שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    הדשא של השכן ירוק יותר: על הַדִיבֵּר האחרון "לא תחמוד"
    אף אחד מאיתנו לא יכול לדעת מה באמת מתחולל בנפשו של האחר, אבל זה לא מונע בעדנו לחמוד את מה שיש לו מתוך מחשבה שאם יהיה לנו את מה שיש לו, נהיה מאושרים. יצחק אהרון מסביר מדוע מחשבה כזו עלולה להוביל אותנו למקום גרוע יותר

    בחג השבועות, חג מתן תורה, אנחנו קוראים את עשרת הדברים שניתנו למשה בהר סיני על "לֻחֹת אבן כְּתֻבִים באצבע א-לֹקים". הדיבר האחרון "לא תחמֹד" מעורר קושי לא מבוטל התובע מהאדם להתמודד עם יצרי ליבו ותאוותיו. מהו טעמו של האיסור הזה הבא להשליט סדר חדש על מחשבותיו ורגשותיו של האדם אף במקום שאינם באים לידי גילוי חיצוני מעשי? בעיוננו זה אציע תפיסות שונות לטעמו של האיסור, ואף כאן, כבמקומות אחרים שבהם ישנו עיסוק בטעמי מצוות, אין נדרשת הכרעה בין הדעות שכן בדרך כלל אין הן סותרות אלא משלימות זו את זו.

     

    לכתבות נוספות בתחום הקבלה

     

    האם כאשר אני רואה דבר מה אצל חברי ואני חושק בו לעצמי, האם אני עובר על איסור ? ואם כן, חברי הרי לא יודע על כך וממילא לא יחוש ויפגע ממני, אז איפה הבעיה? נראה כי חמדת "כל אשר לרעך" - אשתו, ביתו או רכושו - אף שהיא כבושה בלב החומד ואינה ניכרת כלל במעשיו, נתפסת כמזיקה את חברו. אף ידועים לצערנו מקרים רבים שבהם אדם הזיק לחברו בפועל, פגע בגופו או בממונו, הרס את משפחתו ובהתקף זעם נטל את חייו. 

     

    דוגמה לכך היא בסיפור אחאב היורד לרשת את כרם נבות, שבסיכומו של עניין מתבררת אפוא למפרע אחריותו של אחאב לרצח נבות. על אף שבתחילה אחאב מתגלה כאיש נדיב המציע לשכנו הצעה ראויה ואינו מטיל את מוראו המלכותי כאמצעי מלחיץ על נבות, רגש החמדה הופך אותו לשותף נסתר ברצח ועל כן הוטח בו המאמר המפורסם "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?"

     

    זהו כוחה של חמדת הלב ושל תאוות הנפש למילוי חסרונות באמצעים פסולים שאינם מרפים מלב חורש מזימות. מכאן קצרה הדרך להשחתה מצפונית, מוסרית

    ולריקבון ערכי. מציאות העולם מגלה אין ספור דוגמאות דומות שבהן הופכת העבירה על איסור 'לא תחמוד' לשומר הסף של איסורים חמורים יותר: גזל, ניאוף ורצח. חז"ל סיכמו שהדיבר האחרון: "לא תחמוד" תובע מהאדם משמעת עצמית, ריסון וערך מוסף בדרגת המוסר, ולא בכדי. בהיותו הדיבר האחרון הוא מקפל בתוכו את כל הדברות שבאות לפניו ( לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב ,לא תענה) ובהתבוננות בהירה מתבאר כי בציווי "לא תחמוד" מצויים למעשה כל שורשי הדברות שבין אדם לחברו.

     

    שהרי "לא תרצח" מתיישב בדעת בהבנה מוחלטת המעוררת סלידה, אך לא לחמוד ולקנא דורש מהאדם התמודדות קשה ומורכבת עם שורשי הרוע שבטבע האנושי. משכך, עינינו רואות את הרצף ההגיוני שבמדרג הדיברות המובאים מן הקל עד לדיבר הקשה והתובעני ביותר.

     (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
    (צילום: Shutterstock)

    "לא תחמוד" - מה משמעותו של דיבר זה וכיצד הוא בא לידי ביטוי בפן המעשי? שני טעמים הובאו למצווה זו. הראשון, דעת רבי אברהם בן עזרא, עוסק באיסור התורה על רגש שבלב. בפירושו הוא מציין כי פרשנים רבים טענו כי לא ניתן לאסור רגש שבלב, אך הוא טוען אחרת. לדבריו, לו יחשוב האדם שהדברים אותם הוא חומד (אשת, בית, רכוש חברו) לא ניתנים להשגה, הוא יפסיק לחמוד אותם.

     

    בנוסף, הרמב"ם מציין כי הסיבה לאיסור 'לא לחמוד' היא שעל ידי ההתעסקות בתחבולת להשגת רכוש אחרים, קיים חשש שהאדם יפעל להשגתם בדרכים לא חוקיות ואף באלימות להשגת מטרותיו. אם כן, ידוע כי החמדה שוכנת בלב, בעולמו הפנימי של האדם, בשתי צורות שונות, ברובד מחשבות זדוניות הבאות לפני מעשים, או במשיכה, בחשק וברצון, במחשבות שאינן באות, או אינן יכולות לבוא לידי מימוש.

     

    הרוע שבגזילה ובעושק מובנים לכל אדם, כי ניתן למדוד מעשים אלה בערכים ממוניים, כאלה היוצאים מרשותו של הנגזל או כאלה הדורשים פיצוי בגין עושק ומרמה. אולם, ישנם קשרים בין אדם לחברו, בין בני זוג, ובין אדם לאדמתו, לחפצים, לקניין רוחני שאינם יכולים להיות מתורגמים לכסף.

     

    אסביר, כשאדם מכריח, ואני מדגיש- מכריח, את זולתו למכור חפץ כלשהו אליו הוא קשור רגשית, באמצעים, כגון: כוח, שקר, עורמה מתנת חינם, למכור בכסף מלא ואפילו מעבר לשוויו האמיתי, הריהו דבר בזוי ונתעב. עד כי ניתן לומר כי זהו סוג שפל של גניבה, שמלבד ומעבר למשמעות הכספית שבעניין קיים אף פן של שכנוע מניפולטיבי הגובל בניצול ציני של רגשות הזולת. הפועל כך עובר על 'לֹא תַחְמֹוד'.

     

    לרוב, הדחף המניע את החמדן לרדיפה אחר הממון ולצבירת רכוש אינו קשור בהכרח לרצונו להצליח כפי שהוא קשור לסירובו לכך שיהיה לו פחות ממה שיש לאחרים. רשפי האש הבוקעים מהרגשת החמדה שבלב חורכים כל אפשרות של חשיבה בריאה והאדם מתהלך אל עבר מבוך של חטאים וייסורים. אם נתבונן בטקסט של דיבר זה, נראה שהתורה מונה רשימה ארוכה של דברים קונקרטיים אותם אסור לחמוד "בית רעך, אשת רעך, עבדו, אמתו, שורו וחמורו".

     

    מדוע, אם כן, מוצאת התורה לנכון להוסיף את המילים "וכל אשר לרעך" ? המקובלים מלמדים כי מסתתר כאן לקח חשוב לחיים: שורש החמדה נעוץ בעובדה שהחומד אינו מודע לצרכיו האמתיים. הוא שוגה בדמיונות שווא שאילו היה לו את כל אותם דברים שיש לחברו אז חייו יהיו טובים ואיכותיים יותר. תחושה זו המקננת בלבו מולידה חיש מהרה עצבות, מרירות, זעם ודימוי עצמי נמוך.

     (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
    (צילום: Shutterstock)
      

    בהיותנו בני אנוש עינינו חסרות ואינן יכולות לראות את שמתחולל בלבו ובנפשו של האחר, וכאן הקבלה מלמדת כי הבלם של "לא תחמוד" פירושו לדעת להביט על התמונה כולה, לעצור לרגע ולחשוב האם נהיה מוכנים להתחלף ולקבל באמת ובכנות את כל חבילת חייו של מושא קנאתנו, לרבות מה שמזמן לו גורלו ועתידו לטוב או לרע? נראה שהתשובה לכך תהיה כי לחמוד את שיש לחברך זה לא רק חטא גמור אלא גם טיפשות גמורה, כי מי יודע מה ילד יום.

     

    יצחק אהרון, "חכמה ", מרכז לקבלה

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הדשא של השכן ירוק יותר: על הַדִיבֵּר האחרון "לא תחמוד""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: Shutterstock
    אני רוצה מה שיש לה
    צילום: Shutterstock
    צילום:  יצחק אהרון
    יצחק אהרון
    צילום: יצחק אהרון
    מומלצים