שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    השבוע שבו אימא נשארה לבד בבית
    נירית צוק קיבלה שבוע חופש ממשפחתה שנסעה לחו"ל. אחרי שנים שהיא מסיעה לחוגים, עושה כביסות ומכינה ארוחות ערב, בנוסף לעבודתה, פתאום היה לה המון זמן לעצמה. מה עושים עם כל הטוב הזה? בטור אישי היא מספרת על הבילויים, הבית המסודר והשקט המוזר

    הכול התחיל בערב שבו בעלי פרץ בסערה הביתה, והודיע לי שיש לו רעיון נהדר. "איזה רעיון?" שאלתי בחשדנות. "חשבתי לקחת את הילדים לחופשה בת שבוע בחו"ל", הוא אמר, "נעשה מעין טיול גברים".

     

    הבטתי בו המומה למדי, לא מבינה מהיכן הרעיון הזה הגיע. "לא יודעת", היססתי, "שבוע זה הרבה זמן, אולי נחכה לחופש הגדול ונתכנן טיול משפחתי?", "בסדר", הוא נראה מאוכזב, "לא משנה, זה סתם היה רעיון ספונטני".

     

    באותו הלילה לא הצלחתי להירדם. משהו ברעיון הזה העיר בי נשכחות. שאלתי את עצמי מתי בפעם האחרונה ביליתי במשך שבוע שלם לגמרי לבד, ללא שום מחויבות או אחריות הורית? מתי ישנתי לילה שלם בלי לשמוע "אימא, אני לא מרגיש טוב" או "היה לי חלום רע"? מתי הייתה הפעם האחרונה שבה התעוררתי ביקיצה טבעית, ולא בשעה שבה צריך לארגן את הילדים ולהסיעם לגנים או לבית ספר? מתי בפעם האחרונה ישבתי בבית בלי לעשות שום דבר, כגון: כביסות, כלים, הסעות לחוגים ועוד ועוד?

     

    בלי כלים ובלי הסעות לחוגים (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    בלי כלים ובלי הסעות לחוגים(צילום: shutterstock)

    ניסיתי להיזכר, ופתאום קלטתי כי למרבה התדהמה, לא הייתי במצב הזה מזה שנים, בעצם לא הייתי במצב הזה מאז שהפכתי להיות אימא. לא יכולתי שלא לתהות כיצד יראה שבוע כזה שבו לא אעסוק בילדים ובעולמם או במחויבויות שלי כאימא שלהם? כיצד יראה שבוע שבו יהיה לי זמן פנוי בשפע לעשות מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה? ומרוב מחשבות כבר לא הייתי בטוחה האם ההצעה הזאת הייתה אמיתית או שחלמתי חלום?

     

    "בסדר", הערתי את בעלי והודעתי לו בדרמטיות ראויה, וכשהוא הביט בי אפוף שינה, לא כל כך מבין מה אני רוצה מחייו, הוספתי - "אני מסכימה לנסיעה". וכך, בשקט בשקט יצא לו לדרך ניסוי חדש.

     

    לניסויים הקודמים:

    הורים יכולים להתנתק מקבוצות ווטסאפ? ניסינו

    חופשה משפחתית שהילדים תכננו - כך זה נראה

    זה מה שקרה כשנתנו לילדים לאכול רק מה שהם רוצים

     

    סרטים, בילויים והנאות

    ביום הראשון לנסיעה התהלכתי בבית ברגשות מעורבים. מצד אחד הבנתי שיש פה אפשרות לבילויים, פגישות עם חברות ומה לא. ומצד שני, החשש והדאגה כרסמו בי. מעולם לא נפרדתי מהילדים לכל כך הרבה זמן. תהיתי כיצד הם יסתדרו ומה יהיה. המחשבות רצו במוחי, ובאותו רגע הצטערתי שבכלל נגררתי לכל הסיפור הזה.

     

    החיילת, שהייתה במטבח, וראתה אותי מסתובבת בבית חסרת מנוחה הביטה בי המומה. "אימא", היא אמרה, "את מאמינה שיש לך הזדמנות ליהנות במשך שבוע שלם? איזה כיף לך!". וכך, במשפט אחד היא גרמה לי להסתכל שוב על התמונה, והפעם מהזווית הנכונה. עוד באותו הערב צלצלתי לחברות, וקבעתי לי לו"ז שכלל סרטים, בילויים והנאות.

     

    ספורט במקום כביסות

    ביום השני לנסיעה קבעתי עם חברה שלא פגשתי כבר הרבה זמן. "אז מתי נקבע?", היא שאלה, "פנוי לי באמצע מאי". "השתגעת?" עניתי, "בואי נהיה ספונטניות, נקבע הערב, סרט בתל אביב. למרבה ההפתעה החברה שלי זרמה. נכנסתי לאוטו ולהפתעתי הציפה אותי תחושת שמחה. האמת היא שכבר שנים לא הייתי בתל אביב לבד באמצע הלילה (נו טוב, זה היה סרט של 22:30 ,ליתר דיוק, אבל לי זה הרגיש ממש מאוחר), וזה היה כיף. דיברנו ודיברנו, ולא היה שום לחץ לחזור הביתה מוקדם ולהספיק על הדרך לעשות עוד מיליון דברים.

     

    למחרת היה יום שגרתי למדי בו עבדתי, אבל תוך כדי כך שמתי לב למשהו מוזר. באותו היום הספקתי את כל מה שהייתי צריכה לעשות/להגיש/לסיים, וכל זה בלי הלחץ השקט שנושף מדי יום בעורפי, הידיעה שצריך למהר ולקחת את הזאטוט מהצהרון. גם הערב נראה שונה כי במקום להכין ארוחות ערב ולעשות כביסות, החלטתי ללכת להתעמל.

     

    פתאום יש זמן לספורט (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    פתאום יש זמן לספורט(צילום: shutterstock)

    חשש להתקף אסתמה

    ביום הרביעי לנסיעה צלצלו הילדים בשעות הערב. "אימא", אמר המתבגר בשמחה, "מה קורה? אצלנו הכול סבבה, ממש מבלים". בעוד הוא מדבר, הזאטוט חטף מידו את הטלפון וצעק: "אימא, רק שתדעי אני אוכל פה מלא ממתקים, אבא מרשה לי", ותוך כדי כך הוא התחיל להשתעל. "אתה רואה שאני מדבר איתה", כעס המתבגר אבל אני כבר הייתי במקום אחר. הכרתי את השיעול היטב. זה היה השיעול שמבשר על בואו של התקף אסתמה.

     

    "יופי, חמוד", אמרתי, "תן לי לדבר עם אבא".

    "אבל את שומעת?", הזאטוט המשיך, "אני ממש נהנה, אנחנו גם עושים מלא דברים כיפיים".

    "אני בעיקר שומעת איך אתה משתעל", מלמלתי, "איפה אבא?"

    "הוא בסדר גמור", אמר בעלי , "הוא סתם משתעל מדי פעם".

    "הוא לא סתם משתעל", ניסיתי להסביר, אבל הקו היה משובש ושמעתי את עצמי צועקת לעצמי. מיד עברתי לוואטסאפ וכתבתי לבעלי שיתקשר אליי, אבל לא הייתה קליטה.

    לוודא שהכול בסדר דרך הוואטסאפ (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    לוודא שהכול בסדר דרך הוואטסאפ(צילום: shutterstock)

    באותו הלילה לא הצלחתי להירדם. הדאגות כרסמו בי: מה יהיה אם הילד ישתעל שוב ושוב?, חשבתי, מה יהיה אם המשאפים לא יעזרו? מה יקרה אם הם יצטרכו רופא? בסופו של דבר נרדמתי לפנות בוקר באפיסת כוחות.

     

    בבוקר למחרת הם צלצלו שמחים ומאושרים. "תכף יוצאים לטיול", דיווחו הילדים. "איזה טיול?", צעקתי, "מה עם המשאפים?". "הכול בשליטה", אמר לי בעלי, "הוא לקח בלילה משאף, והשיעול נרגע. תהני מהזמן שיש לך כי בעוד כמה ימים אנחנו חוזרים". וכך עשיתי - באותו היום החלטתי ללכת לים עם חברה. וכך, אחר הצהריים במקום להסיע לחוגים, לעשות קניות וסידורים או להיות בבית עם הזאטוט וחבריו, פשוט ישבתי לי ברוב חוצפתי בים ושתיתי קפה קר. הבטתי בשקיעה, והרגשתי רגועה.

     

    בית ריק ומסודר

    ביום השישי, לאחר שבוע שלם שבו יצאתי עם חברות, התעמלתי, טיילתי, ראיתי הצגות וסרטים, ונהניתי מכל רגע, הרגשתי שמיציתי. הייתי עייפה מרוב ריצות, בילויים וחיים קלילים. התגעגעתי לבעלי, התגעגעתי לילדים ועוד יותר התגעגעתי לשגרת היום-יום שלי.

     

    באותו יום לא רציתי לעשות שום דבר אלא פשוט לצפות בטלוויזיה וללכת לישון מוקדם, וכך עשיתי. לבשתי פיג'מה, התיישבתי בסלון, והבטתי סביבי. הבית היה שקט, מסודר כפי שהוא לא היה מעולם, וריק. כל כך ריק שהתחשק לי לצרוח. זה היום האחרון לבילויים, גערתי בעצמי. והפעם, הכרחתי את עצמי לצאת לבלות, בעיקר כדי להגיד לעצמי שביליתי.

     

    למחרת, הבנים חזרו. וכשהם הגיעו קפצתי עליהם בשמחה וחיבוקים. הם חזרו מלאי סיפורים וחוויות. הם דברו ודיברו והראו לי תמונות, ואחרי זה ביררו מה יש לאכול, ורוקנו מזוודות והביאו הררי כביסות, ופזרו את הדברים שלהם באמצע הבית.

     

    לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

     

    פתאום נהיה לי בלאגן. בתוך מספר דקות חזרתי להיות אימא במשרה מלאה - זו שעושה כביסות ומסדרת ומאכילה ומקשיבה ומסיעה. אבל משהו היה חסר. בתוך כל הבלאגן הזה. פתאום קלטתי שהלכתי לאיבוד לעצמי והמעבר החד הזה הותיר אותי די מבולבלת, המומה.

     

    בימים שלאחר מכן החיים שלנו שבו למסלולם. המשפחה חזרה לשגרה והנסיעה הלכה ונשכחה, והיה כיף אבל אני לא שכחתי אותה. בשקט בשקט הבטחתי לעצמי הבטחה - מדי פעם, מתי שאני יכולה, אקח לעצמי כמה שעות חופש בהן אפגש עם חברות, אתעמל, אבלה ולא אהיה רק אימא. סתם ככה, רק כדי להזכיר לעצמי את עצמי.


    הכותבת היא מייסדת ומנכ"לית פורטל ההורות עשר פלוס ומומחית למחקר תרבות הנוער

     

    כל האמת על להיות הורים: 

     

    עריכה ואפטר: אסף אושי, צילום: חגי דקל

    עריכה ואפטר: אסף אושי, צילום: חגי דקל

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים