פיפטי פיפטי

כמו כולם, גם אני התמכרתי באמשים החולפים לקניות באינטרנט. ואני מאשים בכך בעיקר את ידידנו מארק צוקרברג ואת שיטת המודעות המפולחות שלו. רק פעם אחת עשיתי טעות וקניתי נעליים דרך מודעה שנשתלה בפיד שלי בפייס. ומאז אני מופצץ במודעות לנעליים. הבעיה היא שהם הבינו בדיוק מה הטעם שלי. ולכן כל זוג שם נראה לי יותר יפה מהשני. והם גם זולות מאוד. את האחרונות קניתי ב־9.99 יורו. פחות מ־40 שקל, והן נהדרות. אבל יש גבול לכמות הנעליים שאדם יכול לקנות. אחרי הכל יש לי רק שתי רגליים.

אבל הנעליים הן עוד הבעיה הקלה. הבעיה הקשה יותר היא הבגדים. כי כל אתרי הקניות ברשת, כדי להציג את הבגדים שלהם בצורה הכי יפה, משתמשים כמובן בדוגמנים יפהפיים בני 19, שהם כנראה גם ספורטאים מצטיינים, ויש להם ריבועים אפילו במצח. כשהם לובשים טי־שירט במידה סמול או מדיום, היא נראית כל כך יפה ומושלמת, שאתה מיד מתפתה להזמין לך גם אחת כזאת – אבל שוכח, או רוצה לשכוח, או כל תירוץ טיפשי אחר – שאת החולצה שלך אתה מזמין במידה שיש בה כל כך הרבה איקסים שבמדינות מסוימות היא הייתה נחשבת למועדון סקס.

בחנות רגילה זה היה יותר פשוט. אתה מודד את החולצה, עומד מול המראה ונשבע לעצמך בפעם המיליון להפסיק עם הפיתות והבירות. ועד שזה יקרה ותשיל כמה קילוגרמים, אתה מוותר על החולצה כעונש חינוכי שאתה נותן לעצמך. אבל בקניות ברשת, אתה איכשהו משכנע את עצמך שעד שהחולצה תגיע אליך אתה תוריד חמישה־שישה קילו ותיראה פחות או יותר כמו הדוגמן באינטרנט, למרות שהוא נער ששוקל 40 קילו ואתה כמה עשורים מעליו, גם בגיל וגם במשקל.

ואז החולצה מגיעה. והיא באמת יפה, בדיוק כמו שראית באתר. אבל כשאתה לובש אותה מול המראה, אתה נראה כמו הדוד הים־תיכוני המבוגר והמופרע של הדוגמן הבלונדיני הצעיר והכחוש שלבש אותה באתר. והחולצה נראית כמו אוהל שבתוכו כלוא בלון ענקי שעומד להתפוצץ בכל רגע. אם תרצה להחזיר אותה לשולח דרך האתר שבה קנית אותה, זה יהיה כרוך בהליך מסובך יותר מקניית טיל פעיל ומוכן לשיגור (אגב, בחלקים מסוימים של הרשת, גם זה אפשרי). ככה שעכשיו אתה תקוע עם החולצה, או המעיל, או הטרנינג. והם באמת יפים מאוד, ורק מבליטים את העובדה שהבעיה היחידה בקשר ביניכם זה אתה.

אז הפסקתי. לא קונה יותר ברשת. זאת אומרת, לא בגדים. לעומת זאת איך אפשר להגיד לא לרמקול בגודל של שקל שמתחבר לטלפון בבלוטות' ועושה רעש כמו זמבורה של נושאת מטוסים, לפנס סולארי נטען עם בטרייה ששורדת משהו כמו אלף שעות, או לאביזרים, צעצועים ומשחקים לילדים שחלקם עולים ברשת רבע (ואני לא מגזים) ממחירם בחנויות הצעצועים בארץ?