע.

     

    5. מתייגים - "אתם תמיד רבים"

    כשאנחנו אומרים להם "אתם כל הזמן רבים", וגם כשאנחנו מקטרים לסביבה: "הילדים האלה לא מסתדרים, הם רבים ביניהם בלי הפסקה" - בכך הדבקנו עליהם את תווית "האחים הרבים". כשאנחנו מדביקים לילד שלנו תווית הוא מאמין זאת על עצמו, כי אנחנו המבוגרים המשמעותיים בחייו, ומה שאנחנו אומרים (לפחות עד גיל ההתבגרות), זו האמת מבחינתו.

     

    אם נחשוב אחרת ונאמין אחרת, גם נשדר אחרת. גם אם המצב כלפי חוץ לא השתנה, ונניח שהם אכן רבים בתדירות גבוהה, והאמונה שלנו תשתנה - זה לאט לאט יחדור אליהם. אם נאמר להם שוב ושוב: "אתם אחים נהדרים, כיף לנו לראות איך אתם דואגים אחד לשני וחושבים אחד על השני. אז הפעם אתם לא מסתדרים, קורה. מה לדעתכם אפשר לעשות?". ואז, כשהרוחות נרגעות, נלמד אותם מיומנויות של משא ומתן, תורים וכן הלאה – מיומנויות שלא רק יעזרו להם ביחסי האחים, אלא בכלל ביחסים עם אנשים.

     

    6. אומרים "אל תקראו לי עד שיש דם"

    יש הורים שדוגלים באמרה "אם אין קהל - אין הצגה" ופשוט יוצאים מהזירה עם המשפט "אל תקראו לי עד שיש דם". העניין הוא שאם המטרה של הריב היא להביא את ההורים - אז יהיה דם, ומהר מאוד. כאשר הילדים רוצים להוכיח, למשל, טענות כמו "אתם תמיד לטובתו", ו"אתם תמיד מאשימים אותי" ועוד ביטויים בסגנון שמטרתם להציב לנו מראה - גם אם יצאתם מהזירה לזמן קצר, וכשאתם חוזרים אליה אתם נוקטים עמדה - הם ימשיכו לריב.

     

    זה לא יפסיק אם נמשיך להשתמש במשפט הזה, אלא רק אם נראה שאנחנו באמת לא מתערבים, לא מאשימים, לא שופטים ולא מפלים, אלא מתייחסים לילדים כקבוצת השווים ומדברים אליהם בלשון רבים, ובלשון חיובית. למשל, במקום המשפט שבכותרת, נוכל לומר: "אנחנו סומכים עליכם שאתם יודעים להסתדר". וגם זאת רק אחרי שלימדנו אותם את המיומנויות שהוזכרו בסעיף הקודם. אנחנו המאמנים של הילדים שלנו במשחק החיים. הם לא יידעו לשחק אותו אם זרקנו אותם למגרש בלי ללמד אותם את הכללים.

     

    מיקום הילד במשפחה משפיע על התנהגותו. אחים משתפים:

     

    צילום: יוגב אטיאס

    צילום: יוגב אטיאס

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    ליאת קרן, פסיכותרפיסטית לילדים ונוער ומטפלת משפחתית מוסמכת:

     

    7. אומרים לכל אחד ללכת לחדרו

    כשהטונים של הילדים עולים יש נטיה להורים להשתמש בשיטת "הפרדת כוחות" כדי להגיע אל השקט המיוחל. אז נכון שאם כל ילד ישלח לחדרו יושג השקט, אך יהיה זה שקט זמני בלבד. הרי הריב לא באמת נפתר ובזמן בו ישהו כל אחד בחדרו הם לא בדיוק יקחו אחריות על חלקם בריב או יחשבו על פתרונות אפשריים אלא ישארו עם תחושה ש"זה לא פייר", ינטרו טינה לצד השני ויחפשו את ההזדמנות הראשונה להראות זאת. השיטה הזו לא רק שאינה פותרת ריבים, היא מלבה אותם.

     

    זכרו שהריב הוא שלהם וצורך שלהם לפתור בעיה כלשהי. הטונים עולים וזה מפריע לכם? אתם יכולים לבקש שיקחו את הריב שלהם לחדר (יחד!) ויפתרו אותו שם או במקרים מסויימים (תלוי גיל ונסיבות) להתערב ולשאול על מה הריב, להקשיב לכל צד ואז להגיד מה הבנתם ואיך הם חושבים שאפשר לפתור את זה כשכל אחד מכם מציע אפשרויות והם יחליטו יחד מה נכון עבורם.

     

    8. לוקחים את צעצוע המריבה

    פתרון פופולרי נוסף הוא להרחיק את מקור הריב מתוך מחשבה שאם נרחיק את הדבר שעליו הם רבים לא תהיה להם סיבה לריב. זה יכול לעבוד בטווח הקצר אך מה זה מלמד אותם בפתרון בעיות? מה יקרה בפעם הבאה שיריבו על המחשב או השלט? הרי אין לזה סוף. עדיף בהרבה ללמד אותם לתקשר את הצורך שלהם, להקשיב לצורך של האחר, ולנהל משא ומתן עד לפתרון המקובל על שני הצדדים. זיכרו שפיתוח היכולת לניהול טוב של משא ומתן זה כלי שימושי לחיים. אל תמנעו מהם את ההזדמנויות לפתח זאת.

     

     

    שיר דרור, עובדת סוציאלית קלינית (.M.S.W), מטפלת בילדים ובני נוער:

     

    9. נותנים להם לשבור את הראש לבד

    הרעיון לתת לילדים לנהל משא ומתן בינם לבין עצמם הוא טוב וראוי, אבל השאלה המתבקשת היא אם לילדים כבר יש את הכלים לעשות זאת בעצמם ומה יחסי הכוחות ביניהם. אם יש ילד בוגר ומתוחכם לעומת ילד צעיר מאוד שלא יודע או מסוגל לעמוד על זכויותיו וכתוצאה מכך יוצא תמיד נפסד, אז יש חשיבות לתווך ביניהם ולייצר משוואה הוגנת יותר מבחינת יחסי הכוחות. באותה הזדמנות האח הגדול יוכל ללמוד שיעור חשוב על האחריות המגיעה עם כוח ועל חשיבות ההתייצבות לצד החלש.

     

    10. נוטים לצדד תמיד באותו הילד

     יש משפחות שבהן יש נטייה לצדד בילד הצעיר כי הוא קטן וחלש ופחות מתוחכם מאחיו הגדולים ואז נוטים להתעלם מזה שהוא מציק להם למשל, ולעומת זאת יש משפחות אחרות בהן הנטייה היא לצדד דווקא באח הגדול הנתפס כילד אחראי וכזה שתמיד אומר את האמת – מה שיכול להיות נכון, אבל האמת היא עדיין עניין סובייקטיבי ולכל אחד יש את הסיפור שלו.

     

    לא חשוב מה הסיבה בגללה אתם נוטים לצדד בילד או ילדה מסוימת בבית - תרשו לעצמכם לוותר על הנחות היסוד המוקדמות שלכם ונסו לברר מה הצרכים של הילדים באותו הרגע - "על מה אתם רבים?", "מה את רוצה?", "איך אפשר לפתור את זה?"

     

    אם הצרכים סותרים, מה שקורה הרבה פעמים כי נניח שני הילדים רבים על התור בפלייסטיישן - במקום להפוך לשופטים שאלו אותם איך אפשר לפתור את זה כך שיסכימו ביניהם או אם הם צעירים מדי לחשוב על פתרון כזה, הציעו פתרון כמו "מה דעתכם שנורית תשחק בטרקטור עשר דקות ואחר כך אתה עמוס?" אם לא יסכימו הסבירו שאם כך אין לכם ברירה אלא לקחת את המשחק עד שיגיעו להסכמה.

     

    11. מנסים למצוא פתרונות במקום לאתר צרכים

    מכירים את הסיטואציה הזו שבה ילדה בוכה כי אחותה לקחה לה חפץ אישי או בגד בלי רשות או אח שמכה את אחיו הצעיר כי זה העז לגעת לו בלגו שבנה בעמל רב? הנטייה המידית שלנו אל מול מכות או בכי היא לחפש פתרון ואולי לנזוף במי שפגע באחר.

     

    כמובן שכשמדובר באלימות יש לשים קו אדום ולהבהיר שזה לא מקובל עליכם, עם זאת מיד אחרי הבהרת הנקודה, נסו להבין מה הצורך של כל אחד מהצדדים. אולי האח הצעיר פירק חלק מהלגו כי הוא רוצה להשתתף בפעילות של אחיו הגדול או שאולי הוא מקנא ביכולת שלו לבנות יפה כל כך בעוד שהוא עדיין לא יודע, ואולי האחות בוכה כי היא מרגישה שפרטיותה נפגעה ושאחותה לא כיבדה את בעלותה על הרכוש האישי שלה ואם אחותה רק הייתה מבקשת בצורה יפה - היא הייתה נענית לה. לא מספיק שאתם תבינו את הצרכים של שני הצדדים, אלא שתעזרו לילדיכם להבין את הצרכים שלהם עצמם ושל אחיהם וילמדו איך מבררים צרכים.

     

    ריבים (צילום: shutterstock)
    אולי די?(צילום: shutterstock)

    שירי בכר, מנחת הורים ומרצה:
     

    12. הופכים לחלק מהמריבה

    הילדים שלנו רבים ואנחנו מתערבים כדי להרגיע, ליישב את הסכסוך או סתם כדי להחזיר את השקט לסלון, אבל קורה, לא פעם, שאנחנו מוצאים את עצמנו חלק אינטגרלי מהמריבה, ופתאום הילדים צועקים עלינו, במקום לצעוק אחד על השני.

     

    "למה אתם מתערבים? אתם בכלל לא יודעים מה קרה כאן!", "תמיד אתה אומר שאני אשם", "למה את צועקת?". כך יוצא שבמקום להרגיע, הוספנו שמן למדורה, המריבה ביניהם הפכה לשולית, הכעס הגדול מופנה כלפינו והילדים שלנו מזדעקים על קיפוח, אפליה וחוסר צדק. נשמע כמו סיבה מספיק טובה לתת להם לפתור את המחלוקות ביניהם לבד.

     

    13. מתייגים את האשם והקורבן

    אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שיש לנו מושג מה היה שם, מאשימים את "האשם", חסים על "הקורבן" ושוכחים שיש "שניים לטנגו". למעשה, ברוב המקרים לא נכחנו במריבה ויש מצב שטעינו. הגדול לא תמיד אשם, מי שבוכה הכי חזק הוא לא בהכרח קורבן ומעל לכל, לא תפקידנו לשפוט.

     

    התיוג מתסכל, בפרט כשאיננו נכון, ממשיך ללוות גם אחר כך, במריבות הבאות ובזירות חברתיות נוספות, פוגע בדימוי העצמי ומקבע דפוסי התנהגות, במקום לעודד שינוי.

     

    14. שוכחים לעודד כשמתפייסים

    המריבות שלהם מקפיצות אותנו, ואין ספק שזה עניין שקשה מאוד להישאר אליו אדישים. הרעש הבלתי נסבל, התסכול שלנו על חוסר היכולת שלהם להסתדר, הצורך המיידי להשיב את הסדר והשקט על כנם.

     

    וכך יוצא שמריבות אחים מושכות את תשומת הלב שלנו, ודווקא ברגעי השקט, אנחנו מתייחסים קצת פחות.

     

    למעשה, תשומת הלב צריכה להינתן על רגעי הפיוס והשלום, ולא על רגעי המלחמה. צמצמו התייחסות למריבות, וברגעי נחת ופיוס תאמרו מילים טובות - "יופי שהשלמתם", "מקסים איך ששיחקתם", "אנחנו סומכים שתסתדרו לבד", וזכרו, כי אין כמו עידוד כדי להבטיח שלום בית.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    תגידו להם שאתם סומכים עליהם שילמדו להסתדר
    צילום: shutterstock
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים