שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    משה אדרי נפרד מאחיו: "לאון לא האמין שהוא הולך למות"

    כמי שהתאהב בילדותו במסך הגדול והקדיש לו את חייו, היזם והמפיק לאון אדרי ז"ל היה משוכנע שלסרט הפרטי שלו יהיה סוף טוב. בריאיון כואב מספר אחיו ושותפו לדרך, משה אדרי, איך הפכו השניים שגדלו בסוף העולם שמאלה לאימפריה מהסרטים ושינו לבלי היכר את הקולנוע הישראלי. "עכשיו, כשלאון איננו, אני מרגיש שנשארתי חצי", הוא אומר

     

    האבחנה נפלה על היזם ומפיק הקולנוע לאון אדרי ז"ל בהפתעה גמורה: סרטן המעי. סופני. שלב אחרון. "הפרופסור הזמין אותו לשיחה ואמר: 'אני נורא מצטער אבל נותרו לך שישה חודשים לחיות, אז תנצל אותם, תעשה חיים ותבלה'", מספר אחיו ושותפו משה, וקולו שבור מצער. "לאון ואשתו היו בהלם. חזרו הביתה והזעיקו את הבן שלו ואותי. רצנו לשם ובכאב גדול שמענו שנותרה חצי שנה. באותו שלב אני הייתי זה שאמרתי, מה פתאום חצי שנה? איזה חצי שנה? נלך לרופאים, נחפש אלטרנטיבות, תראה מה קרה לזה ולזה שכבר מזמן הספידו אותם והיום הם חיים ובועטים".

     

    לאט ובהדרגה, התפקידים התחלפו. משה הבין לאן הדברים הולכים. לאון ממש לא היה בכיוון. "אחי היה משוכנע שיש לו שפעת", דומע החצי השני של הצמד המוביל בתעשיית הקולנוע בישראל. "הוא ניסה את כל הטיפולים ולקח את כל התרופות שהיה לשוק להציע, והאמין בכל ליבו שבאמת ייצא מזה. גם כשכבר התחיל לכאוב. גם כשכבר היה לו קצת קשה ללכת. גם כשאיבד קילוגרמים רבים ממשקלו. זה עבר מעל הראש של לאון. האיש פשוט לא האמין שהוא הולך למות. הוא נאבק בכל כוחו, וכל הזמן אמר שזה כמו המאבקים שלנו בקולנוע, גם על סרטים מסוימים אנשים אמרו שזה לא יצליח ובסוף ניצחנו, אז למה שלא ננצח גם את המחלה? ולא יכולנו להסביר לו שבריאות זה לא סרט, זה החיים עצמם, כי לא רצינו לכבות אותו. הוא כל כך היה בטוח שיחלים, שכשנפטר, החברים לא הבינו איך הוא ברח להם מבין האצבעות. אנשים היו מתקשרים אליי ושואלים, תגיד לי, הוא חולה או לא חולה? כי לנו הוא מספר שהוא הבריא והוא גם מתנהג ככה. הייתי עונה להם, אם זו האמונה שלו, שיהיה בריא".

      

    לכן לאון אדרי עבד כרגיל. יזם וחלם וכהרגלו התעקש להגשים. "נולדנו בצריף בדימונה, והיות שבאנו מהדרום, הייתה ללאון פנטזיה לבנות שם את הסינמה סיטי הכי גדול בישראל, בבאר־שבע. אנחנו התנגדנו כי הוא היה חולה ורצינו שיעבוד כמה שפחות. אמרתי לו פעם אחר פעם, לאון, אתה לא יכול להתיש את עצמך ככה. ולאון התעקש, נלחם בנו כמו אריה כדי להמשיך ולעבוד למרות הכאבים והחולשה. הוא אמר לי, 'לא יכול להיות שבכל הארץ יש מרכזי קולנוע גדולים ורק בנגב אין'. בשלב מסוים, באמצע ויכוח, הוא אמר לי, 'אם לא תלך איתי, אני אלך על זה לבד'. זו הייתה הפעם הראשונה בחיינו שהוא אמר לי משפט כזה".

     

    איך הגבת? 

    "אנחנו ביחד מאז שנולדנו ו־51 שנה בענף מאוד קשה של הימורים וסיכונים, אבל לאון מעולם לא אמר לי, 'למה השקעת בסרט הזה, למה הפסדת במיזם ההוא'. מעולם. הייתה בינינו אהבת אמת. ולאון גם לא עבד בשביל הכסף. זה אף פעם לא עניין אותו. אמרתי ללאון, אני לא מתנגד בגלל הסיכונים או ההשקעות הכספיות האדירות, אלא בגלל הכוחות שלך, אתה צריך עכשיו לנוח ולהתחזק, לא להפריח את השממה. אבל לאון התעקש. הוא אמר, אני אבנה את זה במו ידיי. ואז ירד לי האסימון. אמרתי לבן שלו, אבי, הפרויקט הזה יחזיק את אבא שלך בחיים. בוא נלך על זה.

     

    "בשנים הראשונות לאון נסע לבאר־שבע כמעט כל יום, בשש וחצי כבר התייצב בשטח, הכיר את התוכניות בעל פה, ידע איפה כל בורג. החלום שלו היה שהקהל ייכנס לאולמות ויגיד 'וואו'. לפעמים ניסינו לומר לו, בבאר שבע אין את כמות הקהל שמגיעה לסינמה סיטי בגלילות ובראשון לציון. אבל לאון הזכיר לי שגם כשפתחנו בגלילות אמרו שזה יהיה קטסטרופה, ולא פעם ולא פעמיים צחקו עלינו ואמרו, זו התחנה האחרונה של האחים אדרי, וממנה הם יחזרו לדימונה בטרמפים כי לא יהיה להם כסף לאוטובוס".

     

    שלוש שנים וחצי חלפו מאז החלה העבודה על המיזם השאפתני בבירת הנגב. "ולאון ניצח את התחזיות והחזיק מעמד ארבע שנים ולא חצי שנה", אומר אחיו בדמעות. "אבל לצערי הוא לא הספיק להגיע לקו הסיום של פרויקט חייו. נותרה רק עוד חצי שנה של עבודה עד שיקום המרכז בבאר שבע, שייקרא על שמו".

      

    סינמה סיטי בראשון לציון ()
    סינמה סיטי בראשון לציון

    סרט עם בזוקה

    המיזם הראשון של האחים אדרי אומנם נפתח בדימונה של שנות החמישים – כתם צהוב ומיוזע בסוף העולם שמאלה, אבל כבר אז היה רווחי. לאון בן השמונה ומשה בן החמש הדביקו על ארגז קרטון מחורר עטיפות של מסטיק בזוקה וכך יצרו מהן מעין סרט, הדליקו בתוך הארגז נר, גנבו את הטרנזיסטור של אבא בשביל המוזיקה, וגבו מילדי השכונה עשר אגורות לכרטיס ומסטיק. מאז הספיקו להפעיל את המקרן ולחכור את המזנון בקולנוע היחיד בעיר, להיכנס לשותפות עם הבעלים, לשכור עוד ועוד אולמות קולנוע בארץ, להקים חברות להפקת והפצת סרטים משלהם ולהפוך לדמויות החזקות ביותר בענף. היום בבעלותם יותר ממאה אולמות, מאות סרטים שאותם הפיקו ומימנו, חברת ההפקה "מטרו תקשורת", חברת ההפצה "יונייטד קינג", חברת המוזיקה "אן־אם־סי", רשת סינמה סיטי ושותפות בחברות תקשורת בצרפת ובפורטוגל. היכן שמטילים מטבע נופלים על סרט שכתוב להם בפנקס.

     

    "היינו חרוצים והייתה לנו אמביציה", מסכם משה בפשטות. "אנשים שאלו, באיזה אוניברסיטה למדתם קולנוע, ולאון היה אומר, בדימונה. הוא בכלל היה חשמלאי במקצועו. אבא עליו השלום חלם שנהיה רבנים, אבל אז אמא שלי אמרה, עזוב רבנים, ממה הם יתפרנסו. אבא לא היה מעולם בבית קולנוע, הוא ראה בזה עבודה זרה. אבל הוא זכה לראות את ההצלחה שלנו. אני בטוח שהוא חשב לעצמו שאנחנו סוג של רבנים, רק בלי התלבושת. ואמא כל הזמן אמרה, רק אל תשכחו שכסף זה ניירות ושלא מתים מעבודה, מתים משעמום. גילגלנו יחד סכומי כסף דמיוניים, כי כל אחד עשה את מה שהוא אוהב. ולא אגיד לך שלא היו תקופות קשות, אבל החזקנו מעמד גם בגלל שאהבנו את מה שעשינו, וגם בגלל שתמכנו זה בזה. אף פעם לא בדקנו האחד את השני".

      

    מה ההבדלים ביניכם?

    "אני חושב שאני שר חוץ טוב, איש של אנשים, ולאון היה שר העבודה והרווחה. לאון גם היה הרבה יותר חזק ממני, מסוגל להתמודד עם הכל, ואני קצת רגיש, בנוי אחרת. הוא היה יותר מאופק, אבל הייתה בינינו קִרבה גדולה גם בלי שיחות נפש. שנינו אהבנו קולנוע ישראלי. תמיד אמרנו שאם היינו משקיעים את הכסף שעבר בין האצבעות שלנו, היו לנו היום מאתיים דירות בשדרות רוטשילד. אבל הקולנוע גרם לנו לקום בבוקר עם חיוך. היינו ביחד באין־ספור פסטיבלים בכל העולם, ומעולם לא הלכנו לבד. תמיד דאגנו שנוזמן יחד. אף פעם לא הסכמתי לקבל פרס לבד, רק שנינו. אני חושב שהמתנה הכי טובה שקיבלנו הייתה שיכולנו לשלב עבודה עם משפחה. היום שלושה מילדיו של לאון עובדים אצלנו ושתיים מבנותיי".

     

     

    לאון אדרי (צילום: יריב כץ)
    לאון אדרי, מבכירי תעשיית הקולנוע בארץ.(צילום: יריב כץ)

    לבד מקולנוע, לאון גם אהב מסעדות ואוכל טוב. "גם זה הבדל משמעותי בינינו", צוחק משה. "אני הייתי רץ בפארקים והוא היה מבשל. הוא היה מכין מאכלי גורמה מדהימים לכל המשפחה, ונוסע לתערוכות אוכל בכל העולם. אין מסעדה טובה באירופה שהבן אדם לא ביקר בה. ואני לעומתו ציפור, אוכל קצת והולך. הוא היה יושב במסעדה חצי שעה למנה ראשונה, עוד שעה למנה עיקרית, ואחר כך עוד שעות למתוקים, גבינות, יין. היה מסתובב בשוק אצל הדייגים בנתניה, פותח לדג את הפה, בוחן את הטריות שלו. יודע למצוא את פטריות הכמהין הכי טובות בארץ.

     

    "הוא מאוד אהב לנסות עלינו מאכלים חדשים שהמציא. לפני שנה הבטחתי לגיא פינס לעשות ארוחה משותפת. הבאנו את כל הפרודוקטים ועמדנו לבשל, ובסוף לאון עשה תשעים אחוז מהעבודה ואנחנו אכלנו. לא פעם ולא פעמיים היה מביא חומרי גלם מפורטוגל ומליסבון, מזמין גדודים של חברים ומבשל. היה לו לב רחב לא רק באוכל, גם ביחס אל העובדים. אמא שלי תמיד אמרה לנו, 'אתם לא חייבים להתפלל כל בוקר, לעשות מצוות זה אותו דבר'. אז לאון היה עושה מצוות עם הכסף, ומתייחס לכולם בגובה העיניים. הוא מעולם לא סירב לקבל מישהו לשיחה, ולא משנה אם זה מפיק או תסריטאי או הקופאי של הקולנוע".

    היו חילוקי דעות? רבתם לפעמים?

    "לעיתים רחוקות מאוד, בעיקר על חריגות. הייתי אומר, לאון, הבטחנו לבנק שלא נחרוג מהתקציב. ולאון אמר, תקציב זה בשביל הבנקים, חריגות זה בשבילנו. והוא צדק, כי אי־אפשר להגיע לאן שהגענו בלי לחלום ולהסתכן".

     

    איך באמת יודעים להמר על סרט שיצליח?

    "אפרים קישון אמר לי פעם, 'שב עם הבמאי או התסריטאי חמש דקות, אם יש לך פרפרים בבטן, לך על זה. אם לא, תגיד לו שאתה צריך להתייעץ עם אחיך'".

     

    הוליווד מבפנים

    נראה שזה עבד. הסרט "סוף העולם שמאלה" בהפקתם, שאדרי מציין כסרט שהכי נגע לליבו "כי זה על המשפחה שלי", הגיע לכחצי מיליון צפיות. עלה עליו "זוהי סדום", הסרט הישראלי הנצפה ביותר. בין הסרטים הבולטים שהיו מעורבים בהפקתם "אהבה קולומביאנית", "מיתה טובה", "ישמח חתני", "ארץ פצועה", "באבא ג'ון", "לצוד פילים", וכמובן "בופור" ו"הערת שוליים" שהיו מועמדים לאוסקר. "כשהתחלנו לעבוד על 'הערת שוליים' שלמה בראבא התלבט מאוד", זוכר משה. "הוא אמר לי, 'אדרי, זה סרט סינמטקים, אולי יראו אותו מאתיים איש, וגם זה בקושי. אני לא בטוח שכדאי לי לעשות אותו'. אמרתי לו, שלמה'לה, אולי כסף לא נעשה, אבל הסרט הזה יביא אותך למקומות שבהם מעולם לא היית. ובאמת, בזכות הסרט הזה ראינו את הוליווד מבפנים".

     

    משה ולאון אדרי במסיבת עיתונאים (צילום: רויטרס)
    משה ולאון אדרי במסיבת עיתונאים של "הערות שוליים"(צילום: רויטרס)

    חברי הצוות של
    משמאל לימין: משה אדרי, עלמה זק, שלמה בראבא, לאון אדרי ז"ל, הבמאי יוסף סידר והמפיק דוד מנדיל בטקס פרס אופיר(צילום: אבישג שאר ישוב)

    גם הסרט "שבעה" של רונית ושלומי אלקבץ, אותו הפיצו האחים אדרי, זכה להצלחה מסחררת. "בעיקר בזכות האשכנזים", מתמוגג משה. "הם אהבו אותו אפילו יותר מהמרוקאים. באו לראות איך נראית שבעה אצל עדות המזרח ונכנסו לקומה. אין אצלם דברים כאלה. רונית אלקבץ הייתה אישה נפלאה ומוכשרת, שאהבה את הקולנוע ותרמה לו בתור במאית, מפיקה ושחקנית. הבטחתי לה שאת הפרמיירה של הסרט הבא שלה נעשה בבאר שבע כי היא נולדה שם. לצערי גם היא, כמו לאון, לא הספיקה להגיע לזה".

     

    אתה מזדהה עם השיח הרווח, בהובלת מירי רגב, שהתרבות המזרחית מקופחת גם בקולנוע הישראלי? 

    "אני ממש לא שותף לשיח הזה. פעם, בזמן הקמת המדינה, כשהגענו מגלויות שונות, הייתה תחושה כזו. 'סאלח שבתי' וסרטי הבורקס הקצינו אותה, אבל גם אז זה לא היה ממקום של השפלה אלא ממקום של בדיחה עצמית, כמו שהצרפתים מהדרום צוחקים על השפה של הצרפתים מהצפון בקומדיות. היום הדברים השתנו. אין קיפוח, אין קליקות אשכנזיות, ואם אתה מביא מוצר איכותי מכבדים אותך בכל מקום".

     

    ומה דעתך על הסירוב של נטלי פורטמן לקבל את פרס בראשית?

    "אני חושב שהיא עשתה טעות איומה. אני אוהב את נטלי, היא הייתה אצלי בבית, אבל המעשה שלה היה לא נכון ולא ישראלי. היא הייתה צריכה לכבד את המדינה שלה ולבוא, ואם יש לה בעיה, להגיד את מה שהיא חושבת בקול צלול בטקס. למדינת ישראל יש מספיק אויבים, ולא צריך להוסיף עוד שמן למדורה".

       

    סופרמן לא מת

    לאון אדרי הלך לעולמו בגיל 70, ביום העצמאות, והשאיר אחריו אישה, ארבעה ילדים ושבעה נכדים. עד ימיו האחרונים נאחז בחיים. "לפני חודשיים הוא ביקש פתאום לנסוע עם כל המשפחה לדרום, לטיול שורשים, ולקח את כל שבט אדרי לדימונה כדי להראות לילדים ולנכדים את בית ילדותנו", מספר משה. "אחר כך הוא הביא אותנו לפרויקט שלו בבאר שבע, והסביר לנו מה עומד להיות בכל אולם הקרנה ובכל אזור ושטח, ממש עד רמת הכיסאות והפופקורן. הוא היה בטוח שיזכה להשתתף בפתיחה החגיגית. אנשים סביבו היו בטוחים שהוא ניצח את המחלה. יצחק תשובה ניגש אליי בהלוויה ואמר לי, פגשתי את אחיך לפני שנה בבאר־שבע והבנתי ממנו שהוא הבריא. אז מה קרה פתאום?"

     

    דיברת איתו על זה?

    "עשינו כל מה שצריך כדי להילחם במחלה. ביבי נתניהו נתן לנו שמות של רופאים בחו"ל וגם הרב פירר ייעץ לנו, אבל הרופאים הגדולים ביותר תמיד אמרו, אולי נצליח למשוך את הזמן עוד שנה, אולי שנה וחצי, אבל לאון לא יבריא מהמחלה. ניסיתי לדבר עם לאון על זה, והוא תמיד אמר, 'משה, אני מעדיף פרויקט על מיטה', והיה טופח לי על הברך ואומר, 'אל תדאג משה, יהיה בסדר. אני אהיה בסדר'. הוא דאג לי במקום שאני אדאג לו. לפני שבועיים התחנן בפניי להזמין לו חדר במלון לחופשה בקאן. אפילו בדק אצל אשתי שביצעתי את ההזמנה. הוא האמין שיבריא ורצה שגם אנחנו נאמין בזה".

     

    אבל בשבועות האחרונים ההידרדרות במצבו כבר הייתה ברורה ונוכחת. לאון התקשה ללכת, לא היה מסוגל לעמוד לאורך זמן על רגליו וסבל מכאבים חזקים. "ראינו שהוא נחלש", אומר משה בעצב. "בתוך חודש הוא איבד עשרים קילו. קם מאוחר יותר בבוקר, עבד פחות. יומיים לפני המימונה נפל ופתח את הראש. לקחנו אותו למיון ותפרו לו את הפצע. ועדיין בערב יום הזיכרון עשינו ארוחת ערב גדולה, ולאון התעקש לשבת ולאכול איתנו. היה לו חשוב להמשיך את המסורת המשפחתית. הבנתי שזה קרוב, אבל לא רציתי להראות לו כמה אני דואג ועצוב בגללו. אחרי הארוחה חזרתי הביתה בצער גדול. אמרתי לאשתי, נראה לי שזה הסוף. ידעתי שזה הסוף".

     

    נפרדת ממנו?

    "לא, כי לאון לא נתן. הוא לא רצה להיפרד כי לא האמין שייפרד. אפילו בערב האחרון לחייו כשהוא מטושטש, עם מורפיום, בקושי מדבר, בקושי נאחז בחיים, הוא הבטיח לי שהכל יהיה בסדר. אבל אני ידעתי. ולמחרת היה לי קשה לצאת לריצה הקבועה עם החברים שלי. זו הייתה הפעם הראשונה מאז שלאון חלה שלא הייתי מסוגל לרוץ. לא היו לי אנרגיות לזה. הלכנו שעה וחצי בשדרה ודיברנו רק על לאון. אמרתי לחברים שלי, 'אין לי הרגשה טובה'. בערב עוד ניסינו לשדר אופטימיות. הייתה מסיבת עצמאות גדולה, ובבוקר לאון החזיר את נשמתו לבורא. הוא מת גאה וזקוף כמו שהיה כל חייו. בלי אינפוזיות, בלי כיסא גלגלים. חיכה שהבן שלו יחזור מפורטוגל, חיכה שמסיבת יום העצמאות תסתיים, ובחמישי בבוקר, ביום העצמאות השבעים למדינה, עזב אותנו".

     

    אלפי חברים, בהם אנשי תעשיית הקולנוע, הטלוויזיה והמוזיקה, טייקונים ואנשי עסקים, ופוליטיקאים רבים, ובראשם ראש הממשלה בנימין נתניהו, ליוו את לאון אדרי בדרכו האחרונה. "הלכתי בהלוויה ליד ביבי נתניהו, הוא בכה ואני בכיתי. אמרתי לראש הממשלה מול הבור, 'אני לא מאמין שאחי הגדול, זה שתמיד דרש ממני ללמוד ודאג לי וסמך עליי הולך עכשיו להיכנס לאדמה. הרי הבן אדם הזה נתן לנו תמיד את ההרגשה שהוא סופרמן. וסופרמן לא מת. סופרמן חי לנצח'".

     

    הלוויה לאון אדרי (צילום: זהר שחר)
    ראש הממשלה סופד ללאון בהלוויה(צילום: זהר שחר)

    הלוויה לאון אדרי (צילום: זהר שחר)
    נפרדים מלאון בהלוויה בקיסריה(צילום: זהר שחר)
     

    השבעה רק החלה, והוא כבר מתגעגע. "קשה לי מאוד", הוא אומר בגילוי לב. "אני לא רוצה להיכנס למרה שחורה ולכן אני נאחז במה שיש. במשפחה שלי, במשפחה שלו. זו הצוואה הלא־כתובה של לאון. אבל בתוכי אני שבור ומרוסק כי חלק ממני הלך. כל חיי היינו שניים שהם אחד. התחלתי לנקות לו את המכונה בגיל שבע, הבאתי לו ארטיק ומים מהמזנון, הפכתי לו את הגלגלים בהקרנות. כשהוא התגייס, הוא לימד אותי להיות מקרין סרטים במקומו. יחד גדלנו, יחד התפתחנו. ועכשיו, כשהוא איננו, אני מרגיש שנשארתי חצי.

     

    "אני שואל את עצמי איך אמשיך בלעדיו. אני יודע שהוא סמך עליי שדווקא עכשיו אהיה סופרמן, שאדאג לכל השבט הגדול שהוא השאיר אחריו ולכל אלפי העובדים בקבוצה. עכשיו הם תחת אחריותי. אני מתנחם בזה שלאון השאיר אחריו מורשת נפלאה של סרטים ומוזיקה. אני מקווה שאלוהים ייתן לי אריכות ימים, אבל ביום מן הימים, כשגם אני אלך לעולמי, אולי אנשים יגידו, כמו שהאחים וורנר תרמו את תרומתם הייחודית להוליווד, האחים אדרי הצילו את הקולנוע הישראלי".

     

    הכתבה התפרסמה במוסף "שבעה ימים" של "ידיעות אחרונות"

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים