הניצחון של נטע ברזילי הוא בדיוק מה שישראל הייתה זקוקה לו
זה היה השיר הנכון, בזמן הנכון ועם הנציגה הכי מהממת שיש. אז מה אם תכף יפלו עלינו טילים או שאירוח האירוויזיון יעלה לנו הון - העיקר שניצחנו. סמדר שילוני צפתה בגמר בחרדה עד לרגע ההכרזה המשמחת, והגיעה למסקנה המחממת: ברגע האמת, כולנו פטריוטים עד העצם הכי קטנה בגוף
טלפון ממירי רגב וטלפון מנתניהו חתמו את העסקה: נטע ברזילי לקחה את האירוויזיון אחרי וואקום של 20 שנה, והאושר חזר לכיכר רבין, לפחות לערב אחד של שיכרון חושים. הודות לחוקי ההצבעה החדשים יחסית, שמייתרים כמעט לחלוטין את הצבעת השופטים ושמים את רוב המשקל על קולות הצופים בבית (וגם מבהירים, ולא בפעם הראשונה כמה המרחק בין השניים גדול), עם ישראל זכה בעוד קצת נחת. הגביע הוא שלנו ואנחנו נביא את האירוויזיון לירושלים, יעלה כמה שיעלה. נכון שהיו הרבה מהמורות בדרך אבל עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. מה גם שסוף-סוף קיבלנו הזדמנות לשקם את היחסים שלנו עם סקרים באשר הם, ואולי עכשיו נוכל להביט קדימה ולהחזיר את האמון לקשר הזה.
כמובן שההמתנה הייתה מורטת עצבים. מעולם לא היו מעטים כל כך כמונו שזכאים לניצחון, ויותר מזה, מעולם לא היינו זקוקים כל כך לאסקפיזם. כשבבית מחכים לנו טילים מאיראן וכל מה שעומד לרשותנו כדי להתגונן מפניהם הם גאווה לאומית מלאה בחורים בעלילה - והרבה מאוד קלסרים - אין כמו משב רוח אירופאי עדין כדי להימלט קצת מהמציאות. פעם הייתה זו המציאות שהייתה מביאה לנו את הנצחונות, היינו מרימים לעולם עם מבצעים כמו אנטבה או חותמים על הסכמי שלום. היום לא נראה לי שמישהו באירוויזיון ממש צפה והתרשם מהמצגת של ביבי על איראן, וגם אם כן, ספק אם הוא הצליח להקשיב מבלי שדעתו תוסח מכל הנצנצים שבקעו מהדיסקים.
כמו לפני כל אירוויזיון, בעיקר אלה שיש לנו סיכוי של ממש להביא דוז פואה, מדינה שלמה התפלשה במאניה דיפרסיה. רגע אחד אנחנו משוכנעים שהנה זה בכיס, והמהמרים בעדנו וכל מי שנקלע לגוגל בשבוע האחרון נכנס לשם כדי לחפש משהו על נטע, כאילו החיים שלנו תלויים באתרי ההימורים ולא, נניח, במלחמה עתידית עם איראן. במקביל כבר שמנו בהכנס את ארסנל הטרוניות על כמה אנטישמים כולם או כמה ההצבעה פוליטית, ואיך הקפריסאית הביונסה בשקל הזאת בכלל לא משהו, ויאללה, אירופה, מי שישמע, מי בכלל רוצה לשיר בתחרות המעאפנה שלכם ו.. רגע, אתם כן אוהבים אותנו? בנדר? אז תבואו לבקר אותנו ביזראל בשנה הבאה? ודרכון אירופאי? טוב, אי אפשר לקבל הכול.
בראש המחנה עמד כמובן ערוץ "כאן 11", שאחרי שנה של הרצה חזר להיות סתם ערוץ וירד מתנשף לשוליים כדי לנוח. ב"כאן" חשו שלפניהם מונח סוף-סוף נתח בשר טלוויזיוני עסיסי ורחב קהלים שאפשר לנעוץ בו שיניים, ועפו עליו מכל הכיוונים עם ימי שידור ארוכים, אולפנים, פאנלים, מרצ'נדייז, ליין של ריהוט גינה ומה לא. את הגמר הפקידו ב"כאן" בידיים של ארז טל ועידית הרשקוביץ (עורכת "מועדון לילה"). שניהם הובילו שידור שהיה שילוב מושלם בין רדיו וטלוויזיה, עם מינונים נכונים של מודעות עצמית ומעורבות רגשית, ועם אצבע על הכפתור האדום שישמיד את קפריסין או אוסטריה או שוודיה ברגע הנכון, רק תגידו מתי.
כמו הורים שבאו לצלם את הילדים שלהם בהופעת סיום בגן, כל מה שאנחנו רוצים זה לראות את גרסת-עצמנו המוכשרת נותנת הופעה ואולי קצת לרדת על שירים של ילדים אחרים שנדחפו לנו לפריים. במובן הזה הניצחון באירוויזיון הוא המשך של חגיגות שנות ה- 70, שהתמקדו בעיקר בטפיחות מטעם עם-ישראל על השכם של עצמו. מצד אחד עוד לא ברור איך ירושלים תתמודד עם שגרירות חדשה, אז אירוויזיון? ולמי יש כח לעוד מפגן עצמה של טפטפות ועגבניות שרי? שלא לדבר על עוד נאום של ביבי. להזכירכם איחוד האמירויות האירופאי, או מי שזה לא יהיה שאחראי על האירוויזיון, הרבה פחות סלחני מיולי אדלשטיין כשזה מגיע לחריגות מזמנים. מצד שני ברגע האמת כולנו הופכים לפטריוטים עד העצם הכי קטנה בגוף, והשמחה היא שמחה כנה ופשוטה – שמחת הניצחון.
ההופעה של נטע ברזילי בתחרות עצמה ובמסיבת העיתונאים ששודרה אחריה הייתה לא פחות ממהממת. הביטחון העצמי, השפיות, הקסם האישי ותודה לאל, גם האנגלית שלה, הם בדיוק מה שהרופא רשם לנו. השיר הזוכה התכתב עם מחאת MeToo וברזילי חזרה שוב ושוב על העובדה שהבחירה בה מבטאת בחירה בשונה ולא בסטנדרטי, אבל יחד עם זאת – ואני בטוחה שהיה לה חלק בזה – השיר שנבחר עבורה הוא שיר מצוין. יצירת פופ מורכבת מספיק כדי לבלוט וקליטה מספיק כדי לסחוף את הצופים. השיר הנכון במקום ובזמן הנכונים. בלי שיער ורוד או חיבוקים לוהטים בסוף השיר, ואפילו בלי לופר, ברזילי הצליחה במקום שבו רק תימנים הצליחו לפניה, והחזירה את התחרות האירופאית הביתה, למזרח התיכון. תאכל אבק, סלבדור!
