ב-28 במאי יגיע אשדות לניו יורק להופעה אינטימית בקפה WHA המפורסם בווילג', בו ישיר את השירים המפורסמים שלו כזמר, את שיריו עם להקת 'תיסלם' וכמה מהשירים המפורסמים והאהובים ביותר ביותר שיצר עבור כמה מהאמנים הישראלים המוכרים ביותר. "בין השירים אספר גם על מה שעומד מאחוריהם וסיפורים מעניינים סביבם", מספר אשדות בראיון ל’ידיעות אמריקה’. "יש משהו מאוד מפחיד בלהיות על הבמה לבד, אבל הייתה לי תקיעות, הרגשתי שאני צריך סכנה ובעוד שיש אנשים שהולכים לקפוץ באנג'י במצבים כאלו, אני החלטתי ללכת על הופעת סולו".

"הרגשתי שאני צריך סכנה". אשדות

בארה"ב אשדות הופיע כבר כמה פעמים. ברוב המקרים היה זה עם 'תיסלם', כולל במסגרת סיבוב ההופעות האחרון שעשו ביחד. "יש משהו מיוחד בהופעות בארה"ב", הוא מספר. "כאמן שכותב בעברית, האפשרות שלך להרחיב את הקהל חסומה, אבל ההופעות האלו בארה"ב נותנות תחושה זמנית של אמן בינלאומי“.

מאז ומתמיד הוא היה אמן וכבר מגיל 11 היה ברור לו שזה הייעוד שלו. אבל אז הוא דווקא ראה את עצמו כאן. "אם בגיל 20 היית אומרת לי שאני אשיר כל חיי בעברית ואגור בישראל, לא הייתי מאמין. רוב חיי נסעתי עם הורי לשליחויות מסביב לעולם, שמעתי להקות רוק ושם ראיתי את עצמי. אפילו את האלבום הראשון שלנו של 'תיסלם'", הוא מוסיף, "כתבנו באנגלית. בסוף החלטנו לשנות ולפרסם את השירים בעברית”.

התכניות אולי השתנו, אבל אשדות הצליח לעשות מה שמעטים מצליחים בישראל לעשות, הוא הצליח לפרוח ולהרוויח מכל אספקט ביצירה המוזיקלית. מעיבוד להפקה, לכתיבה לחן ושירה.

כעורך מוזיקלי בגל"צ הכיר את יאיר ניצני, והשאר היסטוריה. עם ההצלחה הענקית של תיסלם הוא המשיך גם להפיק, לעבד ולעבוד עם האמנים הישראלים המוכרים ביותר, מאדם לאתי אנקרי, ממאיר בנאי לסי היימן, החברים של נטאשה וכמובן עפרה חזה, איתה הגיע להצלחה בינלאומית גדולה מאוד במימדים של אותם ימים.

"להיות זמר היתה עבורי בחירה שניה", הוא מספר ומסביר מדוע רק בגיל 32 יצא לראשונה עם אלבום סולו משלו. "תמיד הרבה יותר עניין אותי לעשות את העבודה של מאחורי הקלעים, עד שהחלטתי שאני גם רוצה לבצע בעצמי.כנראה", הוא מודה בכנות, "כי התביישתי. עשיתי עד אז דברים שהרגשתי בהם בטוח ולשיר היה הכי פחות בטוח. אבל מאז ועד היום אני לומד”.

"הרשתי לעצמי להיות יותר הרפתקן". אשדות

היום, הוא כבר שמח לחבוש את כל הכובעים: "בכל תקופה אני מתמקד במשהו אחר. יש תקופות שאני מאוד אוהב להופיע ויש כאלו שאני מעדיף ליצור בהן.האולפן הוא כמו סטודיו של צייר מבחינתי, יש משהו מקסים בגיוון הזה”.

כבר ארבע שנים שהוא עובד על האלבום האחרון שלו. "עבדתי עם יהלי סובול על שירים במשך חודשיים, ואחרי שנכנסתי לתהליך ההקלטה, התחלתי להתחבר למוזיקה אלקטרונית", הוא מתאר. "משם, במשך שנתיים זה כל מה שעשיתי ולאט לאט זה התחבר למנגינה הרגילה שלי ושני אלבומים הפכו לאחד. אני מרגיש שזה חופש שלא היה לי עד עכשיו. פעם היה לי חשוב להפריד בין אני כזמר ואני כמוזיקאי, היום פחות. כשהייתי מפיק לאחרים”, הוא מוסיף, "הרשיתי לעצמי להיות הרבה יותר הרפתקן וללכת רחוק בעוד על הדברים שלי הייתי יותר קונסרבטיבי”.

לאחרונה חזר לבית ישן, אל אולפני גלי צה"ל כשבמשך כמה חודשים הגיש תכנית מוזיקה מיוחדת, שלושים שנה אחרי שעבר שם במסדרונות כחייל במדים. "זה היה נורא כיף. ואני מאוד אוהב לשתף אנשים במוזיקה שאני נדלק עליה וזה היה קצת כמו לחזור הביתה. במידה מסוימת זה מקום שלא השתנה בכלל, הבניין נראה אותו דבר, אבל החוויה הייתה שונה. כשאני הייתי שם לא הייתי מגיש, לא היה לי ותק ולא היה לי את הטעם המגובש שיש לי היום”.

בכל תכנית הציג אשדות את ההמלצה המוזיקלית של בנו עיליי, 20, ולצידה נימוק מלומד להפליא של הבן, שהלך בעקבותיו ומוביל בעצמו היום להקה צעירה 'בונז'ור משינס’, שהוציאו בימים אלו סינגל ראשון. "כשהבן שלי היה בן 9 בערך, הוא התחיל לנגן, אפילו שלא דחפתי אותו לזה", הוא מסביר, אבל נראה שגם אם לא עשה זאת באופן מודע, האווירה כולה היוותה מסלול מובהק לרוקנרול. "לקחתי אותו לסיור של שנה וחצי שמתחיל בביטלס ועד המוזיקה של היום. עשינו את זה באופן כרונולוגי ועמוק ולאט לאט גם הוא התחיל להשמיע לי מוזיקה. היום הוא המקור שלי למוזיקה חדשה והאבחנה שלו והביקורת שלו חשובה ומדהימה”.

לא רבים יודעים זאת אבל אשדות ממוקם 88 ברשימת מפלגת מרצ, וטוען שמעולם לא חשש לדבר על פוליטיקה. "פוליטיקה זה חלק מהחיים”, הוא מסביר. "אם אני שר על המצב שלי ושלנו, על המציאות, אז היא אישית. לא פשוט היום בארץ להגיד משהו מחוץ לקנצנזוס. כנראה שהמחנה שלנו, שנחשב לשמאל, בעמדת נחיתות בימים אלו, אבל בעיני זה לא ימין ושמאל, אלא שתי גישות אנושיות שונות לקריאת המציאות”.

לא מזמן התבטא בנושא ואמר: "המצב כאן קשה ונורא מפחיד. זה החיים, זה כבר מעבר לפרנסה, זה סכנת נפשות. מאוד מפחיד אותי מה שקורה פה בזמן האחרון, ואני חושש שהולך להיות יותר מפחיד ככל שנתקרב לאיזה צומת של החלטות שתבוא מבפנים או מבחוץ, או שחס וחלילה דרך מלחמה, שזה הסיכון הכי גדול".

כשאנחנו מדברים רגע אחרי הכרעת טראמפ בעניין ההסכם עם אירן, הוא מביע חשש אך טוען כי "יש הפוחדים ויש את אלו שפחות חוששים. לי יש אמון בטוב שבבני האדם, אז אני רוצה להאמין שיהיה טוב ומשתדל לחשוש פחות. ישראל נהיית מדינה מונוליטית, בכל תחום, לא רק בפוליטיקה. בכל זאת"הוא שמח לסייג, "את כן שומעת לפחות במוזיקה כל כך הרבה להקות ואמנים שמגוונים ומדברים דברים אמיצים”.

לא מזמן גם הוא אמר דברים אמיצים משלו כששחרר שיר עם מילים כמו: "הם לא איש, לא אישה/ הם רק חפץ, רק צל/ ללמוד להרוג/ זה עניין של הרגל... ללמוד אכזריות, זה עניין של תנופה, זה מתחיל בקטן ואחר כך זה בא", שיר שנכתב אחרי סיור עם חברי 'שוברים שתיקה'. השיר נאסר לשידור ובגלי צה"ל שהוא מביע זלזול בחיילים. "חטפתי מאוד בגלל השיר הזה, אבל אני חושב", אמר אז, "שחיילים קרביים, ברוב מוחץ, הזדהו עם השיר והיו בעדו, לעומת אנשים שהם לא חיילים, או שלא היו קרביים".

זמן קצר אחרי הסערה התעקש לעמוד מאחורי אותו שיר: "אני מניח שיש עדיין תגובות כמו 'שמאלן מגעיל' ו'שונא ישראל', יש אנשים שזוכרים לי את זה ויש אנשים שיזכרו שלשמעון פרס הייתה אימא ערבייה אפילו שהוא כבר מת מזמן. אני עומד מאחורי השיר שלי. מה, שאשנה את דעתי בגלל שפחות נעים לי עכשיו? הייתה תקופה מאוד לא נעימה והיא חלפה, רוב האנשים האלו גם ככה לא הגיעו להופעות שלי או קנו תקליטים שלי. זה לא שהפסדתי קהל. בטווח הקצר מאוד הייתה תחושה של קהל שמתרחק, אפילו קהל שאוהב אותי ואומר ש'עכשיו לא מתאים לי כל הבלגן הזה', אבל לשמחתי הם חזרו".

לניו יורק הוא מגיע בלי שום אג'נדה, רק אותם שירים אהובים ואווירה של נוסטלגיה לקהל הישראלי. בין השירים של תיסלם, ללהיטים הגדולים שמזוהים איתו הוא מחכה לאווירה הבינלאומית. ומה לגבי אותו חלום מגיל 20? "לשיר באנגלית ממש קשה לי להאמין שכבר יקרה אבל never say never".

לפרטים נוספים 917.627.0554