שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    נורית זרחי: "אני לכל ההפגנות הלכתי. עכשיו שהצעירים יעשו את זה"
    אחרי מעל מאה ספרי ילדים, יצירות פרוזה למבוגרים ו-14 ספרי שירה - בגיל 76 נורית זרחי עדיין מרגישה הילדה שאיבדה את אביה כשהייתה בת חמש ("זה ממש הכתיב לי את החיים"). בריאיון לקראת צאת ספרה החדש היא מספרת למה עדיין אינה מכנה את עצמה משוררת, מה מפריע לה בדרך שבה אחרים תופסים אותה, ומה מדאיג אותה יותר מכול במדינה: "הכל משתנה. כל המושגים של פעם פשטו רגל"

    לפני שנים לא רבות נורית זרחי גרה לכמה חודשים ביארנטון, כפר קטן באוקספורד שבאנגליה. "אדם יהודי תרם שם איזו אחוזה לטובת הספרות הישראלית ואנשים מהעולם באו ללמוד", היא מסבירה וממשיכה בסיפור מפתיע, "לא היה שם מאוד נחמד. לא התנהגו יפה. ההנהלה של המקום לא הרשתה לי להשתתף בהרצאות כי יש לי רק תואר ראשון. אנשים שאלו אותי מה אני עושה בחיים ואמרתי סופרת. שאלו: 'כבר הדפסת איזה ספר?', אמרתי: 'כן, מאה'. הם ענו: 'Oh how nice' והיה ברור שחשבו שאני ממציאה, אז לא הזמינו אותי אף פעם לשום מקום".

     

    נורית זרחי (צילום: צביקה טישלר)
    "בכתיבה אין הרבה תועלת לחיים. הכל תרפויטי". זרחי(צילום: צביקה טישלר)

    קשה לדמיין שמישהו ניצב פעם בפני זרחי, מהכותבות הגדולות, המובחנות והחשובות בשפה העברית – ולא הכיר את כישוריה ויצירתה. היום, בגיל 76, עומדים מאחוריה מעל מאה ספרי ילדים, בהם קלאסיקות רבות שליוו כמה דורות בארץ ("כתם כתר קטשופ אהבה", ספרי "תנינה", "ילדת חוץ"); ספרי פרוזה למבוגרים כשבאחרון שבהם, "בלוע" (2016, אפיק), היא אספה סיפורים קצרים ומסות אישיות מאוד; ו-14 ספרי שירה, בהם כאלה שסוכמו על ידי רבים כפסגת יצירתה ("התקרה עפה", "הנפש היא אפריקה"), אף שדווקא צד זה בכתיבתה פחות מוכר לקהל הרחב, לרוב תחת תירוץ מורכבות הטקסטים.

     

    בספרה החדש, "אוטוביוגרפיה של דלת: על אנשים שלא יצאו מפתח ביתם" (אפיק), היא משלבת שירה, פרוזה ומסה וקובעת צורה חופשית, שמזמינה קריאה אחרת. השירים נתחמים בין קטעי מסה שממקדים את עיניו של הקורא לכיוון מימושם. המסות נפתחות החוצה מהביוגרפי אל השירה החדה של זרחי, שתופסת לרגע כמה חמקמקים הדברים. כל זה נעטף בכמעט-עלילה מנקודת מבטה של דלת, שמביאה מקצות הזמן את סיפוריהן של דמויות היסטוריות ובדיוניות, שפרשו מן החברה לתקופה או למשך חיים, הורחקו או התרחקו.

     

    נורית זרחי,

    כך מתקבצים אל העמודים בין השאר דמויות כמו הרבי מקוצק, אמילי דיקנסון, מרסל פרוסט, הילדה דוליטל, דבורה בראון, משוררות בודהיסטיות נזירות מהמאה ה-14 בקשמיר, אך גם הצייר פיט מונדריאן, נילס הולגרסן ורוזה לוקסמבורג.

     

    "המפתן הוא נקודה בעייתית", אומרת זרחי בריאיון שנערך בביתה. "ליוונים יש אלה אחת שאחראית על המפתן. אחרת אחראית על פרשות הדרכים. קשה לצאת החוצה. החוץ טובע משהו - ההתגייסות לצבא האוכלוסייה. בפנים אתה מובדל. הרבה אומנים טווים לעצמם את הקורים האלה, כמו עכבישים בתוך הבית. הם לא נותנים לחוץ לחתוך להם את הקורים. הם מתכרבלים בתוך עולמם. גם אם הם יוצאים, זה לרגע".

     

    את כזאת?

    "המון שנים עבדתי בהוראה. לימדתי באוניברסיטאות. הייתי צריכה להתפרנס ולא יכולתי להישאר בבית. מלבד זה אני לא מובהקת בשום דבר שאני עושה. אני יוצאת החוצה, וגם נשארת בפנים. הייתי בקלות נכבשת בקסם הזה אבל ראיתי שלהישאר בבית זה עסק ביש. אני חושבת שלאורך חיי לא טרחתי יותר מדי בחוץ. אפשר לעבוד הרבה על כתיבה – לנסוע, לדבר. אני לא יכולה להתלונן כי יותר משקיוויתי, זה יצא החוצה בהצלחה. הציבור קיבל אותי יפה מאוד, אבל אני עצמי לא בישלתי את זה הרבה, את הבחוץ, וזה השפיע. כשפרוסט שלח את 'בעקבות הזמן האבוד' להוצאת הספרים גאלימר לא קיבלו את זה. הבנתי שאין מה לסמוך על טעמם של אנשים".

     

    אמילי דיקנסון ()
    אמילי דיקנסון. העבירה את רוב חייה בחדרה ושלשלה פתקים תחת הדלת

    לא היה לך בזה עניין?

    "היה לי בזה עניין. בסתר לבי רציתי לכבוש את העולם, אבל בפועל מתוך הנחה ש... לא יודעת אפילו מתוך איזו הנחה. זה היה מעורב בחינוך הקיבוצי שכולנו שווים ושלא יפה להתבלט ושצריך להישאר בבית, ושממילא לא יבינו. זה היה מורכב. זה היה מלקה רצינית".

     

    ספר ילדים לא חינוכי

    בפתיחה כותבת הדלת על האנשים בחדר: "שכחתי להגיד לָךְ שבלילה אני נקושת חלומותיהם. גם לי יש חלום, בעצם שניים: לחלק את התפקיד בין דלת כניסה ויציאה, ולפעמים, כשאני מעויפת, חוצפנים, לא תאמיני לי, אבל הייתי מעדיפה להיות קיר". הסוגיות האישיות שזרחי מעלה לאורך הספר, הנעות מיחסי אימהות וילדות לשאלת הקיום ללא אמת מנחמת – נוגעות למה שבין חוץ ופנים.

     

    "הכפילות של פנים-חוץ נמצאת הרבה בכתיבה, אבל גם בחיים שלנו כל הזמן. נגיד שהפנים זה גרב – אי אפשר להפשיל את כולו החוצה. זה לא ניתן. תמיד נשאר איזה פנים של פנים וזה עושה הרגשה שלא לגמרי חיים את החיים, כי יש שכבות שעוד לא יצאו החוצה".

     

    הכתיבה עוזרת להתמודד עם העולם?

    "בכתיבה אין הרבה תועלת לחיים. הכל תרפויטי, אבל זה לא מבריא אותך. זה רק מאוורר תכנים מסוימים. זה משחק שלם. מתמכרים לזה. אני התחלתי לכתוב בגיל מאוד צעיר. אבא שלי (ישראל זרחי – ג"ש) היה סופר וחשבתי שככה זה. הייתי אומרת שירים בקול ואימא שלי כתבה אותם. גיליתי את זה כשאיש אחד פינה את הארכיון של אבא שלו ושלח לי שיר שכתבתי, ילדה בת שלוש. הוא היה בצבא, בבריגדה, ואני כתבתי לו שיר, כמו שפעם היו כותבים לחיילים. כשגדלתי בקיבוץ השירים שלי הופיעו בעיתונים של הילדים. עשיתי את זה מאז ומתמיד אבל לא הייתה לי ודאות. לא חשבתי שאני משוררת. גם עכשיו אני לא חושבת ככה. חבל אולי".

     

    נורית זרחי (צילום: אבי חי)
    "הציבור קיבל אותי יפה מאוד, אבל אני עצמי לא בישלתי הרבה את הבחוץ"(צילום: אבי חי)
     

     

    נורית זרחי מספרת על חדר העבודה שלה, 2010

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    זה מה שמשך אותך לספרות ילדים?

    "כן. כי ספרות ילדים זו שירה לא לגמרי מגויסת. זה קצת חברתי, קצת אנתרופולוגי. אפשר לכתוב שם דברים שלעולם לא תכתוב למבוגרים. כתבתי עכשיו ספר שאני עוד לא בטוחה שייצא כי אומרים שהוא לא חינוכי. הוא על שלוש ילדות שגונבות".

     

    ולא נענשות?

    "הן כן, אבל בצורה מתוחכמת. הן גונבות את הטלפון של המורה ומתחילות לטלפן לכולם. המורה עולה על זה. ילדה אחת שהעיזה לגנוב יותר מזה, איזה תכשיט – מחזירה את מה שגנבה לחנות. המוכרת אומרת לה: 'אני לא מקבלת את זה בחזרה. שיהיה לך את זה, כדי שתמיד תדעי שאסור לגנוב מאחרים'. היא אומרת: 'לא, אני לא רוצה את זה בכלל' והמוכרת לא מוכנה לקבל בחזרה".

     

    עונש נורא.

    "כן, אבל אולי המבוגרים שקוראים את זה לא מבינים. יש קטע שההורים לא מבינים והילדים מבינים. ההורים אומרים שזה שטויות אבל הילדים רוצים לשמוע את זה עוד פעם ועוד פעם".

     

    לאחרונה יצא לאור בגרסת קומיקס ספרה של זרחי "פינגבינה", תחת השם "מסעדה בקצה הקוטב" (איורים: ענת ורשבסקי, מודן, ספריית נח). במרכזו סיפורם של חבורת פינגווינים ולהם מסעדה שבה הם עמלים כל הימים על המעדן הייחודי להם – תבשיל מסתורי בשם פינגבינה. הם מצפים במשך שנים לאורחים עד שלפתע מגיעה אונייה מלאה בני אדם. הפינגווינים הנרגשים מתאמצים לארח אותם כמיטב יכולתם, אך מרגע שהאורחים טועמים את התבשיל, הם נגעלים, כועסים ועוזבים את המקום. זה רגע אופייני לסיפורת של זרחי, שנמנעת מלהציע לילדים קונבנציה שהם מורגלים לצפות לה. הפינגווינים מתאכזבים בתחילה אך כעבור כמה שנים נזכרים שהם פשוט אוהבים לאכול את הפינגבינה שלהם. דווקא כשהם לא מצפים לכך, מגיעים אורחים נוספים שנותרות להם רק שאריות ואלה מתלהבים מהמנה.

     

    מתוך
    מתוך "מסעדה בקצה הקוטב"(איור: ענת ורשבסקי)
     

    יש בספר הזה מרד.

    "ברגע שאתה מקבל את עצמך, אחרים מקבלים אותך, אבל מאוד קשה לקבל את עצמך. תמיד יש איזה מרד בחיים שלי, שלא עשיתי. אולי עשיתי. החיים דורשים מרד. עשיתי כל מיני שטויות עם החיים שלי, שמוטב במקום זה ללכת לטיולים בחוץ לארץ. כל מיני ניסיונות בחיי הזוגיות שלי. ככה ואחרת. לא מספיק, אבל פעם זה לא היה כל כך נפוץ. הלכתי לפה ואז לפה – גרתי שם ואז שם. זה היה מאוד אקספרימנטלי".

     

    "הגיע לאנשים עד פה"

    את דרכה הספרותית התחילה זרחי בכתיבת סיפורים קצרים ושירה למבוגרים. ספרה הראשון, שלרוב היא מעדיפה לא להזכיר, הוא הקובץ "ירוק ירוק" (1966, מחברות לספרות). "אני חושבת שלא היה לי מספיק ניסיון וביטחון להמשיך עם זה אז. שירה כתבתי וזה נשאר בבית וסיפורים בכלל הפסקתי והעברתי את זה לספרות ילדים. המשכתי לכתוב שירה במשך השנים אבל בגלל שלא שמתי את זה במרכז – לא הייתי בטוחה שזה שווה את הטורח".

     

    הוצאת לא מעט ספרי שירה, מאוד מוערכים.

    "כשהפסקתי לכתוב שירי ילדים, התחלתי לכתוב שירת מבוגרים שהייתה יותר בפוקוס שלי. אני חושבת שהיא קצת מסובכת לאנשים. יש קשר בין מה שאת עושה ואיך שמגיבים. לא אחד לאחד, אבל בכל אופן, אני כותבת את זה בינתיים".

     

    זה מצער אותך שרואים בך יותר סופרת ילדים ממשוררת?

    "כן. זה מפריע לי. הרבה שנים הייתי רק סופרת ילדים. זה מפריע גם במובן הזה שאנשים חושבים שספרות ילדים זה לא דבר כל כך חשוב. מצד שני, מה? אם אתה מתחיל עם אנשים, לא תצא מזה בחיים. זה חושב ככה וההוא אחרת. אני כתבתי כל כך הרבה וזה בטח הגיע לאנשים עד פה".

     

    נורית זרחי (צילום: איריס נשר)
    "אי אפשר לכתוב את זה עד להיפטר מזה. אי אפשר להיפטר מזה. זה באמת קרה"(צילום: איריס נשר)

    הצניעות הזו עולה פעמים רבות בשיחה עם זרחי. מקורה כמובן לא בחוסר ביטחון, אלא במבט רגיש, מלומד וזהיר שיש לה על העולם. זה צד באופייה שבוהק בספרה האחרון, המציע קריאות מעוררות תיאבון ביוצרים ענקיים וגם בסיפורי חייהם, באופן שאלה משתרגים בחייה של זרחי, כמו גם בחייו של הקורא.

     

    אחד מהם הוא למשל סיפורו של מרסל פרוסט הילד, שיושב "במקום בו מתעקלות המדרגות כדי לראות את העולים מבלי שיבחינו בו". הוא מחכה להוריו שיעלו אליו, מהאורחים איתם הם יושבים בגן, ומעביר פתקים לאימו. "אימא יודעת מה כתוב בפתק וממשיכה לשבת", מובהר בספר. זרחי כורכת את האפיזודה הזו בילדותה ובאימהותה.

     

    "כחניכה של הלינה המשותפת אני מנסה להבין מה היה הרגע הזה בשבילו", אומרת זרחי, שעברה עם אימה לקיבוץ גבע לאחר שאביה נפטר, כשהייתה בת חמש, "מה יכול להיות גרוע יותר ממה שקרה שם מול הוריו? אימהות זה נושא מאוד מורכב. בגלל טובת הציבור לא מפרקים אותו יותר מדי, לא עושים לו אנליזה. כי יותר טוב לא לדבר בדברים מורכבים שקשורים בילדים. זה יכול להיות חרב פיפיות. אימהות, טוב יותר לשתוק אותה. ילדים, אם אני זוכרת נכון, הם לא מעוניינים בעומק של מושג האימהות – הם רוצים אימא".

     

    מרסל פרוסט (צילום: gettyimages imagebank)
    "מה יכול להיות גרוע יותר ממה שקרה שם מול הוריו?". מרסל פרוסט(צילום: gettyimages imagebank)
     

    בספר את כותבת שבתור אם פחדת שאת לא ראויה לילדות שלך.

    "זו המורכבות של האימהות. הלידה של הילדים לא נעשית בכוחך. מאוד מפתיע לגדל ילדים כי זה קורה בלי קשר למאמצייך או כישרונותייך. לא באתי בדיוק מבית טוב. כולם ניסו לעשות ככל יכולתם אבל זה היה קשה – היו פגעי טבע, לא הוכשרתי לזה בצד הטוב, ולכן לא ידעתי אם אצליח לעשות את זה. הילדות שלי תמיד מאוד הפתיעו אותי. הן מאוד חכמות גם בגלל שהן הילדות של יורם (טהרלב, בן-זוגה לשעבר של זרחי – ג"ש). עד היום הן אומרות כל מיני חוכמות ועושות סודוקו, מה שאני ממש לא טובה בו.

     

    "היו לי הרבה תלאות לא מומלצות. זה לא היה קורס בדיוק נכון להורות. גדלנו ככה – היינו נמצאים אצל ההורים מחמש עד שמונה ואז היו הולכים לישון בבית הילדים. והסיפור הפרטי שלי הוא גם מסובך. לחזור רק לאימא, כשאימא שלי הייתה מאוד עסוקה כי היו לה שלושה ילדים – חשבתי שאני בטח לא עושה את זה כמו שצריך וכנראה באמת לא עשיתי את זה כמו שצריך. אם תשאל אותן, יש להן תרעומת גדולה".

     

    הסופר ישראל זרחי (באדיבות מכון
    הסופר ישראל זרחי. "אני כבר אישה כל כך מבוגרת וזה לא עובר"(באדיבות מכון "גנזים", אגודת הסופרים)

    ב"בלוע", במסה על אביך, את כותבת שהמתים מכוונים את חיינו.

    "כן. זה יונג אמר. בדרך אחרת קצת. הוא דיבר על הדברים שאנחנו לא יכולים להתמודד איתם. אנחנו מושפעים מאוד מהורינו. הדמות שלהם מרחפת לנו בראש – אם נרצה או לא. אבא שלי מת כשהייתי בת חמש. זה לא עובר, המצב הזה. אני כבר אישה כל כך מבוגרת וזה לא עובר. הרבה שנים לא עסקתי בזה במרוכז. חשבתי אז מה? כל מיני דברים קורים לאנשים, בשואה, בצבא. אסונות לא חסרים. מישהו כתב על אבא שלי ספר לפני בערך שנתיים. היה יום עיון וזה היה מעניין. זה איכשהו החזיר לי את החוויה הזו. אבל לא מיציתי את זה. אני מצטערת, כי לא עשיתי את זה ממש עד העומק. מצד שני אי אפשר לכתוב את זה עד להיפטר מזה. אי אפשר להיפטר מזה. זה באמת קרה".

     

    זה כוח מניע?

    "אני לא באמת יודעת, אבל נראה לי שזה ממש הכתיב לי את החיים. אבא שלי מת בן 37. היה צריך לפצות אותו, וגם – זה עניין גנטי אני חושבת. הרבה ילדים עושים מה שהוריהם עשו – רופאים, אקדמאים. אימא שלי הייתה מורה וגם אני נעשיתי מורה. כשהילדה שלי הייתה קטנה, הדבר הראשון שלימדתי אותה להגיד: 'אני לעולם לא אהיה מורה'. מה אתה חושב שהיא עושה עכשיו? היא מורה".

     

    "המושגים של פעם פשטו רגל"

    כמה מהדמויות ההיסטוריות ב"אוטוביוגרפיה של דלת", פרשו לאחר או כחלק ממעשה פוליטי. אחרות הורחקו לאחר שחרגו מהסדר החברתי השולט בזמנן. הריאיון עם זרחי נערך במהלך העימותים בגדר הרצועה ביום שני השבוע, שבו הועברה השגרירות האמריקנית לירושלים ושהסתכם במותם של 58 בני אדם. זרחי זועמת על האירועים האחרונים. "ידעו שזה ייגמר ברע. למה היה צריך לעשות את הדבר הזה? זה לשפוך אש בנפט. אני לא יכולה לסבול מה שנעשה בארץ. מה שנהיה. גם מה שהיה לא היה זהב טהור. ב'גב האומה' ציטטו לפני כמה זמן עיתונים אמיתיים. אני לא הבנתי את זה. לא ידעתי אם זו פרודיה או שזה באמת. לקח זמן עד שהבנתי. אני לא יודעת איך זה ייגמר".

     

    מה הכי מדאיג אותך?

    "נראה לי שהשיקול החברתי, הפוליטי, התרבותי, לא נעשה לשמו אלא מתוך תאוות שלטון. לכן זה לא פוגע במטרה. למשל ההתנהלות הנוראית הזו בעניין הפליטים

     – ראש הממשלה אומר ככה ואז הוא אומר ככה וזה גורל של אנשים. זה מאוד מדאיג. יש לי פה נכדים. מי שמסביבי מיואש כבר.

     

    "הדבר השני שמדאיג אותי זה שהפשיזם הזה לא נעשה על ידי אנשים דתיים שחיים את היהדות, חושבים או מחדשים. הם מצטטים טקסטים ישנים כאילו ניתן לאמץ אותם כפי שהם היום, וזה נורא. הדור שלי גדל בעולם חומרי לחלוטין. הדת וכל זה נחשב בוקי סריקי שקשור בגולה – אף אחד לא לקח את זה. מסתבר שקשה לחיות ללא עולם רוחני. בגלל זה נפלה לנו הצרה הזו עכשיו, כי היה ריק ואז הם נכנסו. יש הרבה סוגי רוחניות, אבל דווקא ככה מכל הדרכים?

     

    "הכל משתנה. מה שהיה לפני 20 שנה, המחשבות, הקונספציות, המושגים, השתנו לחלוטין. כל המושגים של פעם פשטו רגל. אבל כבר אין לי כוח. כל הזמן אני מקטרת על הארץ. בכל מקום שאני מדברת אני אומרת את זה. מה זה חשוב בכלל שאני אומרת את זה? זה משנה מה שאדם אחד אומר? יחד עם זאת אני חושבת – אני לכל ההפגנות הלכתי. די. עכשיו שאנשים צעירים ייקחו לידיים ויעשו את זה בעצמם".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אבי חי
    נורית זרחי. "להישאר בבית זה עסק ביש"
    צילום: אבי חי
    7 לילות
    מומלצים