שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    משפחה מעל הכל? פרק ראשון מהספר "מסעותי עם חמותי"

    לשירה בוכבינדר-רגב לא חסרות צרות: הספר החדש לא מתרומם, פרט מזעזע ולא נכון על עברה מתפרסם, היא מגלה שהיא בהיריון שלישי ולא רצוי, ודליה, חמותה האיומה, מחליטה לעבור לגור בבית שלה. אם זה לא מספיק - היא חושדת שבעלה מנהל רומן. כך יוצא ששירה ודליה נאלצות לשתף פעולה בכדי לבדוק את עניין הבגידה ומגלות לא רק זו את זו, אלא גם שהדברים הם לא תמיד כפי שהם נראים. קראו את הפרק הראשון מספרה של מאירה ברנע־גולדברג

    "אני שונאת את בעלי ואני רוצה שהוא ימות."

     

    "יופי," היא חייכה. "לא נראה לי שהסיבה הזאת תתקבל בוועדה."

     

    לגמתי עוד לגימה. קפוצ'ינו חלש, דל שומן, עם הרבה קצף, פושר, למרות שבפירוש ביקשתי רותח. גם את החלב בצד הם שכחו. "טוב, אני לא כמוך, אף פעם לא עברתי הפלה. מה כן צריך לכתוב בטופס המזוין הזה?"

     

    ענבל שיחקה בידה עם הקש, "לפני עשר שנים כתבתי להם שאני בדיכאון ולוקחת כדורים מאוד חזקים ושאני על סמים. זה שהאבא הזבל לא רוצה את התינוק לא מספיק להם."

     

    "את לא נורמלית," כמעט נחנקתי, "אם אני אכתוב דבר כזה ובאמת נתגרש, זה יכול לפגוע בי אחר כך. הייתי בפגישה עם עורך הדין הלוי, וזה ממש לא ייראה טוב אם אני אכתוב דברים כאלו. אוף!!! אני שונאת אותו ואני באמת רוצה שהוא ימות!"

     

    "כבר סיפרת לבעלך?" היא שאלה בסקרנות.

     

    "מה סיפרתי לו? שאני שונאת אותו ושאני רוצה שהוא ימות?"

     

    "לא, מטומטמת," היא גיחכה, "שאת בהיריון."

     

    "נראה לך?" רק המחשבה על השיחה הזאת עוררה בי רצון עז להקיא. "אם אני אספר לו, הוא בחיים לא יסכים שנתגרש."

     

    "וזה בטוח מה שאת רוצה? להתגרש?"

     

    רוצים לקרוא את "מסעותי עם חמותי" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

      

    "אני לא יודעת אם אני רוצה להתגרש." פתאום לא היתה לי תשובה חד־משמעית. "אני יודעת רק שלא טוב לי. כבר הרבה זמן לא טוב לי. טוב, נו, שלא ימות. שפשוט ייעלם. בכלל, השיחה הזאת עם העורך דין הזה לא עשתה לי טוב. הוא ממש לחץ עלי. אמר לי שאם אני באמת רוצה להתגרש, חייבים לפתוח מהר תיק בבית הדין לענייני משפחה, לפני שליאור יֵדע ואז ירוץ לפתוח תיק בבית הדין הרבני, וגם שאל אם יש לי גישה חופשית לכסף, כי הוא רוצה לעקוב אחריו ולבדוק אם הוא בוגד בי. נראה לך שהוא בוגד בי? זה נראה לא הגיוני, אבל היום אי אפשר לדעת כלום."

     

    "איזה בוגד בך," שירה ציחקקה צחקוק די מעצבן כדי להדגיש עד כמה האפשרות הזאת לא הגיונית. "חוץ מזה, את מוכנה להסביר לי איך נכנסת להיריון? אמרת לי שאתם כבר לא שוכבים שנה וחצי. זה הילד שלו בכלל?"

     

     

    "תגידי, את דפוקה? נראה לך שזה ממישהו אחר? היה לי איזה מיני משבר, הייתי עצובה, והוא חזר הביתה וראה שאני בוכה. אין לי מושג מה עבר עליו באותו הרגע, אבל הוא חיבק אותי ואני חיבקתי אותו בחזרה. איליי ועידו לא היו בבית, ובלי ששמתי לב היינו יחד במיטה. אחרי זה מיהרתי לקום ולשטוף את עצמי רק כדי לא להמשיך לשכב לידו. באמת שלא הבנתי מה עשיתי. אפילו שכחתי שאני כבר חודשיים בלי גלולות. עם כל המצב הזה אני כבר מזמן לא לוקחת אותן."

     

    "אני יודעת! תגידי להם שתתאבדי אם תלדי עוד ילד."

     

    הטלפון צילצל. על הצג הופיע המספר של חדווה היחצנית.

     

    "'לאשה' לא מעוניינים בריאיון איתך." ככה היא התחילה את השיחה. בלי שלום, בלי מה נשמע ובלי גינונים מיותרים. שמעתי את המשפט ולא הצלחתי להבין. "מה זאת אומרת לא מעוניינים?"

     

    חדווה לא טרחה להגן עלי מפני המציאות, "לא מעוניינים זה לא מעוניינים. הסיפור לא מספיק חזק לטענתם."

     

    "ומה עם 'שבעה ימים'?"

     

    "אוי," היא נאנחה, "שכחתי לעדכן אותך. הם מראיינים את אשתו של סגן שר האוצר, והיא מדברת שם באריכות ובכנות על הספר שכתבה, והם חושבים שהסיפור שלכן דומה, רק שהיא יותר מעניינת."

     

    "דומה? מה דומה בסיפורים שלנו? שתינו כתבנו על נשים וזהו, מכאן אין כל דמיון ו..."

     

    "כן," היא קטעה את דברי, "אבל בכל זאת היא אשתו של סגן שר האוצר."

     

    "טוב," עניתי באכזבה. "מה עם 'ישראל היום'?"

     

    "הם אמרו שהם ראיינו אותך לפני שבע שנים בספר הראשון שלך."

     

    "נו?" לא הבנתי. "זה היה לפני שבע שנים. בספר הראשון שלי."

     

    "הם לא אוהבים לראיין פעמיים."

     

    "אבל את בר רפאלי הם מראיינים כל חודש..."

     

    נראה שחדווה איבדה את סבלנותה. "אַת בר רפאלי?" היא לא ממש המתינה לתשובה. "כשתהיי בר רפאלי, יראיינו גם אותך כל חודש. בואי נהיה גלויות. הספר הראשון שלך היה רב־מכר והצלחה מטורפת, היסטרית. וגם זה שהיית מועמדת לפרס ספיר וכל זה עזר מאוד, אבל השני? השני פחות, ועל השלישי אני לא רוצה אפילו להתחיל לדבר. הצלחתי לסגור ריאיון גדול במקומון, אז פשוט תגידי, 'תודה, חדווה.'"

     

    "איזה מקומון?" התעלמתי מהעלבונות שהטיחה בי כבדרך אגב. "יש שניים. השווה?"

     

    "תגדירי 'שווה'." דמיינתי אותה עצבנית, יושבת בכיסא המוגזם שלה במשרד, מחפשת מאפרה, וכשכרגיל היא לא מוצאת, מכבה את הסיגריה בעציץ המכוער שעומד ליד שולחנה.

     

    "הבנתי אותך, תודה," עניתי בעצבים וניתקתי את השיחה. "הבנתי," אמרתי גם לעצמי, למרות שלא הבנתי בכלל. לא הבנתי כלום.

    צפצוף קצר שהודיע על קבלת הודעה מנע מהזעם להמשיך ולבעבע. "הכתב יתקשר אלייך בעשר. תפני בשבילו שעה."

     

    יופי, ריאיון בטלפון. זה המקומון הקטן. אפילו צלם הם לא שולחים.

     

    "טוב, תראי," ענבל לא מודעת כלל לעובדה שאני נלחמת לעצור דמעה מרדנית. קצת מעליב שבספר הרביעי שלי חדווה לא מוצאת אף עיתון ראוי שרוצה לראיין אותי. "עשיתי חיפוש קצר בגוגל. כתוב כאן שאם ההיריון נוצר מיחסים אסורים לפי החוק הפלילי, הם מאשרים הפלה באופן אוטומטי."

     

    "יחסים אסורים?" ניסיתי להבין לרגע למה הכוונה.

     

    "נו, יחסים אסורים, פתאום הפכת לסתומה? גילוי עריות או אונס. תתפרעי, תמציאי לך אח ותגידי שהוא אנס אותך. ככה בטוח הם יסכימו."

     

    שתקתי. הבדיחה לא הצחיקה אותי. לא היה לי מה לומר. הרגשתי שאין לי כוח להתמודד עכשיו עם שום דבר.

     

    "תגידי, אולי א..." ענבל הפסיקה באמצע המשפט. לרגע נראה שהיא התחרטה.

     

    "מה?" שאלתי.

     

    "לא, כלום. עזבי. אני לא רוצה לעצבן אותך."

     

    לענבל היה את הקטע הזה, להגיד כל מה שהיא חושבת, גם אם היא יודעת שזה יעצבן, אבל לפני זה היא תמיד מהססת וגורמת לך להוציא ממנה בכוח את מה שרצתה להגיד. בסוף, כשמתברר שהיא באמת הצליחה לעצבן, היא עושה פרצוף נעלב. "אני לא רציתי להגיד את זה, את הכרחת אותי."

     

    כשהספר השני שלי יצא לאור, היא ישבה מולי בדיוק עם אותו מבט. "לא, כלום, עזבי, אני לא רוצה לעצבן אותך," היא אמרה את משפט הקסם שגרם לי להיגרר בדיוק לאן שרצתה. "את יכולה להגיד לי מה שאת רוצה. אני לא אתעצבן," אמרתי. היא המשיכה, "אבל בכל זאת, זה הספר שלך. אני לא רוצה לפגוע בך."

     

    "נו?" זעמתי, "תגידי כבר מה שאת רוצה. לא אהבת את הספר?"

     

    היא ציחקקה. יש לה נטייה לצחקק רגע לפני הנחתת הגרזן על הצוואר. "את לא חושבת שהוא קצת... קצת... קצת... טיפה... טיפונת... איך אני אגיד את זה... נישתי?"

     

    "נישתי?" שאלתי.

     

    "כן. נישתי. בדיוק כמו הראשון."

     

    "מה? גם את הראשון לא אהבת? את חושבת שהראשון נישתי?"

     

    "אל תשימי לי מילים בפה. לא אמרתי שאני לא אוהבת, רק אמרתי שהוא נישתי וגם שאת קצת חוזרת על עצמך."

     

    "טוב," אמרתי בקצרה. "מה שתגידי."

     

    "את רואה?" היא אמרה בחיוך מטופש של ניצחון שאט־אט הפך לפרצוף נוגה. "אמרתי לך שתתעצבני. חבל שדיברתי."

     

    כאן מתחיל השלב השני, השלב שבו היא גוררת אותי להתנצל שכעסתי. וכרגיל אני לא סתם נופלת למלכודת, אלא קופצת לתוכה בעיניים פקוחות. "זה בסדר. אם את לא תגידי לי את האמת, מי יגיד לי? חשוב לי תמיד לשמוע את האמת ולדעת בדיוק מה את חושבת."

     

    רק כאן היא מתרצה, "את יודעת שאני אוהבת אותך ושאת חשובה לי." לאחר המשפט הזה אני צריכה לספור עד עשר, ואז היא תזכיר לי איך אני לא הייתי אותו עוגן עבורה. איך אני לא אמרתי דבר, ונתתי לה לצאת עם בחור דפוק בשם שמעון חמש שנים, למרות שכולם ידעו שהוא אידיוט. אלף פעם הסברתי לה שגם אם ראיתי שהוא סתום וגם אם כולם חשבו שהוא סתום, היא היתה מאושרת ולא ראיתי סיבה להרוס לה, סמכתי עליה שמתישהו היא תגלה את זה לבד. אז לקח לה חמש שנים, בסוף היא גילתה. "חמש שנים מהחיים שלי ביזבזתי עליו. כבר יכולתי להתחתן וללדת ארבעה ילדים."

     

    אני עדיין לא עונה.

     

    "מה שהתכוונתי לומר זה שאולי תעצרי לרגע ותנסי להיזכר למה התאהבת בליאור מלכתחילה. שימי את העצבים בצד ותנסי לחשוב בהיגיון, אולי זה יעזור לך לקבל החלטות נכונות יותר. אולי ההיריון הזה הוא בכלל סימן שאת צריכה להישאר איתו."

     

    מתי זה קרה, שאלתי את עצמי, מתי ענבל ואני כל כך התרחקנו זו מזו? פעם היא ידעה לקרוא את המחשבות שלי מבלי שאצטרך לומר מילה. היום אני צריכה להסביר לה כל דבר לעומק בשביל בדל קטן של הבנה בסיסית, וגם זה לא תמיד עוזר.

     

    "תנסי להיזכר בחתונה שלכם," היא הציעה תוך כדי דחיסת קרואסון שוקולד לפה. בערב היא תרצה להקיא בגללו, אבל בדרך הביתה תזמין גם מגש פיצה, ואז כל הקיץ תתחבא מתחת לחולצות שחורות ענקיות ותסרב להראות את הבגד ים החדש שקנתה באלף מאתיים שקל בחנות מיוחדת למידות גדולת ביפו. על מי אני עובדת, שאלתי את עצמי. מה לא הייתי עושה בשביל קרואסון שוקולד. הפעם האחרונה שהרשיתי לעצמי לאכול דבר כזה היתה כשהייתי בכיתה ז', וגם אז אמא שלי חטפה לי אותו מהיד וצרחה עלי שאני אגדל להיות אישה שמנה ודוחה ושאף אחד לא ירצה להתחתן איתי. אני לא אשכח את המבט של סבתא שלי כשהקרואסון נזרק לפח. "אני מצטערת, נינה," אמא הביטה בסבתא בחזרה. "לא כולנו ניצולי שואה."

     

    "להיזכר בחתונה שלי?" שאלתי.

     

    "כן!" ענבל מחאה כפיים בהתלהבות. "היית כל כך יפה, כמו נסיכה, וליאור חתיך. אין לתאר. כשאני מזכירה לך את החתונה, זה לא עושה לך כלום?"

    "אני אספר לך משהו שלא סיפרתי לאף אחד על החתונה שלי," אמרתי בעודי מרחיקה מעלי את הקפה הדוחה. "אני זוכרת שעמדתי מול המראה בחדר הפרטי שלנו באולם. המתנתי שיקראו לי. הייתי מאוד מרוצה מאיך שנראיתי, וזה נדיר. הסתכלתי על האיפור, על העיניים, על הריסים המודבקים, על התסרוקת. הכול נראה מושלם. ליאור נכנס וחיבק אותי מאחור. הייתי כל כך מאושרת. לא הזיז לי שהוא קצת הורס לי את התסרוקת עם הסנטר שלו כשנשען עלי. ואז שמעתי שהכריזו עלינו, החתן והכלה. מחיאות הכפיים התגברו. פתאום דליה נכנסה וביקשה לדבר עם ליאור ביחידות. את קולטת? שנייה לפני שאנחנו אמורים לצאת אל החופה, אמא שלו קוראת לו ורוצה לדבר איתו לבד?"

     

    ענבל הביטה בי בעניין, היא המשיכה לאכול, אך לא הסירה ממני את עיניה.

     

    "מה ביחידות עכשיו, אמא?" ליאור היה מופתע. "עוד שנייה החופה מתחילה. את יכולה לדבר חופשי ליד שירה. אין בינינו סודות."

     

    "טוב," דליה החמיצה פנים. "לי אין בעיה. גם ביני לבין אבא שלך לא היו סודות, ותראה לאן זה הוביל אותי... כל מה שרציתי להגיד לך זה שאני אמא שלך ואני תמיד אוהב אותך, לא משנה מה תעשה. וגם עכשיו, רגע לפני שאתה נכנס לחופה, תדע שאתה לא חייב להתחתן איתה. אתה יכול לבטל הכול ואני לא אכעס. כל עוד לא שברת את הכוס, שום נזק לא נגרם. אמנם נצטרך להסביר לאורחים מה קרה, אבל אני בטוחה שהם יבינו, ונעבור את זה יחד." זה גרם לענבל להפסיק לאכול. היא הביטה בי המומה. "די!" צעקה, "את עובדת עלי! זה מה שהיה לה להגיד לו רגע לפני החופה?"

     

    הינהנתי.

     

    "ואיך זה נגמר?"

     

    "מארגנת החתונה, שלא הבינה למה אנחנו מתעכבים, נכנסה והוציאה אותנו משם. וככה צעדתי לחופה, עצבנית, המומה, כשמחשבות איומות מתרוצצות לי בראש."

     

    "באמת?" ענבל הופתעה, "בתמונות מהחתונה נראית כל כך זוהרת ומאושרת כשצעדתם יחד על השטיח האדום."

     

    "אני זוכרת שבהדרכה שקיבלנו מהרב, הוא ואשתו הרבנית ביקשו שניכנס לחופה בראש נקי, עם מחשבות טובות על אהבה, שמחה ואור. אני, לעומת זאת, צעדתי אל החופה כשבדמיוני לקחתי את דליה, ככה כמו שהיא, עם תוספות השיער המגוחכות שהספּר הדביק לה, עם המראֶה של בעלת בורדל פריזאי מהמאה התשע־עשרה, ודחפתי את הראש שלה לאסלה בשירותים. המחשבה הזאת בהחלט גרמה לי להרגיש זוהרת ולחייך. ליאור משך אותי לעברו, הוא רצה לומר לי משהו, אבל היה כל כך רועש שלא היה אפשר לשמוע דבר. בחופה עצמה דליה עמדה לידו כאילו כלום לא קרה. בלילה, אחרי שהכול נגמר ושכבנו יחד במיטה, אמרתי לו שאני שונאת את אמא שלו. הוא ביקש ממני לשכוח מהעניין ולא להזכיר את זה שוב."

     

    "ו... את הסכמת...?" היא לא האמינה. "לא מתאים לך!"

     

    "נראה לך שהסכמתי? רבנו עד הבוקר. אמרתי לו שאני טיפשה שהסכמתי להתחתן איתו, וחבל שהוא לא הקשיב לאמא שלו וביטל את החתונה."

    כנראה ההלם של ענבל התפוגג כי היא חזרה לאכול, ובפה מלא הוסיפה, "אבל את התחתנת איתו, לא עם אמא שלו."

     

    "פחחח. כשתתחתני סוף־סוף, תביני שזה לא בדיוק ככה," אמרתי והצטערתי על המשפט שנייה לאחר שהוצאתי אותו מפי. ענבל רוצה להתחתן, אבל ממש ממש רוצה להתחתן. עוד לפני שהיא נולדה, היא כבר רצתה להתחתן. כל שנה שעברה מאז שחגגה שלושים הכניסה אותה לדיכאון עמוק יותר. היא השפילה את עיניה. "לא התכוונתי לזה ככה כמו שזה נשמע," ניסיתי להתנצל. "מה שאני אומרת זה שכשאת מתחתנת, את מקבלת עם החתן גם את האמא שלו. ואם היא ממש כלבה, עדיף לא להתחתן. במקרה כזה משפחה כן בוחרים, אבל באותו שלב עדיין לא ידעתי את זה. ואמא של ליאור היא לא רק כלבה, היא האמא של הכלבות. אישה דוחה ומרושעת שמרוכזת רק בעצמה. לא סתם בעלה עזב אותה ונסע לארצות הברית. ליאור אמנם כועס עליו, אבל אני לגמרי מבינה אותו. למרות שלא נפגשנו אף פעם, אני לא מצליחה לדמיין מישהו שיכול לסבול אותה למשך יותר מכמה דקות."

     

    "את יודעת שהשקית סוכר המסכנה הזאת לא אשמה." שתינו הבטנו על השולחן ועל גרגירי הסוכר החומים שהתפזרו לכל עבר לאחר שהתעללתי באכזריות בשקית הסוכר הקטנה שעל גבה תמונתו של משה דיין. הצצתי בשעון. "אוף, אני חייבת לחזור הביתה. הבטחתי לאיליי שנכין היום חנוכייה ממוחזרת. חנוכה בעוד מיליון שנה, אבל בבית הספר שלו כבר התחילו לחפור. הוא קיבל להכין עבודה משפחתית. את מבינה עם מה אני צריכה להתמודד? חנוכייה! ולא סתם חנוכייה ממוחזרת, אלא חנוכייה שתהיה ברוח ערכי הכבוד, החירות, השוויון והצדק. הילד בן שש, הוא עדיין לא יודע לכתוב כבוד, חירות שוויון וצדק. מאיפה הם ממציאים את השטויות האלו? כשעידו היה בכיתה א', לפני ארבע שנים, לא היו דברים כאלו."

     

    הטלפונים של שתינו החלו לצפצף בו־זמנית שוב ושוב ושוב. ענבל, שלא רגילה לזה, תפסה בבהלה את המכשיר שלה והביטה בו בלחץ, "מה קרה? פרצה מלחמה?"

     

    "תרגיעי, תייגתי אותך בסטטוס שכתבתי."

     

    "'שטויות עם ענבל בבית קפה, בדיוק כמו בגיל 12', והתמונה של הסוכר שפיזרת כאן על השולחן? מתי הספקת?"

     

    "אני מאוד זריזה כשזה קשור לפייסבוק."

     

    "כבר יש לך מאה שמונים לייקים?" היא התלהבה. "וואו, בחיים לא היו לי מאה שמונים לייקים על משהו שכתבתי. כשאני מקבלת עשרים אני מרגישה בעננים." היא המשיכה לעקוב. "שלוש מאות עשרים לייקים. אני בהלם. אפילו עליזה המורה חברה שלך בפייסבוק? היא כותבת שתמיד היינו שובבות יחד."

     

    "גם אני מפחדת," הרשיתי לעצמי לראשונה לבטא את מה שהטריד אותי באמת מהרגע שהאחות הודיעה לי שהתשובה של בדיקת הדם חיובית. "את זוכרת מה קרה לי בהריונות הקודמים? לא יכולתי להסתכל במראה על הבטן שלי ועל הרגליים הנפוחות."

     

    ענבל הביטה בי במבט מלא חמלה. "אבל את יודעת שהיריון זה דבר זמני. את תמיד חוזרת למשקל שלך מהר מאוד."

     

    פתאום הרגשתי איך הכלום שאכלתי עולה בגרוני. הרגשתי את הכאב הנורא בשרירי הבטן, את הבחילה הדוחה. "תזמיני לי מיץ תפוחים," אמרתי בזריזות כשפתחתי בריצה לשירותים. השארתי את ענבל עם החיוך המרוצה, שהתרחב עוד קצת בכל פעם שהטלפון צייץ, את כוס הקפה שנחה על השולחן בעליבותה, את גרגירי הסוכר. אם יש משהו שאני שונאת, זה להקיא. שונאת את הטעם המגעיל בפה, את כאבי השרירים, את הריח.

     

    ניסיתי לא ללכלך את האסלה, נשבעת. אבל כשהכול יצא, ראיתי את הגועל מתפזר לכל עבר. רק המחשבה לנקות אחרי גרמה לי בחילה נוספת. הייתי

     חייבת לצאת מהתא הקטן. שונאת תאים קטנים עם דלת שנפתחת פנימה, כאילו המעצב עשה דווקא שיהיה לא נעים, שכדי להיכנס אצטרך להחליט אם להיצמד לדלת המלוכלכת או לאסלה המזוהמת. התכוונתי לנקות לפחות את המושב, אבל כשניסיתי למשוך את הנייר, הוא נקטע אחרי ריבוע אחד, מהמתקנים האלו שבכוונה לא נותנים להוציא כמות נייר ראויה. בסוף פשוט יצאתי, השארתי את הכול ככה, כמו האנשים הכי מגעילים בעולם. המנקה נשענה על דלת הכניסה. קראה הודעה בנייד הישן שבידה וציחקקה. התפללתי בכל לבי שרק תמשיך לצחקק לה ושלא תיכנס אחרי לתא, שלא יהיו לי בושות. רחצתי ידיים היטב ושטפתי פנים. כשחזרתי לשבת, מיץ התפוחים המתין לי. בדרך כלל אני לא מרשה לעצמי לשתות משקאות מתוקים, בטח לא מיץ תפוחים. אבל זה הדבר היחיד שעוזר לי אחרי שאני מקיאה. המחשבה על הסוכר שהכנסתי לגוף העציבה אותי מאוד. התנחמתי בעובדה שהקאתי, אז זה בטח מתאזן. אם אני עולה במשקל אפילו גרם אחד, אני שונאת את עצמי ואת המראה שלי.

     

    "בזמן שהקאת, הלייקים קפצו לשמונה מאות תשעים ושבע," ענבל חייכה. התאמצתי בכל כוחי להחזיר לה חיוך. שתיתי את המיץ בשלוק אחד והזמנתי חשבון.

     

    "מסעותי עם חמותי", מאירה ברנע-גולדברג, כנרת-זמורה, 135 עמודים

     

    רוצים לקרוא את שאר הספר? היכנסו לכאן .

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "מסעותי עם חמותי". פרק ראשון
    לאתר ההטבות
    מומלצים