השאלה היומית: האם "בשבילה גיבורים עפים" מצדיקה את הרעש סביבה?

העיפו אותי הכי רחוק

סמדר שיר

עפתי על "בשבילה גיבורים עפים", סדרת הדגל החדשה של "קשת" שנחתה אצלנו רגע אחרי שזכתה בתואר הסדרה הטובה ביותר בפסטיבל קאן. עפתי עליה למרות שלא יכולתי לזוז מהספה. אילו בכירי הוליווד היו מאמצים לליבם את החלק האחרון מספרו של אמיר גוטפרוינד המנוח ושואבים ממנו השראה, לא בטוח שהם היו מגיעים לתוצאה מרהיבה יותר מזו שכתב וביים עמרי גבעון. ואפילו אם דמותה של יעלי היפה, שכן או לא נהרגה, הייתה מוענקת לסלינה גומז, בטוח שנינט טייב הייתה מכניסה אותה לכיס הקטן, במיוחד בסצנה המאופקת בבית הקברות שבה היא לא עושה דבר חוץ מלהניח את הראש על כתף קרה.

כי אין תמהיל ישראלי יותר מ"בשבילה גיבורים עפים", שמעיפה את הצופים מקרב שותת דם בתקופת מלחמת לבנון השנייה לעבר השבר שמלווה את ארבעת החיילים עשר שנים אחרי שהיא הסתיימה. אמנם, הם חזרו הביתה, אך איש מהם לא חזר להיות כשהיה.

תומר קאפון (בתפקיד אביב דנינו, הלום קרב שמדי בוקר דוחף למכונת הכביסה את הסדין שהרטיב) הוא הקורבן המובהק. רואים עליו שהוא מחופף, והוא מעורר הזדהות וחמלה. אך העלילה הקצבית, הצילומים המדויקים של הטנק והג'ונגל, הדיאלוגים הכנים והמשחק המשובח מוכיחים שגם עמיתיו לצוות, אלה שנראים ומתנהגים כפוסטרים של שיקום מוצלח, מוסיפים לדשדש בעבר. בא לי לחבק את מיכאל אלוני (דורון הימלר) שהפך לאיש עסקים מפונפן, וביום בהיר אחד מתבשר שבעוד חודשיים הוא יחזיר ציוד. לא לבקו"ם — לבורא עולם.

האם גורלו טוב יותר מזה של דובי אשכנזי (נדב נייטס) חובש הכיפה, נשוי פלוס שניים, שמתאמץ למצוא סיפוק בהוראה? רק אצל משה אשכנזי (בדמות יקיר בן־דוד שנמלט עד לקולומביה, בנה סוג של זוגיות עם מקומית ולמד לחלום בספרדית) הכל סבבה, אבל ממה הוא מתפרנס? מחומוסייה. זו ההוכחה שגם אם תעקור מישראל, אף פעם לא תוכל לעקור את ישראל מעצם קיומך.

אל תחפשו אותי בימי ראשון. לא בפילאטיס ולא באספת הורים. עדיף גם שלא תצלצלו. בימי ראשון הבאים אמשיך לעוף.

אוסף של קלישאות

יקיר אלקריב

חייל הלום קרב, מצליחן אשכנזי שנותרו לו רק חודשיים לחיות, מפקד צוות מיתולוגי שנהרג, בחור ישראלי שפתח חומוסייה בקולומביה, ובחורה נעדרת שכל אחד מהם קשור אליה איכשהו. אם אתם מרגישים צרבת קלה מעודף ישראליות — אל תאשימו את עצמכם. "בשבילה גיבורים עפים" מנצלת כל קלישאה אפשרית בדרכה אל המשימה שאין צה"לית ממנה — חילוץ פצוע מהשטח. רק שפה הפצוע הוא יעלי, שנהרגה לפני תשע שנים בהתהפכות של ג'יפ. ועכשיו, בעקבות תמונה שלה שצצה לפתע בעיתון מקומי בבוגוטה, מתעורר ספק שמא היא חיה.

שני הפרקים הראשונים היו כה מדכאים, כה פוסט־טראומטיים, שהצעת ההגשה שלהם הייתה צריכה לכלול מורפיום או לפחות ציפרלקס. כמו תמיד, כל הגברים מתוחים, עצבניים, מהירי חימה. דמותו של הגיבור הישראלי חייבת להיוולד מתוך האש. וגם כאן הכל מתחיל באיזו פשלה במלחמת לבנון השנייה, שבה הצוות התברבר ואיבד את המפקד, שהועלה מאז אוטומטית למדרגת קדושה — אמור מעתה, סיינט אזולאי.

אבל הרצון הקבוע להקיף את החוויה הישראלית כולה, על כל פרטיה ודקדוקיה, מעייף. למה נדמה לנו שכבר פגשנו בעבר כל אחת מהדמויות, בסדרות ובסרטים ישראליים אחרים? אחרי הכל, מה כבר ההבדל בין בועז מ"פאודה" לאביב, שניהם בגילומו של תומר קאפון? זה פוסט־טראומטי, וזה יהיה כזה רק בפרק הבא. ללמדנו שגם בצד הכובש יש קורבנות, טיפוסים רגישים שלעולם לא יחלימו מהצורך להרוג אחרים.

וכמו בפאודה, מה שיציל את "גיבורים" זה רק טונות של אקשן, הפעם ביערות של קולומביה. קבלו את "רמבו 17" עם נינט כישראלית שאף אחד לא באמת יודע איפה היא ומה קורה איתה. ומה עם קצת מקוריות ותעוזה? תעירו אותי בבכורה של סדרה ישראלית חדשה על שני תיכוניסטים שדווקא נוטשים בסבבה חבר פצוע שהסתבך עם חשפנית תוך כדי סיור שואה בפולין.