"יש נשים שיהרגו את עצמן בשביל תינוק"

חייה של נטלי שוחט (51) היו מאתגרים בכל קנה מידה. בגיל 25 בלבד, אחרי שנים של טיפולי פוריות, החליטה ביחד עם בעלה רונן להרים ידיים ולפנות למסלול של אימוץ, אבל ההחלטה הזאת התקבלה מאוחר מדי ונטלי נאלצה לשלם מחיר נפשי ופיזי כבד. היא סבלה במהלך השנים משלל מחלות ובעיות, מדיכאון קליני ועד סרטן, כשאת האשם בכך היא תולה בטיפולים שעברה. בנוסף לכך, בנם הראשון של בני הזוג, אותו הם זכו לאמץ בתום תהליך שארך כמעט שבע שנים, אובחן על הרצף האוטיסטי.

למרות המכות שנחתו עליה בזו אחר זו, שמרה נטלי על אופטימיות. את התקופה הקשה היא תיעלה לעשייה וליצירה והחלה לכתוב ספרים. בספרה, 'סגורות – הכמיהה לאימהות', שיצא בעברית ובאנגלית בהוצאת 'רב-מכר' ועוסק בעקרות ובאימוץ, היא מבקשת להעביר דרך ניסיונה האישי מסר של תקווה לנשים שביכולתן להיות אמהות מבלי לשלם את המחיר של טיפולי הפוריות. שוחחתי עם נטלי על האתגרים שהציבו בפניה החיים ועל התובנות שצמחו בעקבות ההתמודדות עימם, על הביקורת שיש לה כלפי הכמיהה של נשים לילד ביולוגי, ועל קריאתה לנשים לפנות לאפיק של אימוץ.

נטלי שוחט. הכמיהה לאימהות(צילום: עמית אופיר)

"כבר כנערה ידעתי שהולכת להיות לי בעיה להביא ילדים לעולם", נזכרת נטלי. "קיבלתי את המחזור בגיל צעיר ומהר מאוד הוא התחיל לגמגם. אחרי סדרה של בדיקות התגלה שהגוף שלי הפסיק לייצר ביציות. בגיל 15 כבר הייתי בבלות. את רונן הכרתי בתזמורת הנוער, כשהייתי בת 17. שיתפתי אותו וזה לא הפריע לו במיוחד. אפילו כשהוריו הסתייגו וניסו להעמיד בפניו אולטימטום, הוא אמר להם שהוא בוחר בי. יצאנו במשך חמש שנים עד שהתחתנו, וחצי שנה אחרי הנישואים התחלנו בטיפולי פוריות".

"בהתחלה הרופאים ניסו לגרות את השחלות שלי לייצר ביציות דרך הזרקות של הורמונים, אבל ראו שזה פול גז בניוטרל ואמרו לי שאני חייבת ללכת על תרומת ביצית. אפילו הצמידו לנו פסיכולוגית כדי לוודא שאנחנו בסדר ומקבלים את כל מה שכרוך בזה, כי בכל זאת מדובר בביצית שהיא לא ממני. עשיתי טיפולים שבהם הכינו אותי במשך כעשרה ימים על ידי זריקות הורמונים, החזירו אליי את העוברים שהופרו במעבדה מהביצית ומהזרע של בעלי, ואז קיבלתי שוב הורמונים במשך 12 יום. זאת כמות אדירה של הורמונים".

"יום אחד אני יושבת לראות טלנובלה בדירה שלנו ופתאום מרגישה נפילה כזאת, שאני עוד שנייה הולכת למות, ולא מבינה מה קורה לי ומה עובר עליי. בדיעבד אני מבינה שכל הסיפור הזה גרם לי לבום של דיכאון, אבל אז לא ידעתי לקרוא לזה דיכאון, וגם הסביבה שלי מאוד נבהלה. זה היה אחרי הטיפול החמישי, ואחריו עשינו עוד טיפול אחד שהיה שירת הברבור כי הבנו שזה פשוט מזיק לי. זה היה כדור שלג שהחל להידרדר ועד היום משפיע עליי רע, גם במישור הנפשי. אני עדיין במעקב פסיכולוגי ופסיכיאטרי למרות שעברו מאז 25 שנים".

רונן תמך בהחלטה להפסיק עם הטיפולים?

"בהתחלה הוא זרם עם הקטע של הטיפולים ואפילו הזריק לי את ההורמונים, אבל ברגע שהוא הבין שזה מזיק לי הוא אמר 'די, מספיק'. נרשמנו לאימוץ בשירות למען הילד וזה אומר המון תהליכים - בדיקות רפואיות, חוות דעת פסיכולוגיות ופסיכיאטריות, ראיונות ומבחנים. האימוץ לקח שש וחצי שנים, ומה שקרה זה שהילד המהמם שלנו התגלה בדיעבד כילד עם צרכים מיוחדים. כבר בגיל כמה חודשים היו סימנים לכך שהוא על הרצף האוטיסטי, אבל רק בסוף כיתה ה' הוא אובחן באופן רשמי, אחרי שבבית הספר צעקו גוועלד".

"כשאמרו לי שהילד על הרצף האוטיסטי אמרתי 'סוף סוף!', כי כבר ידעתי בעצמי ורציתי שמישהו מומחה יאשר את זה. אבל הוא מותק של ילד. יפה תואר, מקסים, חכם מאוד. זכינו בו, פשוט זכינו. הייתי מאמצת אותו עוד עשרים אלף פעם. בזכות העובדה שקיבלנו ילד אוטיסט, את אחותו הצעירה קיבלנו מהר, אחרי שנתיים וארבעה חודשים בלבד".

מתי התחילו הבעיות הבריאותיות?

"שש שנים אחרי האימוץ גיליתי שיש לי סוכרת וזה היה בשבילי בומבה. מה פתאום סוכרת בגיל צעיר כל כך? אבל זה היה רק הפרומו, כי תשע שנים לאחר מכן נחת עליי סרטן לימפומה נון הודג'קין. קיבלתי טיפולים אינטנסיביים שאני קוראת להם 'אב"כ' כי הם שילבו טיפול כימי, ביולוגי ואטומי (הקרנות). הסרטן עבר אבל ההקרנות גרמו לי בעקיפין לבעיות נוספות, הפעם בלב. כתוצאה מהסוכרת ומההקרנות הסתיידו עורקי הלב שלי, והייתה לי הצרות כמעט מלאה, טרום התקף".

"ואז התחילה סאגה שלמה שכוללת שני צנתורים וניתוח מעקפים שנכשל, ולבסוף היו צריכים להציל אותי על ידי צנתור חירום. כיום אני נאלצת לקחת המון תרופות, כמו הזקנים האלה שלוקחים שקית מלאה בתרופות לסוכרת, ללב ולנפש. נאלצתי גם לרדת למשרה חלקית אחרי הסיפור של הלב. אין לי ספק ששורשיהן של כל הבעיות הבריאותיות שלי הוא בטיפולי הפוריות שעברתי. הם שגרמו לכדור השלג להתחיל להתגלגל. מהדיכאון שהיה קטליזטור להרבה דברים שהתרחשו בגוף, דרך סוכרת ואז הסרטן והלב. הרופאים לא אומרים וגם לא יגידו אם יש קשר בין הדברים, אבל אני לא מקבלת את זה. זו סמיכות פרשיות יותר מדי קרובה".

יש לך טענות כלפי הממסד הרפואי?

"הטענה שלי היא שלא מספרים את כל האמת לנשים שעוברות טיפולי פוריות. לא מספרים להן שבכל הנוגע לטיפולים זה לא נכון שכל המרבה הוא משובח. לא מספרים להן שבסוף הן אולי תהיינה עם תינוק חמוד או שניים, אבל גם מוגבלות מבחינה פיזית או נפשית. האדם הוא בורג קטן מול מערכת גדולה, ויש הרבה דברים שלא מספרים לנו בגלל אינטרסים של בעלי הון שלא מעוניינים שנדע. אולי המדינה מרוויחה מזה, או חברות ענק שמרוויחות מתרופות. יש הסכמה בשתיקה - ההורים רוצים ילדים, וחברות התרופות והרופאים מרוויחים מזה. מה אכפת להם שבדרך יש נשים שנפגעות מזה, אם נשים מוכנות לשלם את המחיר?"

למה נשים לדעתך מוכנות לשלם את המחיר?

"יש כמיהה לילד ביולוגי שטבועה בנו. התפיסה הלבנטינית פה של המזרח התיכון היא קצת ערבית, ואני אומרת את זה בתור מישהי שבאה משם. אני באה ממשפחה מרוקאית פר אקסלנס, וגם אימי מדברת בשפה הזאת שאומרת שדם סמיך ממים ושילד ביולוגי זה משהו אחר מילד מאומץ. כאימא מאמצת זה מאוד כואב לי לשמוע אותה מדברת כך, ואני יכולה לומר שזה שטויות במיץ. אני לא מקבלת את זה כהוא זה".

"גם הורים אחרים, אחרי שהם שומעים שהילדים מאומצים, אומרים לנו 'אה, אימצתם אותם בגיל שבועיים? אז הם באמת הילדים שלכם'. ואם הייתי מאמצת אותם בגיל שנתיים הם היו פחות שלי? בשבילי ילד מאומץ הופך אוטומטית להיות הילד שלי. ויש את אלה שאומרים 'איזה יופי' או 'כל הכבוד'. מה כל הכבוד? מה, שאני אשאר בלי ילדים? תודה רבה באמת. אבל אני באמת מכירה לא מעט אנשים שהיו מוכנים להישאר ללא ילדים, רק לא לאמץ".

"יש נשים שיהרגו את עצמן בשביל תינוק, כי הן פרימיטיביות. להחזיק תינוק חשוב להן יותר מאשר החיים שלהן. הן עושות טיפולים כאילו אין מחר, משמינות ומעוותות את הגוף שלהן. הן פשוט מטורפות. הן לא מבינות שהעיקר זה לא התינוק אלא שתהיי אימא בריאה. אם אתה רוצה להיות הורה, וההורות חשובה לך, זה לא משנה אם הילד ביולוגי או לא. העיקר שיש לך על מי ליישם את ההורות שלך".

עד כמה ריאלי לצפות מנשים בארץ להפסיק עם טיפולי הפוריות, כל עוד החברה שלנו מעודדת אמהות בכל מחיר?

"אני לא אומרת לא לעשות בכלל אבל לרווח בין הטיפולים, ובמקביל גם להירשם לאימוץ ולאומנה. אם נשים היו יודעות שטיפולי הפוריות מסוכנים בריאותית, אולי הן היו מרווחות בין הטיפולים. או שהמדינה תממן פונדקאיות מהודו. כמו שמביאים לפה את הפיליפינית של אימא שלי, שיביאו לכאן פונדקאיות. לכל אישה שלא יכולה להביא ילד, עשתה שלושה טיפולים ולא הלך, המדינה צריכה לממן פונדקאית פורייה, כדי שכל אישה תזכה לפחות בילד אחד".

רגע, הפתרון לטיפולים הרסניים לנשים הוא להביא נשים אחרות כדי לעשות עליהן את הטיפולים ההרסניים?

"אפשר להחתים את אותה רייצ'ל מהודו על חוזה שהיא לא עושה פונדקאות יותר מפעמיים, או אפילו לא יותר מפעם אחת, כדי שלא יתחיל להיות מסחר והיא תעשה עשרה ילדים. פעם אחת זה לא נורא. כמובן שאנחנו ישראל ולא יכולים להיות אחראים על כל העולם, אז מה שהיא תעשה במדינות אחרות זה כבר עניינה. גם יטפלו בה יפה. אפשר להביא אותה לארץ בתקופת ההיריון ולעשות לה את כל הבדיקות שעושים לאישה בארץ. זאת לא תהיה פונדקאות בתנאי עבדות אלא בתנאים טובים. הפונדקאית תקבל מהמדינה שלושים אלף דולר. בסכום הזה היא יכולה לקנות בית בהודו".

ספרי לי קצת על הספר שלך.

"הספר נולד כשהייתי מאושפזת סביב נושא הלב, ואחרי שהחלמתי החלטתי שאני יורדת באחוז המשרה והתחלתי לכתוב. דווקא תקופות המחלה היו עם הרבה השראה לכתיבה. מינפתי את התקופות הקשות שלי ליצירה ולהתרוממות, וזה מה שעזר לי לצאת מהמשברים. הסוד הוא לנסות לראות את חצי הכוס המלאה, להפוך לימונים ללימונדה. המתכון להחזיק מעמד בחיים זה אופטימיות, כי תמיד אפשר לצאת ממשברים ומחלות עם חשיבה חיובית".

במה הוא עוסק?

"הספר עוסק כולו בעקרות ובאימוץ. יש בו 19 סיפורים, כשכל סיפור זה שם של אישה, ובכולם חוזר הנושא של התמודדות עם עקרות. נשים מכל מיני תקופות, מבת פרעה שאימצה את משה, ועד נשים בנות ימינו. מישראליות ועד נשים ממקומות שונים בעולם".

"דרך הסיפורים אני מנסה להעביר קודם כל מסר של תקווה - שגם אם את עקרה, יש תקווה למי שרוצה לממש את ההורות. ומצד שני, לא להרוג את עצמכן על מזבח ההורות. הנושא של הכמיהה להורות הוא אוניברסלי, אבל גם אם לא תהיי אימא זה לא דבר כל כך נורא. לא כל אחד בנוי לזה ונועד לזה".

ואם את לא היית אימא?

"אז היה לי מאוד קשה. היה לי חור גדול מדי, ואני לא חושבת שהייתי יכולה לעמוד בזה. באופן חד משמעי זה חלק מהייעוד שלי, ועובדה שזה התממש למרות העקרות והמחלות".