"עוד דייט? אני צריך לראות איך את במיטה"
כשהגעתי הוא כבר חיכה על הבר. המציאות עלתה על התמונה, והמלל עלה על הפרומו שבטלפון. הורס הבחור. ממש. השיחה זורמת, הוא מקפיד על המינון המדויק שבין לשמוע ובין להשמיע, משעשע אבל לא מציף, שואל את כל השאלות הנכונות, ואומר, בכנות שובת לב, כמה הוא מתלהב ממני. אני בעננים. ואז הכל השתנה
כשאתם יוצאים לדייט ראשון אתם באים עם פמליה. חבורה גדולה וצעקנית של חברים מכובדים, שלכל אחד מהם יש מה לומר. יש לכם את מר 'ניסיון קודם טוב' שמרבה לחייך, מר 'ניסיון קודם רע' שלרוב עוטה על פניו פרצוף חמוץ, מר הרגלים, ואיך אפשר בלי שתי התאומות – 'מוסכמות' ו'מקובלות'. כפי שוודאי ניחשתם, לכולם יש מה לומר, אבל מי שמנהלת למעשה את החבורה ואת האירוע זו גברת 'ציפיות'. מה שאני הולכת לספר לכם היום זה איך הגברת הזאת הרגה לי ממש לאחרונה ניסיון חדש לקשר. אומנם בסוף התברר שאין על מה להצטער, אבל תשפטו אתם האם הציפיות שלי היו הגיוניות, או שמא הן שיקפו התנהלות של קונטרול פריק מהזן הכלבתי.
הסיפור מתחיל לפני מספר שבועות. בוקר אחד הטלפון מצלצל. קול גברי נעים. הוא סיפר לי שקרא את הטורים שלי, התלהב ומצא את המספר. הכול נשמע ממש טוב והתרשמתי שהוא חריף, משעשע, בגיל האופטימלי ופנוי. מדברים כמה דקות ואז הוא שואל "אז מה את עושה עכשיו?". השבתי לו שאני עסוקה עד הערב, אך הוא ציין כי בערב הוא נוסע לעשרה ימים לנסיעת עסקים. "כשאני חוזר בעוד עשרה ימים", הודיע, "יש לנו דייט. תזכרי". עם תום השיחה רצתי לפייסבוק. הפרופיל היה סגור, אבל התמונה השווה עשתה את יתרת העבודה. התרגשתי. רק לפני חודשיים שברו לי את הלב, ומתאים לי מאוד הגבר החכם, המצחיק, הגבוה, החטוב והנאה מאוד הזה.
הימים חולפים. יום ועוד יום. כן, אני סופרת, מצפה. נגמרו עשרה. הטלפון דומם. טוב, אני אומרת לעצמי, אז אתה לא מעוניין, אבל בשביל מה בלבלת לי את המוח? בצהרי יום שישי הוא פתאום מצלצל, ונחשו מה הוא שואל? ניחשתם נכון. "מה את עושה עכשיו?". לא יכולתי שלא לתהות מה זה ה"מה את עושה עכשיו" הזה בפעם השנייה. מילא בפעם הראשונה צלצלת ספונטנית, אבל אתה כבר כמה ימים בארץ, לא יכולת לצלצל או לכתוב לפני כן? שלא לדבר על כך שגם משם יכולת לעשות את זה. מה זה ה"על הדרך" הזה? אז תהיתי לרגע, סיימתי לתהות וקבעתי להיפגש איתו בביסטרו נחמד שממוקם בקרבתי.
כשהגעתי הוא כבר חיכה על הבר. המציאות עלתה על התמונה, והמלל עלה על הפרומו שבטלפון. הורס הבחור. ממש. השיחה זורמת, הוא מקפיד על המינון המדויק שבין לשמוע ובין להשמיע, משעשע אבל לא מציף, שואל את כל השאלות הנכונות, ואומר, בכנות שובת לב, כמה הוא מתלהב ממני. אני בעננים. ואז הוא מספר שלחבר טוב שלו עורכים הערב מסיבת הפתעה והוא נתבקש להרחיק אותו מהבית. לדבריו כשצלצל אליי שכח מזה, אך אשת החבר צלצלה אליו אחרי שכבר קבענו והזכירה לו. מצלצל אליו ומזמין אותו, וכך, שלושת רבעי שעה לאחר שהדייט התחיל הוא כבר הסתיים, כשהחבר הגיע לביסטרו הנחמד בו ישבנו.
מוזר, נכון? יכולתי להיעלב אבל בחרתי שלא. חשבתי בליבי, למה אתה לא מזמין אותי להישאר אתכם? פישלת עם הדאבל בוקינג הזה, אתה כל כך מתלהב ממני, אז ככה אתה מְשָלֵח אותי? זה לא שהייתה מתוכננת לכם איזו שיחת נפש. כל הכוונה הייתה להרחיק את חתן יום ההולדת המיועד מהבית.
חוזרת הביתה. מה אתם הייתם מצפים שיגיע במהלך אחרי הצהריים? וואטסאפ קצר שמתנצל על ההברזה, אומר כמה נחמד היה ושישמח להיפגש שוב. לא כך? הרי הוא כל כך התלהב ממני. אבל לא, הצָג שומם. בסדר, אני אומרת לעצמי, עסוק הבחור. הרי הוא צריך להעסיק את החתן כל אחרי הצהריים ואחר כך במסיבה, אז איפה יש לו זמן לשלוח וואטסאפ שלוקח המון זמן כמו חצי דקה? הלכתי לישון שמחה על תחילת הקשר החדש, חושבת שזה קצת מפתיע שאני לא שומעת כלום, אבל סבבה.
שבת בבוקר, שבת לפני הצהריים, שבת אחרי הצהריים והצג מוסיף להחריש. תבינו, אלמלא ההתלהבות הסוחפת מצדו לא הייתי מצפה כל כך. מצפה, אבל ברמה של כן-כן, לא-לא. אבל כשגבר כזה מושלם, לפחות למהלך הפתיחה, ככה מתלהב ממני, ברור שהציפיות ממריאות. הזמן עובר ואני מתחילה להרגיש מטומטמת. משעה לשעה העלבון מתהווה ומתגבש והופך לכעס שנהייה לזעם. אז מה עוד נותר לי לעשות? הייתי חייבת לשחרר את הקיטור האדום הזה ששרף אותי מבפנים. כותבת לו כמה מילים קצרות שמתארות את תחושתי, מודיעה שאני חוסמת, מוחקת, אל תטרח לענות, ביי. כל הפרוצדורה של ניתוק כהלכתו.
עכשיו בטח תגידו - תקשיבי, את בסדר? מכל התגובות האפשריות בחרת דווקא את זו שבקצה הסקלה? למה לא לכתוב משהו קליל כדי לראות איך הוא מגיב? או בכלל, למה לא להמתין בסבלנות? מה, הוא חייב לך משהו? אבל חכו רגע. תוך זמן קצר הגיע סמס ארוך ונדהם. לדבריו אכן התלהב, אבל התהליך אצלו לוקח זמן. "לא התחייבתי מתי אצור קשר", כתב. כדי לקצר את הסיפור שמתחיל להתארך אוותר על שאר ההסברים, הלא כל כך משכנעים.
ולמרות שמר שכל ישר, שאותו בכלל לא מצרפים לחבורת הדייט, נענע בראשו ואמר לי: "זה נשמע עקום, מותק", צלצלתי אליו, התנצלתי, אמרתי בוא נתחיל מההתחלה, וכאן הגיע השוס - "מה זה יעזור לנו עוד דייט פחות דייט", הוא אמר לי, "אני צריך לראות איך את במיטה". ואז הוא עוד הוסיף שהואיל ואצלו בבית זה בלתי אפשרי מטעמים שונים לבצע את האקספרימנט, מציאת הלוקיישן מוטלת עליי. זה היה הסוף. הודעתי על פרישה מההתמודדות.
לא יודעת אם הדברים היו מתגלגלים אחרת אלמלא קפצו לי הפיוזים. אולי גם אז, לאחר סיום שלב אלף הקצר, הייתי מתבקשת לגשת הישר למבחני שלב ב'. אבל ברור שמה שהוביל להקפצה היו הנסיבות, ההרגלים והציפיות שלי. אני גם יודעת בדיוק מדוע קפצו לי הפיוזים - כי כשאת לבד, עם לב שבור, חושבת שהנה מצאת נסיך קסם חדש, או אפילו יותר טוב - שהנסיך מצא אותך, והוא מספר לך כמה את נפלאה ואת מאמינה ויושבת כל השבת ומצפה, ואז לאט לאט מבינה שבעצם אין כלום כי לא היה כלום, אז את אומרת, אוקיי, אתה לא רוצה אותי? אני לא רוצה אותך.
מה היה פה, בסופו של דבר, אני לא מצליחה להבין. כל המילים הללו נאמרו רק כדי להכניס אותי למיטה? זה מוזר לי. הוא כל כך שווה ונדמה כי יכול להכניס כל אחת. והרי ברור שהיינו נכנסים, כל עוד הייתי בטוחה שהוא לא אוחז כעת באיזה גיליון הערכה. דבר אחד למדתי מהסיפור ההזוי הזה - פעם הבאה שמישהו מזמין אותי מעכשיו לעכשיו לדייט של צהריים, אני שואלת אותו: "בטוח שאין לחבר שלך מסיבת הפתעה היום בערב?"
