שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כך משפיעים האיומים שלכם על הילדים
    אתם מודיעים להם שאם הם לא באים עכשיו אתם הולכים וממשיכים עם האיומים בכל הזדמנות כי זה נוח ויעיל. האמנם? למה כדאי לכם לחשוב על דרכים אחרות לגרום לילדים להקשיב לכם, ולא מתוך פחד?

    "למה כל כך הרבה הורים משתמשים באיומים כדי להפעיל ילדים קטנים?" שאלה אחת המשתתפות בסדנה, והתשובה ממש פשוטה - כי זה יעיל. אבל רגע, לפני שאתם מחליטים לאמץ את זה כאג'נדה חינוכית, בואו  נבדוק אם היא באמת יעילה כשמסתכלים בתמונה הגדולה ומה המחיר.

     

    כשנבין יותר נוכל לעשות החלטה מודעת אם להשתמש בה או לא, קצת כמו לפני שמחליטים להשתמש בתרופה - רצוי לקרוא את החוברת הקטנה שמפרטת על תופעות הלוואי.

     

    רגע שמחים ורגע עצובים

    ילדים קטנים מרגישים רגש אחד בלבד ברגע נתון. הם לא מסוגלים להחזיק בשני רגשות בו זמנית, כי המוח שלהם לא תומך בזה. המוח של ילדים צעירים שונה לגמרי: הגשר בין האונות עוד יתעצב ויעבור שינויים מבניים רבים, האונה הקדם מצחית (שהיא חלק מהקורטקס) מפותחת מעט מאוד ותתפתח עוד רבות.

     

    זו בדיוק הסיבה שילד קטן יכול להיות רגע אחד בטנטרום מהגיהנום, ושלוש דקות אחר כך לצחוק ולשמוח עד השמיים, בעוד אנחנו אפילו לא התחלנו להתאושש, מהסיבה שהוא מסוגל להרגיש רגש אחד בכל רגע נתון. אין שני רגשות ביחד עדיין, אין "גם וגם". הוא היה עצוב לגמרי ועכשיו הוא שמח לגמרי.

     

    בכל פעם - רגש נתון אחד (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    בכל פעם - רגש נתון אחד(צילום: shutterstock)

    לכן כשאנחנו מראים לילד קטן קסם - הוא יאמין. יש בו תמימות נפלאה, הוא רואה שהכדור נעלם והוא לגמרי בזה. עוד אין לו מקום למחשבה "אבל רגע, איך זה יכול להיות?" אין קונפליקט. הרגש טהור.

     

    זה מקסים כשאנחנו עושים לו קסם, אבל זה פחות מקסים כשאותו ילד עכשיו בגינה רוצה להתנדנד, וזה לא מעניין אותו שצריך ללכת הביתה כדי להתקלח ולאכול. הוא במשחק. הוא כולו בזה, ואין מקום לרגש או מחשבה נוספת.

     

    קראו עוד:

    הקומיקס של האימהות העייפות

    פתאום הילדה השתנתה

    מיכל ינאי: "הכי קשה לי? לקום לילדים בלילה"

     

    אז למה בכל זאת יעיל כל כך להשיג שיתוף פעולה באיומים? כי יש לנו כמה רגשות, שהם רגשות ליבה במערכת הלימבית. זה אומר שהם דומיננטים יותר מרגשות אחרים. רגשות הליבה הם - בהלה, תסכול ומרדף. הם לא יגיעו כמובן ביחד, כי גם אותם אפשר להרגיש רק אחד אחד, אבל הם קשורים זה בזה. הם מתחלפים, ואחד גורר את השניים האחרים.

     

    אם אתה לא בא, אני הולך

    כשאנחנו משתמשים באיום כנגד הילד כמו "אני הולכת", או "אם אתה לא בא עכשיו - לא תקבל..." אנחנו מפעילים טריגר של בהלה. עבור ילד קטן, היקשרות היא הדבר הכי חשוב והכי הישרדותי, וכשאנחנו מאיימים בפרידה שלנו מהילד או שלו מדברים אחרים שחשובים לו, אין שום דבר שמשפיע יותר. כיונקים זה משפיע על כולנו חזק מאוד, ועל ילדים שבעתיים. מתעוררת בהלה.

    והבהלה יותר חזקה אפילו מהרצון להתנדנד, אז סביר שהילד יעזוב את הנדנדה וירוץ אחרינו.

     

    החלפנו רגש ברגש אצל הילד הלא בשל. במקום נדנדה הילד אולי ירדוף אחרינו עכשיו, כי עוררנו טריגר של מרדף. בחברה שלנו לוחצים לילדים קטנים שוב ושוב על הכפתורים - כשמאיימים עליהם - מוציאים מהם בהלה, כשיוצרים פרידות כסנקציות - מוציאים מהם מרדף.

     

    אנחנו כל הזמן לוחצים להם על הכפתורים מתוך רצון לשנות את ההתנהגות, אולם מתחת להתנהגות של המרדף וההבטחה לבוא, או להתנהג "טוב" - עוררנו גם טריגר של תסכול ובהלה כי זו עסקת חבילה. ככה המערכת הלימבית של הילדים עובדת, ואז אולי אחר כך, אחרי כמה שעות, הילד, כאילו משום מקום, פתאום ידחוף את אחיו הקטן ולא נבין מאיפה זה בא. זה התסכול שמגיע כשהמרדף קצת ירד. או פתאום לפני השינה, הוא יפחד ללכת לישון וייצמד אלינו, ואנחנו לא רואים שזה המרדף והבהלה שמסתובבים שם ומתחלפים זה בזה.

     

    לא מבינים מאיפה הגיעה ההתנהגות הזו פתאום (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    לא מבינים מאיפה הגיעה ההתנהגות הזו פתאום(צילום: shutterstock)

    אני לא מדברת על הפעמים שאנחנו פולטים איום כי אנחנו עייפים או מתוסכלים. זה אנושי, אבל כן חשוב לי לעורר מודעות כלפי ההחלטה החינוכית, מתוך אג'נדה, להשתמש באיומים ופרידות, כדי להשיג שינוי התנהגותי. וזה טריקי - כי זה כל כך יעיל.

     

    איומים הרבה פעמים יעילים אבל חשוב שנדע שיש פה חוברת עבה של תופעות לוואי - תסכול, בהלה ומרדף שנראה לכאורה בלי קשר, ובעיקר - חוסר ביטחון שהכנסנו למערכת היחסים, כי איך נרגיש אנחנו במערכת יחסים בה מאיימים עלינו כל פעם שלא מרוצים מההתנהגות שלנו? זה סוגר את הלב ומפריע להיקשרות, וההיקשרות, הלב הרך- הן התרופה שפועלת לטווח ארוך. זה המקור האמיתי לשיתוף פעולה.

     

    זה לא תמיד עובד מיד ולא תמיד יעיל נקודתית כמו איומים אבל החוברת של תופעות הלוואי הרבה יותר דקה. כתוב בה רק אהבה וחיבור, קשר שמלווה אותנו לכל החיים. וגם זה משהו, נכון?

     

    פרידה מהנדנדה

    ומה עושים במקרה שהילד לא רוצה לעזוב את הנדנדה? במקרים רבים נגלה ששכחנו "לאסוף" את הילד. הייתי מתחילה בלנסות לאסוף אותו קודם כל - להשיג קשר עין, חיוך, הנהון ולספר לו שנלך בקרוב.

     

    הייתי מגייסת אסטרטגית משחק, זה אחד הדברים שמגייסים שיתוף פעולה מילדים. דרך משחק הרבה יותר פשוט ובריא להתקדם, גם אם זה פחות מהיר מאיומים. יכול לגעת במשהו אדום? ועכשיו במשהו ירוק? וככה אולי עוזרת לו להתקדם.

     

    לפעמים המשחק לא יועיל וגם לא איסוף ואולי אני באמת חייבת ללכת, אבל במקום להבהיל אותו אנסה לשמור על החיבור - "צריך ללכת עכשיו, אני מחכה לך ליד העץ"- ככה לפחות תשומת הלב היא בחיבור המחודש ולא בפרידה.

     

    ולפעמים כלום לא יעזור ונשתמש במינימום הכוח ההכרחי. ניקח את הילד, נאפשר לו להתאכזב ונהיה שם לנחמה.

     

    הכותבת היא פסיכותרפיסטית (MA) ומטפלת באמנויות, מנחת הורים מוסמכת מכון ניופלד בגישה ההיקשרותית

     

    משפטים שאנשים אמרו לפני שהפכו להורים:

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "כך משפיעים האיומים שלכם על הילדים"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים