דם ועינויים: למה הטלוויזיה שלנו אלימה כל כך?
ב"סיפורה של שפחה" מחשמלים, שורפים ידיים ומקצצים אוזניים, ב"ווסטוורלד" עורפים ראשים, קוטעים איברים וטובחים בהמונים – ועוד לא הגענו ל"משחקי הכס". כך הפכו מחזות הזוועה לסממן של איכות ויוקרה בטלוויזיה ולטרנד הכי אלים שנראה על המסך. זהירות ספוילרים
כיוון שכבר עברו כמה ימים, וסביר להניח שכבר צפיתם בפרק הפתיחה של עונתה השנייה של הדרמה הדיסטופית "סיפורה של שפחה", בואו נרגיש חופשיים עכשיו לדבר על הסצנה הסוגרת אותה, ובה מקצצת שלפרד (אליזבת' מוס) את קצה אוזנה השמאלית באמצעות מספריים. האימאג' שלה בשניות האחרונות של הפרק, עומדת מדממת לאחר שהסירה את אמצעי המעקב שהושתל באוזנה, אמור להיות תמונה של ניצחון – שלפרד סוף סוף חופשייה – אבל עבור צופה הטלוויזיה שלאו דווקא הכין את עצמו לתיאור כה גראפי של פעולת החיתוך, הניצחון הנ"ל בהחלט יכול היה לגלוש לטראומה.
והייתה זו רק סצנה אחת מבין שלל הסצנות הקשות והאלימות הממלאות את הדרמה המדוברת ועטורת הפרסים. בשני הפרקים הראשונים של עונתה השנייה של "שפחה", ובהם בלבד, נצפו סצנות של הכאת נשים, חשמולן, שריפת כפות ידיהן על להבת גז ועוד, כולל הסצנה הכמעט בלתי נסבלת – יותר ברמה הפסיכולוגית מאשר הגופנית – של ההוצאה להורג המבוימת שארגנו להן אנשי המשטר הסאדיסטי של רפובליקת גלעד. הארדקור אמיתי, כזה שגורם לחלק מהצופים לתהות מה לעזאזל הם עשו שמגיע להם לחוות את סאת הייסורים הזו.
נכתב בדם
"סיפורה של שפחה" היא כמובן לא היחידה. על המסך כרגע תמצאו את "ווסטוורלד" אשר כמו בעונתה הראשונה מציגה בפני צופיה אלימות קשה גם בעונתה השנייה, ואת "בארי" אשר מתבלת את הקומדיה הביזארית שלה בסצנות מדממות וגראפיות במיוחד; בנטפליקס עלו השנה "פחמן משודרג" העתידנית ועתירת האקשן האלים, עונתה השלישית של "נרקוס" חסרת הרחמים (אשר כוללת, בין היתר, סצנה שבה אדם נקרע לשניים לאחר שנקשר לשני אופנועים הנוסעים בכיוונים מנוגדים),"Dark" הגרמנית שמציגה סצנות אלימות ביותר (כולל עינויים של בני נוער), "האפי!" הגרוטסקית וליין עיבודי-הקומיקס המחוספסים של מארוול בנטפליקס (אשר ביניהן גם "המעניש" האולטרה-אלימה).
והיבול הזה הינו רק מהשנה האחרונה, כן? נבירה זריזה בספריית התוכן של שירות הסטרימינג מגלה את "ספרטקוס" שפשוט עולה על גדותיה מרוב אלימות קומיקסית קיצונית, את "ילדי האנרכיה" הקשוחה, את "ויקינגים" עתירת הקרבות הברוטליים, את "אש נגד הרשע" הקומית/אימתית שמשפריצה גלונים של דם לכל עבר ואת "דקסטר", סדרה על סוציופת מתפקד שכוללת לפחות רצח אלים אחד מדי פרק. במקביל, "המתים המהלכים" סגרה לאחרונה 8 עונות של אלימות משתוללת ו-Gore יצירתי, "אימה אמריקאית" המופרעת תחזור בהמשך השנה עם עונתה השמינית, ומעריצים מכל רחבי העולם סופרים לאחור את הדקות עד לשובה של "משחקי הכס", סדרה שאלימות קיצונית (וסצנות סקס נדיבות) היא מכרטיסי הביקור הבולטים שלה.
וזה לא שהמגמה מוגבלת רק לתכני הפרימיום או תכנים למבוגרים בלבד. למשל ממש השבוע עולה על המרקע אצלנו (ב-yes) דרמת גיבורי-העל "בעלי היכולות", המתרחשת ביקום של ה-X-מן וממוענת לטווח גילאים שכולל גם בני נוער. מעניין איך תשפיע עליהם הסצנה בה אסירה אחת בועטת בבטנה של אסירה אחרת, הריונית, בעודה שוכבת על הרצפה. מעניין איך משפיעות עליהן סדרות אנימציה אלימות, כמו שלל סדרות האנימה היפני שעלו בעת האחרונה לשירות של נטפליקס. צפו בכמה דקות של “Crying Devilman” אם אתם רוצים לדעת כמה רחוק הן הולכות, או אם סתם בא לכם להקיא.
אז למה, בעצם, הטלוויזיה שלנו כה אלימה כרגע? מדוע נראה לפעמים שאנחנו בעיצומו של מרוץ חימוש בין ספקיות הפרימיום הטלוויזיוני השונות - מי יכול לזעזע אותנו יותר?
האלימות משתלמת
ובכן, הסיבה המתבקשת והברורה ביותר לעין היא שזה מה שאנחנו דורשים מהן, ולראיה הבאזז האופף את התוכניות הללו והצלחתן. "ווסטוורלד" של HBO, למשל, ייצרה כותרות עוד לפני עליית עונתה הראשונה בנוגע לאלימות המינית המוצגת בה, והפכה לאחת מהתוכניות הנצפות והמדוברות ביותר של HBO (ולנכס בינלאומי רותח עבורה). "המתים המהלכים", מצידה, היא סדרת הכבלים הנצפית ביותר בהיסטוריה, ו"סיפורה של שפחה" שמה את שירות הסטרימינג HULU על המפה, ובגדול.
הנה, חזרנו אליה. האכזריות המופגנת ב"סיפורה של שפחה" פשוט לא יודעת גבול, וכנראה שמסיבה טובה, אחת שלאו דווקא קשורה להכרח הנובע מהעיסוק בעולם דיסטופי קודר ואלים. אפשר, מן הסתם, לתאר את כל הזוועה באופן מרומז יותר, מעודן יותר, כזה שלאו דווקא יצמצם את האימפקט של האגרוף ששולחת "שפחה" לבטן הרכה של צופיה, אלא רק יווסת את ההלם שהוא יוצר. אבל כנראה שזה לא מה שהצופים הללו רוצים, והאסקלציה שהסדרה ביצעה בעונה השנייה ברמת הגראפיות של האלימות שהיא מציגה - מבהירה זאת היטב. כאמור, זה משתלם לה: עוד בעונתה הראשונה וההו-כה-מדוברת ביססה עצמה "סיפורה של שפחה" כאחת מנציגותיה הבכירות של סוגת דרמות הפרימיום הטלוויזיוניות כיום והוכתרה כסדרה פורצת דרך, אירוע טלוויזיוני של ממש. ובעונתה השנייה המגמה הזו רק מתחזקת. כולם צופים בה ומדברים עליה. גם מי שלא צופה בה – מדבר עליה. העונה הראשונה גרפה 8 פרסי אמי ו-2 פרסי גלובוס הזהב. כמה תגרוף השנייה?
אנחנו דורשים מהטלוויזיה שלנו להיות אלימה ומזעזעת ככל האפשר, ומתגמלים אותה בתשומת ליבנו, מעבירים הלאה את הבשורה ברשתות החברתיות, הופכים את הסדרות האלימות ביותר למצליחות ביותר, כמעט בכל פרמטר. וההסלמה של תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית באשר למה שהיא מרשה לעצמה להציג בפנינו היא פועל יוצא של ניסיונה להתמודד עם הדרישה הגוברת לזעזוע. “Shock Value”, מכנים את זה. הערך שבהלם.
הכל בגלל טוני
בנקודה הזו מתבקש לפתוח דיון באשר לפסיכולוגיה שמאחורי המשיכה האנושית עתיקת-היומין לאלימות, שימושה ככלי להתמודדות עם עולם אלים וחסר וודאות. בדיונים כאלו הסנטימנט הינו קבוע: העולמות המסוכנים וחסרי המוסר או ההשלכות שמציגה בפנינו התרבות הפופולרית אינם אלא צינור ניקוז לאגרסיה שלנו, לחרדות ולחוסר האונים. אנו זקוקים להם וצורכים אותם כדי להישאר פרטים נורמליים, רגועים ומתפקדים בחברה.
אפשר גם לדבר על הצד השני של אותו המטבע – האופן שבו עדויות לעולם האלים וחסר הוודאות הזה שאנו מאכלסים במציאות הפכו להרבה יותר זמינים בשנים האחרונות, ואיך שזה משפיע על המדיה. כשסרטוני עריפות ראש דאע"שיות וזוועות הקרטלים המקסיקניים נמצאים במרחק דפדוף או קליק ממך, פלא שלא ממש תתרגש מקרב ירי ישן וטוב?
אבל ההסברים הפסיכולוגיים מוכרים, וברורה גם ההשפעה של החשיפה המוגברת שלנו לזוועה על רף הסיבולת שלנו אליה. מה שמעניין זה האופן שבו התרבות הפופולרית, כפי שהיא מתבטאת במדיום רחב-התפוצה והמשפיע ביותר שלה, הטלוויזיה, החלה בגלגול כדור השלג הזה - שהפך מאז למפולת. מה שמעניין זה כיצד נוצרה החתירה לאקסטרים טלוויזיוני, וכיצד היא מזינה את עצמה מאז.
כמו כל מדיה, כמו כל אמנות, גם זו הטלוויזיונית שואפת קדימה בכל העת, דוחקת את הגבולות ופורצת חדשים. כש"הסופרנוס" עלתה לאוויר בתחילת 1999, אף אחד מעולם לא ראה משהו כמותה בטלוויזיה: דרמה מורכבת ועשירה באופן מדהים אשר חלק נכבד מגיבוריה, כולל גיבורה הראשי המיתי, אינם אלא סוציופטים מתפקדים, חלאות אדם המסוגלות ל – ומבצעות - מעשים נוראיים. עוד קודם הציגה HBO בפני הצופה המזועזע את "אוז" חסרת הפשרות שכללה כמה סצנות של אכזריות שאף אחד שצפה לא יוכל לשכוח, אבל זוהי בעיקר הצלחתה חסרת התקדים של "הסופרנוס" שפתחה את הדלת לתור הזהב הטלוויזיוני שידענו מאז.
הלקח הזה שלימדה הסדרה האלמותית של דיוויד צ'ייס נלמד מהר. "הסמויה", "המגן", "דדווד", ומאוחר יותר גם "שובר שורות", "בלש אמיתי", "בית הקלפים", "פארגו" וכמובן, "משחקי הכס" – מורשת הפרימיום הטלוויזיוני העילי שהנחילה "הסופרנוס" מלאה בסדרות שעוסקות באנטי-גיבורים, מתרחשות בעולמות אמביוולנטיים מבחינה מוסרית ולעיתים קרובות כוללות מנות נדיבות של אלימות וסקס.
הנקודה היא שהאלימות הטלוויזיונית שהסדרות הללו מציגות אינה רק כלי בשירות הבאזז, כפי שאפשר אולי להסיק. במקרה של כמה וכמה סדרות פרימיום הרצון איננו לזכות במירוץ הרייטינג בלבד, כשכל פרובוקציה בדרך אל המטרה כשרה - אלא להשתייך למועדון האקסקלוסיבי של הטובות ביותר. "הסופרנוס", סדרה שבה האלימות הייתה חלק בלתי נפרד מהעולם שיצרה, חלק נחוץ ולגיטימי, הפכה את האלימות הזאת לסממן של יוקרה עבור אלו שבאו אחריה, סממן של איכות, או לכל הפחות סממן של ייחוד - ובתעשייה המייצרת מאות תכנים טלוויזיוניים עלילתיים מדי עונה, להיות ייחודי פירושו לשרוד.
שפחה לקיצוניותה?
על האפקט המיידי והברור של הטרנד אין הרבה מה להרחיב. ההשפעה השלילית של האלימות הטלוויזיונית המסלימה על בני נוער היא אישיו משמעותי, מן הסתם, אבל קיימים נוספים. למשל הפגיעה באיכות התוכן: באופן אירוני, דווקא מתוך רצון לזעזע וליצור עניין נוצרה סיטואציה שבה תכנים טלוויזיוניים רק תרים אחר הזעזוע הבא, ונכנעים לחיפוש הסיזיפי אחריהם. זה קרה ל"המתים המהלכים" בעונותיה האחרונות, כששאלת ה"מי מהקאסט הולך למות היום ובאיזה אופן נוראי זה יקרה?" החליפה את שאלת ה"האם זה הולך להיות מעניין ושווה את הזמן שלי?". זה קורה ויקרה גם לסדרות נוספות. "פחמן משודרג" של נטפליקס חטאה בזה. "ווסטוורלד" ו"סיפורה של שפחה" מפלרטטים עם זה באופן מסוכן. "האם 'סיפורה של שפחה' עדיין שווה את הייסורים של הצפייה בה?", תהה מאמר מהשבוע האחרון באתר theverge.com. שאלה טובה.
ושוב אנו איתה, עם "סיפורה של שפחה", שמעלה שאלות מעניינות בנוגע לאופן שימושה באלימות – האם היא כלי נרטיבי לגיטימי, או שמא השימוש בה ציני? איך בכלל קובעים אם הזוועות שמתארת הסדרה באופן כה משכנע וכה מצמרר משרתות אותה מבחינה יצירתית ואמנותית, או שמא פשוט משמשים להביא אתכם אל המסך ולהשאיר אתכם שם? כיצד מתרצים יוצריה סצנות גראפיות שכתבו במיוחד בשבילה ואשר לא נכללו ברומן של מרגרט אטווד שעליו מבוססת הסדרה, כמו המילה הכפויה שעוברת אופגלן (אלקסיס בלדל) בעונה הראשונה? האם העובדה שרובה המוחלט של האלימות מופנה כלפי נשים (ומבוצעת על ידיהן) משרתת את המסר האלגורי החריף של הסדרה, או שמא רק מסגירות את נצלנותה?
"מדוע אני צופה בזה?", תהתה הכותבת ליסה מילר במאמר על אודות העונה השנייה באתר thecut.com, "האם זה פמיניסטי, לצפות בנשים משועבדות, מושפלות, מוכות, נחתכות ונאנסות? האם בעונתה השנייה, 'סיפורה של שפחה' קפצה מעל למסילה והפכה מבידור אינטליגנטי לפורנו עינויים?". והיא ממשיכה: "הדאגה שלי לגבי המקרה הזה ברורה: שהאלימות נגד נשים בעונה השנייה מספקת את תאוותם של הצופים, שהיא אופראית ומעוצבת כדי לחלץ מהם תגובה פיזית, אם לא תענוג; ש'סיפורה של שפחה' עברה דה-אבולוציה, מאימה פמיניסטית לכדי בידור מיזוגני קונבנציונלי".
כוכבת הסדרה אליזבת מוס, מצידה, יודעת בדיוק מה דעתה על חוויית הצפייה המרתיעה שמספקת הסדרה שלה. "תתעוררו, אנשים, תתעוררו", רשפה מוס השבוע בראיון לגרדיאן, "אני שונאת לשמוע שמישהו לא יכול היה לצפות בה מכיוון שהיא מפחידה מדי. לא בגלל שאכפת לי אם הוא צופה בתוכנית שלי; אני לא שמה זין. אבל אני כאילו: 'באמת? אין לך את הביצים לצפות בתוכנית טלוויזיה? הרי כל זה קורה בחיים האמיתיים שלך".
גל רודף גל. ונשבר
המאמרים, הדעות, הציוצים הנזעמים/מזועזעים, הסטטוסים המתקוממים ברשתות החברתיות ותגובת היוצרים או הכוכבים לכל ההמולה – כל אלה מיתרגמים לשיח ער שיוצרי "סיפורה של שפחה" וסדרות פרימיום אלימות נוספות שמחים לקדם. השיח פירושו פרסום, והפרסום פירושו צופים נוספים ונתח גדול יותר מעוגת הרייטינג (שלא לדבר על תעשיית המרצ'נדייז הגדולה שמתפתחת סביב התכנים המדוברים ביותר). הנה, שוב חזרנו אחורה, לשאלת האמביוולנטיות של
האלימות הטלוויזיונית הגואה. האם היא כלי שיווקי אפקטיבי וסממן של פרימיום יוקרתי, או שמא חלק לגיטימי מהנרטיב ושיקוף נאמן של המציאות בפינותיו הפחות ליברליות ומתקדמות של העולם?
ומה צופן העתיד, ברמה הזו? נדמה שאין עוד לאן להרחיק לכת עם הנושא הזה, לאור הדברים הקיצוניים המוצגים בפנינו על המסך הקטן בשנים האחרונות. כשב"ספרטקוס" מקלף גלדיאטור את פניו של אויבו ולובש אותם כמסכה או כשאדם מאולץ לאכול את רגלו ב"חניבעל", כבר ברור שאנו כבר במחוזות הפוסטמודרניסטיים של הנושא – האלימות הטלוויזיונית כבידור קאמפי ומודע לעצמו, או ביטוי אמנותי אוונגרדי המוצדק מעצם סיווגו ככזה.
ואולי, מתישהו, הטרנד יחלוף מעצמו, בעוד האיפוק והבחירה בהצגה סוגסטיבית וזהירה יותר של אלימות – ישובו. הרי בסופו של דבר טרנדים באים בגלים, ודינם של גלים לחלוף. ובנוגע לרישומו של הגל הספציפי הזה עלינו, לאופן שבו הוא הופך אותנו לקהי-חושים בנוגע לסבל וזוועה ולסוג האנשים שנהיה לאחר שיחלוף? ובכן, זו כבר שאלה אחרת לגמרי. לא בטוח שנרצה לשמוע את התשובה.
הכתבה פורסמה במגזין "פנאי פלוס".
לפנייה לכתב/ת 
