שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כשהמציאות בלתי נתפסת: הסופרת הארגנטינאית שמעוררת חרדה אצל קוראיה
    במשך שנים תאגידים בארגנטינה הסתירו שהשתמשו בחומרי הדברה מסוכנים. התושבים, שלא הצליחו להסביר את מקרי הסרטן והעיוותים הפיזיולוגיים שפקדו אותם, האמינו שמוטלת על כפרם קללה. על כך מבססת הסופרת סמנתה שוובלין את ספרה "מרחק ביטחון". רגע לפני הגעתה לארץ במסגרת פסטיבל הסופרים הבינלאומי, היא מספרת למה כתבה על אימהות כשלה אין ילדים, ואיך דויד גרוסמן נכנס לה לספר בלי ששמה לב
    בזמן שכתבה את "מרחק ביטחון", סמנתה שוובלין הייתה מוטרדת משאלה אחת גדולה: איך לשמור את הקורא כמה שיותר קרוב לסיפור שהיא רוצה לספר. התוצאה היא רומן קצר, קדחתני, שמרגע שמניחים עליו את היד נבלעים לתהום חרדה, שאי אפשר לסרב לה.

     

    העלילה מעוגנת במציאות אקטואלית בלתי נתפסת – כפרים שלמים במולדתה ארגנטינה, בהם אנשים סובלים מפגעים גופניים, מחלות ומוות, בשל זיהומים שמקורם בחומרי ההדברה בשדות הסויה שבתחומם. למרות הנושא הפוליטי, שוובלין, בספרה, דווקא מתרחקת מהעובדות, ולכן אפשר לקרוא את יצירתה בלי להבין שמאחוריה עומדים מקרים אמיתיים.

     

    סמנתה שוובלין (צילום: Alejandra Lopez)
    "הרבה אנשים שלא ידעו כלום על הבעיה הזו סיימו את הספר והתחילו לשאול שאלות"(צילום: Alejandra Lopez)

     

    ילד שנפגע מזיהום בשל השימוש בחומרי ההדברה. צילום: פאבלו ארנסטו פיובנו

     

    "כשהתחלתי לעבוד על הרומן הייתה לי דילמה קשה – אני הולכת לעסוק בסיפור הזה בלי לתת שמות, בלי להצביע על האנשים שאחראים למצב הבלתי נסבל הזה, וזה נראה לי אכזרי", היא משתפת. "הרגשתי שאני צריכה לדבר על כל הדברים האלה, אבל מצד שני, זה סיפור מזעזע, על אישה שמתה ולא מבינה מה הוביל לכך. גם כשניסיתי להכניס תכנים אינפורמטיביים, הספר לא איפשר את זה. ניסיתי לחשוב איך הראש שלי עובד כקוראת. הבנתי שכשאני נחשפת למידע יבש, מספרים, סטטיסטיקה – בסוף אני מצליחה לשכוח מזה. לעומת זאת, אף פעם לא אשכח חרדה ופחד. זה היה לי מאוד חשוב שמההתחלה ועד סוף הרומן, הרגשות האלה יהיו שם".

     

    זה בהחלט עבד. מלבד ההצלחה הענקית שהספר זכה לה ברחבי העולם, כשתורגם לכעשרים שפות ונכנס לרשימה הקצרה של המאן-בוקר הבינלאומי האחרון (בו זכה דויד גרוסמן) – במדינתה, הוא היה בין הזרזים שהובילו לחשיפת קשר ההסתרה ארוך השנים סביב הנושא. "כשיש לך פחד אתה רוצה להגן על עצמך. אתה בודק בגוגל מה קראת עכשיו ומנסה להבין מה קורה במציאות", שוובלין מסבירה בריאיון שנערך איתה לקראת הגעתה לארץ במסגרת פסטיבל הסופרים במשכנות שאננים, שיערך בשבוע הבא. "הרבה אנשים בארגנטינה שלא ידעו כלום על הבעיה הזו סיימו את הספר והתחילו לשאול שאלות. כשכל זה בשנים בהן העניין הזה הגיע יותר לחדשות ולראשונה התחילה להיות רגולציה (הרומן יצא בספרדית ב-2014 – ג"ש). זה היה מאוד מעודד להרגיש ככה את הכוח שיש לספרות. כמה זה יכול להיות חזק כשאת מנסה לדחוף אנשים אל איזשהו גילוי". 

     

    רופאים מסכני חיים

    שוובלין (40), כבר מזמן מוכתרת כאחד הקולות המרכזיים בספרות הלטינו-אמריקנית העכשווית. מלבד "מרחק ביטחון" (שתורגם לעברית על ידי אדם בלומנטל, בהוצאת עם עובד), היא פרסמה עד היום ארבעה קבצי סיפורים קצרים. לצד כניסתה מעוררת הבאזז לרשימה הקצרה של המאן-בוקר לפני כשנה, היא זכתה בפרסים רבים, בהם הפרס היוקרתי על שם חואן רולפו והפרס הבינלאומי "ריביירה דל דורו", החשוב ביותר בז'אנר הסיפור הקצר בשפה הספרדית, על הקובץ האחרון שלה, Empty Houses. כבר בתחילת דרכה היא סומנה כהבטחה ונבחרה על ידי מגזין גרנטה הבריטי לרשימת 22 הסופרים הטובים בספרדית מתחת לגיל 35.

     

    לאנגלית הספר תורגם תחת השם Fever Dream, שיותר ממרמז על טיב הסיטואציה שבה נפרטים הארועים. על ערש דווי, בבית החולים, אמנדה הוזה שיחה עם ילד בשם דויד, שדמותו תתברר עם התקדמות העלילה. הוא מבקש ממנה לשטוח בפניו את הימים האחרונים בחייה, כשהוא מנסה לעזור לה לשחזר את הדברים ולהגיע ל"נקודה המדויקת".

     

    סמנתה שוובלין (צילום: Maximiliano Pallocchini)
    "מעודד להרגיש ככה את הכוח שיש לספרות"(צילום: Maximiliano Pallocchini)
    בדרך אל אותה נקודה, שאמורה לעזור למספרת להבין מה הוביל אותה למקום בו היא נמצאת, דויד לא פעם קוטע את דבריה כשמסביר שמה שהיא אומרת אינו חשוב. לקורא, כל פרט ברומן הקצר הזה יישמע קריטי. זו הפרספקטיבה שדרכה הוא נחשף לסיפורה של אמנדה, שמגיעה עם בתה הקטנה נינה לחופשה בכפר שנמצא לא רחוק מהעיר בה השתיים גרות. הן שוכרות בית עם בריכה בחצר ומוכנות לספוג את השקט, רק כדי להיקלע לשרשרת אירועים מזעזעת, שמקורה באסון הלא מדובר שמטיל את צלו על המקום.

     

    כחלק מחוסר המודעות לבעיה, כשבנה של קרלה, דמות מרכזית בסיפור, לוקה בזיהום, במקום לטפל בו בעזרת רפואה קונבנציונאלית, היא לוקחת אותו ל"אישה בבית הירוק" – מעין שאמאנית שמצילה אותו ממוות בעזרת טקס מאגי שמפצל את הנפש שלו לגוף אחר. "דברים כאלה לא קורים כל כך בערים בארגנטינה יותר, אבל באזורים הכפריים זה די שכיח", מספרת שוובלין. "האנשים שחיים בעיירות הקטנות האלה, מוקפים בשדות שמזוהמים בכימיקלים. הם מתים מסרטן וסובלים מעיכובי גדילה כרוניים. הילדים מעוותים מלידה ואצל הנשים נרשמות מאות הפלות בלתי צפויות. הבעיה היא שבמקרים רבים הרופאים במקומות האלה עובדים בשביל החברות הגדולות שמנהלות את השדות וביודעין משתמשות בחומרי הדברה מסוכנים. אז הרופאים לא באמת עוזרים. הם שולחים את האנשים הביתה כאילו היה מדובר רק במכת שמש, תוך ניסיון להסתיר את הסיבה האמיתית למחלות האלה".

     

     

    צילום: פאבלו ארנסטו פיובנו

     

    ואנשים באמת לא שואלים את עצמם מה קורה?

    "לפני עשר שנים כמעט אף אחד לא ידע על הנושא הזה, שגבה קורבנות במשך עשרות שנים. כשעשיתי תחקיר כדי לקבל אינפורמציה, בין השאר למדתי על מקרה של כפר שבו היו 1,200 אנשים שעבדו בשדות. בתוך אותה קבוצה, היו 132 מקרים של ילדים מעוותים פיזיולוגית – יותר מעשרה אחוז מהאוכלוסייה נולדו ככה. האנשים האלה חשבו שהם מקוללים, שיש כישוף רע על העיירה. הם לא הבינו מה קורה.

     

    "בדרך כלל כשיש לך מוצר חדש, אתה צריך להראות שהוא בטוח לחלוטין כדי שיכנס לשוק. בארץ שלי האנשים היו צריכים להוכיח שהם מתים בגלל המוצר הזה. גורם התמותה העיקרי מהכימיקלים הוא סרטן ולכן לקח להם שלושה דורות של מתים כדי לזכות במשפט הראשון. זה היה קשה מאוד אבל עכשיו כבר מדברים על זה ודברים מתחילים להשתנות".

     

    לכתוב על אימהות ללא ילדים

    בשונה מהגרסה האנגלית, שם הספר בעברית נצמד לכותרת המקורית. המשמעות שלו מתבהרת במלואה רק לאחר קריאת הספר. עם זאת, כבר בעמודים הראשונים אמנדה מסבירה לדויד על "מרחק הביטחון" – המושג שבו היא עושה שימוש כדי להבין עד כמה בתה בטוחה בכל רגע ומתי עליה להתחיל לדאוג: "הוא משתנה בהתאם לנסיבות. למשל, בשעות הראשונות שלנו בבית רציתי שנינה תישאר קרובה אליי כל הזמן. הייתי צריכה לדעת כמה יציאות יש, לבדוק אם יש שבבים קוצניים בפרקט, לברר אם החריקה במדרגות מעידה על סכנה כלשהי. הפניתי את תשומת הלב של נינה לנקודות האלה. היא לא פחדנית אבל כן צייתנית, וביום השני החוט הסמוי שקושר ביננו נמתח שוב, נוכח אבל מתירני, והעניק לנו לרגעים עצמאות מסוימת".

     

    האימהות, על הפרנויה הבלתי נשלטת הכרוכה בה, עולה כנושא מהותי בספר הזה, גם באמצעות הסיפור המקביל לזה של אמנדה, על קרלה ובנה. לשוובלין דווקא אין ילדים. "מאז שפרסמתי את הספר הרבה אנשים שואלים אותי אם אני אימא. זה מצחיק בעיני. תמיד אני חושבת – אם הייתי כותבת רומן רצח, כנראה שאף אחד לא היה שואל אותי אם אני הורגת אנשים בסוף השבוע. אבל אני חושבת שיש משהו מאוד מעניין בשאלה הזו ובעניין שלנו בה. אני מוצאת שהספרים הטובים שקראתי בשנתיים האחרונות, רובם עסקו באימהות. נדמה לי שיש משהו חדש באופן שבו אנחנו כותבים על הנושא. אולי יש דרך חדשה לחשוב את זה. אולי זה קשור ל'בום' חדש של נשים כותבות שחושבות על אימהות לראשונה עם כזה חופש עצום. ובכל זאת, כל הזמן אנשים תוהים - אם אין לך ניסיון, האם מותר לך לכתוב על זה? האם את יכולה?"

     

    סמנתה שוובלין (Alejandra Lopez)
    "רציתי לדעת אם הייתי שורדת מוות של ילד"(Alejandra Lopez)

    זה הטריד אותך?

    "כן. מאוד. אני חושבת שכתבתי את הרומן כדי לדעת אם הייתי שורדת מוות של ילד. בשבילי ספרות היא גם מרחב לבחון את עצמי. להבין איך הייתי מתמודדת עם תרחישים היפותטיים שונים".

     

    לעומת האימהות, ששוובלין לא כתבה מתוך ניסיון אישי, את הנוף שבו הרומן מתרחש היא הכירה בצורה עמוקה. "לא נולדתי במרכז בואנוס איירס, אלא בהורלינגהאם, שהיא שעתיים מהמרכז. המקום הזה הוא גבול בין העיר והשדות. היה לי מאוד חשוב להכניס את השדות בתור דמות מרכזית בגלל המסורת הספרותית בארגנטינה – הם מופיעים בהרבה מהיצירות הגדולות שלנו, של בורחס, קורטאסר, אדולפו ביוי-קסארס – אלה סופרים מהעיר שכותבים על השדות. רק כשהגעתי לאירופה", היא מתייחסת למעברה לפני שש שנים לברלין – העיר בה היא חיה היום, "הבנתי כמה השדות בארגנטינה ענקיים. כמה זה ייחודי ומאיים לעמוד באמצע מקום כזה, כשבכל אופק רואים רק את השדה, בלי זכר לשום דבר אנושי סביבך".

     

    לא רק המבט אל השדות משותף לה ולסופרים הלטינו-אמריקניים הגדולים שהעולם הכיר בעקבות תקופת "הבום" של שנות השישים. את "מרחק ביטחון" אפשר לבחור לקרוא כרומן ריאליסטי, או פנטסטי, שבו ניתן להסביר כל התרחשות במסגרת מופלאה. מסגרת הריאליזם המאגי משמעותית גם בספרות של שמות כמו גבריאל גרסיה-מארקס, מריו ורגס-יוסה והוראסיו קירוגה. עם זאת, שוובלין לא ממהרת להזדהות בתור ממשיכתם. "כשבחרתי את המשמעות הכפולה לא חשבתי על ריאליזם מאגי ועל הדור ההוא. רציתי לדחוף את הקורא מאוד קרוב לתוך התודעה של אמנדה, ואני חושבת שבראש שלה, היא לא מסוגלת, אפילו בסוף, להבין מה קרה. האם זה רק חלום בלהות או שהיא באמת מתה? זה נמשך עד הסוף. היא בכזו חרדה, ורציתי להכניס את הקורא לאותה תחושה".

     

    היית מגדירה את העניין הזה כמשהו שמאפיין את הכתיבה שלך?

    "אני חושבת שזה קשור לאנרגיה שאני מחפשת כשאני כותבת. אני אוהבת מתח. אבל זה לא סוג המתח של מותחן או סרט אימה – זה המתח שיש לך כשאתה קורא משהו ויודע שאתה עומד להבין משהו חדש, ואתה עומד להבין משהו חדש גם על עצמך. כדי להשיג את זה צריך לדחוף את הקורא לסיטואציות קיצון, אתיות ורגשיות".

     

    שדה סויה בארגנטינה ()
    מסורת של כתיבה על שדות. שדה סויה בארגנטינה

    אישה בורחת מבשורה ומגיעה לארגנטינה

    בימים אלה מצולמת הגירסה הקולנועית של הספר, על בסיס תסריט שכתבה שוובלין. ההפקה הוליוודית, אך אתרי הצילומים בארגנטינה, ואמונה עליו הבמאית הפרואנית המוערכת קלאודיה לוסה. שוובלין עצמה התחילה מתחום הקולנוע, שלמדה בזמן האוניברסיטה ובמשך כמה שנים עסקה בכתיבת תסריטים.

     

    "הלימודים האלה היו חשובים בתור מטבח הכתיבה שלי", היא מספרת. "עם זאת, אי אפשר להשוות את הממד הוויזואלי בספרות לעומת הקולנוע. אם אכתוב: 'אין קנקן תה על השולחן הזה', אני מכריחה את הקורא לבחור קנקן. כשהוא בוחר אותו, זה לא סתם קנקן, אלא אחד שהוא כנראה מכיר – אולי של סבתא שלו, או כזה שרצה לקנות אבל לא היה לו מספיק כסף, אז יש לו יחסים מאוד קרובים לחפץ הזה. הוא כנראה יודע איך הוא מריח, כמה הוא שוקל, מה הצבע שלו. סצנת הקריאה של מילים היא כל כך חזקה, כי היא מחזירה לקורא משהו שכבר היה נמצא אצלו. זה כל כך מוחשי. בקולנוע, הבמאי בוחר קנקן תה ומניח אותו על השולחן והוא יהיה חדש בשביל כולם ויראה אותו הדבר לכולם. זה אחד הדברים שגורמים לי לאהוב ספרות כל כך".

     

    דויד גרוסמן בטקס המאן בוקר ביוני 2017

    דויד גרוסמן בטקס המאן בוקר ביוני 2017

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    על התסריט שוובלין התחילה לעבוד לפני המועמדות למאן-בוקר, שהיא מסכמת בתור חוויה לא פשוטה. "הייתי כל כך לחוצה מכל עניין המאן-בוקר הזה, שיצא שבכלל לא קראתי את הספר הזוכה של גרוסמן, 'סוס אחד נכנס לבר'", היא אומרת ומספרת שהסופר אהוב עליה מאוד: "הרבה ספרים שלו תורגמו לספרדית. אני זוכרת את חוויית הקריאה ב'אישה בורחת מבשורה', באיזה הלם הייתי כשקראתי את זה - רומן ארוך שאין בו מילה אחת מיותרת. זה כל כך מדויק".

     

    בזמן השאלות על גרוסמן שוובלין נעצרת מדבריה ונזכרת בפרט שמפתיע אותה. היא מבינה איך הסופר נכנס ל"מרחק ביטחון", בלי ששמה לכך לב. "הסצנה הראשונה ב'אישה בורחת מבשורה', שבה יש שני ילדים שמדברים אחד עם השני בבית חולים – זה נכנס לתשתית הרומן אולי בצורה בלתי מודעת, שכן השיחה של אמנדה ודויד מזכירה את זה מהרבה בחינות. אפילו שנתיים אחרי שקראתי את הספר ההוא, זה כנראה עדיין היה לי כל כך משמעותי ומלא חיים".

     

    סמנתה שוובלין תשתתף בשני מפגשים, ב-9 וב-11 במאי, במסגרת פסטיבל הסופרים הבינלאומי שייערך בתאריכים 11-8 במאי במשכנות שאננים שבירושלים.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "כשהמציאות בלתי נתפסת: הסופרת הארגנטינאית שמעוררת חרדה אצל קוראיה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים