שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    דיוויד פוסטר וואלאס שואל את השאלות הגדולות של התקופה
    האם זה רציני להיות רציני, או שהיחס הנכון לקיום הוא אירוני? האם אפשר באמת לאהוב אנשים אחרים? בקובץ "טבעו של הכיף" - האוסף רשימות ומאמרים של וואלאס, הסופר דן בסוגיות החשובות ביותר בכוח אינטלקטואלי, מוסרי ורגשי ענק

    הקובץ הזה, שהרכיבה נגה אלבלך, מכנס רשימות ומאמרים שכתב דיוויד פוסטר וואלאס על ספרות ועל ספרים בין 1990 ל־2008, השנה שבה התאבד. יש כאן כמה מאמרים מפורסמים, כמו ההתקפה הבלתי מרוסנת על ג'ון אפדייק, לצד תיאורים שכתב וואלאס לקורסים בספרות ובכתיבה שהעביר במוסדות להשכלה גבוהה - טקסטים מעניינים ומשעשעים מאוד, שלצד הצגה של תפיסותיו הספרותיות ניתן לקוראם כסיפורים קצרים אקספרימנטליים (במובן הטוב של המילה, לשם שינוי), שמכוננים בקריאה את דמותו של המרצה הקפדן והשאפתן וואלאס ויחסו העקרוני לספרות.

     

    הדחף המרכזי שמפעם בטקסטים שקובצו כאן הוא הרצון של וואלאס לראות בספרות יותר מאשר בידור. לראות בה כוח רוחני ביקורתי ואולי אפילו כוח גואל בתרבות העכשווית. אחת השאלות הגדולות של התקופה היא אם זה רציני להיות רציני, או שהיחס הנכון לקיום הוא אירוני. וואלאס מחפש את הרצינות בלב תרבות אירונית וקלת דעת באופן מובנה, והוא עושה את זה ב"כוח אש" (אם לגנוב ביטוי מאחד מסיפוריו) אינטלקטואלי, מוסרי ורגשי עז ביותר. זה, בעיניי, חלק נכבד מחשיבותו ככותב.

     

    דיוויד פוסטר וואלאס,

    המגמה האנטי־בידורית הזו של הקובץ באה לידי ביטוי במסה שהעניקה לו את שמו, "טבעו של הכיף", שבה וואלאס עומד על המתח בין כתיבה כצורך פרטי לבין כתיבה שנועדה לרכוש אהדת קוראים, ומתרה בעצמו ובקוראיו לא לשכוח את הצורך הראשון. המגמה הזו באה לידי ביטוי גם במסה הקצרה על קפקא, שיש בו צד מצחיק, מדגיש וואלאס, אך מדובר ב"הומור דתי" ש"אינו נגיש לצעירים שהתרבות שלנו אימנה אותם לראות בדיחות כבידור ובידור כהרגעה". הדחף האנטי־בידורי בא לידי ביטוי בטקסט הקצרצר בשבחו של המשורר הפולני זביגנייב הרברט, ש"מר קוגיטו" שלו "מתגושש באומץ ובמסירות עם השאלות הגדולות של הקיום האנושי". הוא בולט גם בביקורת המהללת את הספר "הפילגש של ויטגנשטיין" על רצינותו הפילוסופית, וכמובן במסה שתופסת חלק נכבד מנפח הספר, "טלוויזיה וסיפורת אמריקנית". המסה הזו כוללת כמה תובנות מעניינות מאוד, אבל חשיבותה היא יותר בעצם קיומה מאשר באבחנותיה הספציפיות. כסופר רציני ואמביציוזי, וואלאס הבין שאי־אפשר לעסוק בספרות בלי להתעמת עם המדיום שבזמן כתיבת המסה (1990) האפיל עליה. ועדיין, המסה הזו אינה גולת הכותרת של הקובץ, כי לוואלאס חסר כאן טיעון מרכזי: השוואה בין המדיום הספרותי עצמו לזה הטלוויזיוני, וניתוח ההשלכות הרוחניות העמוקות של המדיום הספרותי כשלעצמו. לניתוח כזה היה צריך להמתין ארבע שנים, עד להופעת הספר "האלגיות הגוטנברגיות" של מבקר הספרות האמריקני סוון בירקרטס (לימים אחד המהללים של הרומן המונומנטלי של וואלאס, Infinite Jest).

     

    גולת הכותרת של הקובץ היא בעיניי "דוסטויבסקי של ג'וזף פרנק" - מאמר ביקורת מהלל מ־1996 לביוגרפיה המונומנטלית שכתב פרנק. מה שקורץ לוואלאס בביוגרפיה הזו היא קודם כל המסירות של פרנק בו־זמנית לניתוח מדוקדק של הטקסטים שכתב דוסטויבסקי ולפריסת יריעה תרבותית שמסבירה את תפקידם בתוך המציאות הרוסית בכללותה (בכך מתעלה פרנק על שני המחנות היריבים הגדולים בחקר הספרות במאה ה־20: אלה ש"מתייחסים לספריו של המחבר בצורה הרמטית, תוך התעלמות מעובדות על הנסיבות שבהן פעל המחבר ועל אמונותיו", לעומת אנשי ה"פוסט" למיניהם ש"מתמקדים כמעט בלעדית בהקשר"). אבל מה שמושך את וואלאס בעיקר הוא דוסטויבסקי עצמו (ולפחות אחד מסיפוריו המעולים של וואלאס, "ניאון ותיק וטוב", הוא סיפור וידוי דוסטויבסקאי מובהק). כלומר, היכולת של סופר לעסוק בסוגיות החשובות ביותר, הרוחניות והרגשיות כאחד, להיות כוח משמעותי בלבטי התקופה - ועם זאת להיות סופר מהנה מאוד. לכן מצרף וואלאס ברצף הביקורת תהיות מסוג "האם אפשר באמת לאהוב אנשים אחרים?" "האם הטעם האמיתי לחיי הוא פשוט לחוות כמה שפחות כאב וכמה שיותר הנאה?" "מה זה 'אמריקני'?" - תהיות שמדגימות שאלות בסיסיות שהספרות בת זמננו זנחה.

     

    דייויד פוסטר וואלאס (צילום: Getty Images)
    דייויד פוסטר וואלאס. גורם לראשנו לפעום כמו לב(צילום: Getty Images)

    מאמר ההתקפה המפורסם על אפדייק ו"הגברים הנרקיסיסטים הגדולים" של הספרות האמריקנית (וואלאס מצרף את פיליפ רות ונורמן מילר לרשימה)

     הוא מאמר אדיפלי, מאמר רצח־אב מעניין מאוד, אבל הוא חושף חולשה מסוימת שלוקים בה וואלאס ובני דורו. מתוך האשְמה (האמריקנית כל כך) על הגברות העולה, כתחליף ל"גבר הנרקיסיסטי הגדול", בחרו בני הדור הזה בעמדת הילד ובתשוקת הילד להתחבב ולהיות "חמוד". אפילו וואלאס, כהטרמה של בן דור Y מְרצה, סתגלן וחנפני, לוקה בהתיילדות הזו פה ושם.

     

    בביקורת שהזכרתי על "הפילגש של ויטגנשטיין" משתמש וואלאס במטפורה נפלאה שמסבירה גם חלק מקסמו שלו. הספר הזה, כותב וואלאס, מצליח "להזכיר לנו את אינסוף האפשרויות של הסיפורת לשלוח יד וללפות, לגרום לראשים לפעום כמו לבבות". וואלאס מקיים ביצירתו שידוך נדיר בין שכל לרגש. הוא גורם לראשנו לפעום כמו לב.

     

    "טבעו של הכיף", דיוויד פוסטר וואלאס, מאנגלית: דבי אילון, הקיבוץ המאוחד, 240 עמודים

     

    הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "דיוויד פוסטר וואלאס שואל את השאלות הגדולות של התקופה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: Steve Rhodes מתוך ויקיפדיה
    דייויד פוסטר וואלאס. מרצה קפדן ושאפתן
    צילום: Steve Rhodes מתוך ויקיפדיה
    7 לילות
    מומלצים