סיגי, אל תשכחי כובע

האח, הידד – החפרפרת היא… שיעמום נוראי. איך, איך רצינו לשמוח לאידם; איך רצינו שזה לא יתרומם! ואכן, זה לא. למעשה זה צנח, ממש כמשתתפיה הבלתי כריזמטיים של הסידרה ברגעי הסנפלינג הארוכים כמוות שלהם. או.קיי., מכיוון שבכל זאת מדובר בפריים-טיים של ערוץ 2 זה עוד עלול להתרומם, רייטינגאית לפחות, אבל לפרק הראשון של "החפרפרת" היתה השפעה סבירה של רופא מרדים.

האמת, התכוונתי שלא להתייחס בכלל ל"חפרפרת" מעבר לקביעה שלאחר מסע הפרומואים המעייף, המייגע, הפולשני והמרגיז ביותר עלי-אדמות, באמת שלא נשארה אפילו טיפה בודדה של חשק לצפות במוצר, אבל מכיוון שבכל זאת היה גרוע, למה לא לשמוח. ל"שידורי קשת", הבה נודה, לא מגיעה במקרה הזה אפילו טיפת התחשבות או אורך-רוח. כזכיינית שהיתה הראשונה לחצות את הקווים שבין זמן-תכנים לזמן-פירסום, לאחר שבחרה לזהם את המסך ב פרומואים ל"החפרפרת" גם תוך כדי שידור סרטים, למשל (באמצעות סקרול), היא אינה זכאית להנחות.

לגבי החלוקה בין זמן-תכנים לזמן-פירסום, כידוע, יש חוק ברור למדי, כזה שבא להגן על זכויותינו כצופים – גם אם זה בערוץ מסחרי. "שידורי קשת" בחרו לעבור על החוק הזה לאחר שהגיעו למסקנה כי זמני הפרומואים האינסופיים שהחוק מתיר להם אינם מספקים לפימפום אירוע חשוב כ"החפרפרת". הדעת נותנת כי במקרה ש"החפרפרת" תצליח, יסיקו קשת כי משתלם להפוך את המסך כולו, בכל זמן נתון, ללוח המודעות הפרטי שלהם. משום כך בלבד כדאי לקוות כי "החפרפרת" תמשיך כפי שהתחילה: דלה ועייפה.

מי שהטריחו עצמם אמש לפרק הבכורה אינם זקוקים לתזכורת: כובד הראש המופרז, הטון הדרמטי המגוחך כשהדרמה כולה מסתכמת בסידור חדר בחשיכה, והאורך – אלוהים, האורך. במיטב מסורת היציאה-מכל-פרופורציה, שהחלה ביום בו הפכו שעשועוני טלוויזיה מפורמט תקני בן חצי שעה למפלצות בנות שעה וחצי, גם "החפרפרת", סחבה שעה ורבע סביב קרוב לכלום.

כל זה בא כאנטיתזה עצומה לפרק פתיחת העונה השניה של "הישרדות", ששודר במוצ"ש האחרון ברשת והיה תרכיז רווי אקשן, מהירות, דרמה ואנדרנלין, עם קבוצת משתתפים חדשה, שכל אחד מחבריה מסוגל לאכול את ריצ'ארד האץ' (או את איתי אנגל) בכפית, ובשילוב דם, יזע, דמעות ומשימות שכל אחת מהן נמשכת עשר דקות במקום 40, כמקובל ב"החפרפרת". תוך חצי שעה של "הישרדות" כבר הייתם עמוק בפנים, מהמרים מי יודח ראשון, מפתחים אהבות ושנאות ומטפחים השערות, סיכויים וחשבונות.

שעה ורבע לתוך "החפרפרת", לא יכול להיות לי איכפת פחות מי "החפרפרת", האם איתי אנגל חתיך או האם יהיה אי-פעם פרק נוסף. משהו בנינוחות המוחלטת של "החפרפרת" – הוואן הנוח, הארוחות הדשנות, התחושה של טיול ועד עובדים ישנוני ברחבי הארץ – אינו נותן לך להרגיש כי המשתתפים נתונים באיזו קושי או אתגר אמיתיים. בפרק הראשון אי-פעם של "הישרדות" שחט ריצ'ארד חולדה חביבה והאכיל בה את חבריו. בפרק הראשון של "החפרפרת" שודרו שקופיות חסות מרהיבות לסלקום.

"הישרדות", לפיכך, מנצחת בסעיפי הדרמה, העניין, הקושי, יעילות הפורמט והמתח. "החפרפרת" מנצחת בסעיף הבאת הסעיף ורמת הקונדישנר בו משתמש המנחה. ומי – אם כבר מדברים – צריך בכלל "הישרדות" מקומית באזור בו טיפוסים כמו אריה דרעי, שמעון פרס ויזהר כהן יכולים וצריכים להעביר סדנה בתחום? העם היהודי שרד 2000 שנה פלוס; עלינו שום איתי אנגל לא יעשה עוונטות. לא מפחידים שורדים מנוסים עם פרומו וחדר מבולגן.