שתף קטע נבחר
הוסף כתבה
הכי מטוקבקות

    למה אנחנו כל כך אוהבים כדורגל

    חמישה פרקים קצרצרים שמסבירים את החיבור שלנו לענף המופלא והייחודי הזה

    פרק ראשון – הטוב יותר לא תמיד מנצח

    כמו בחיים. לעולם לא תשמע אצן בסיום מקצה ממלמל בבכי כי הוא היה מהיר יותר אבל הוא סיים אחרון. או קופץ במוט שטוען שהוא קפץ גבוה מאוד אבל המוט נקם בו. במשחקי קבוצה אחרים, כמו כדורסל או כדוריד, חוק המספרים הגדולים עובד. כדורגל לעיתים מוכרע על חודו של גול דרדל'ה באשמת השוער או שלא נאמר בגלל טעות שופט. אלמנט המזל משחק תפקיד שאינו משני בעלילה. רק בכדורגל, יוון יכולה להרוג טורניר ולהביא גביע הביתה. תאמרו שזה לא הוגן, אבל מי אמר שהחיים הוגנים (איוב, שומע)? תטענו שזה לא פייר, אבל זה מה שגורם לנו האוהדים להיות נאמנים לקבוצה שלנו באש ובמים, בתקווה שיום אחד זה יקרה (תחשבו כמה אוהדים יש לבני-יהודה, הפועל פתח תקווה, כפר סבא, מכבי יפו, נתניה). מוטיב ההפתעה, הלא-יאומן, שהכל אפשרי, זה מה שיפה בעסק הזה.

     

    פרק שני – מ-ל-ח-מ-ה!

    "כדורגל זה לא עניין של חיים ומוות. זה הרבה מעבר לזה", ביל שאנקלי – המנג'ר האגדי של ליברפול. משחק כדורגל הוא סובלימציה של מלחמה. לא פחות מזה. בעידן בו הגבולות של המדינה מיטשטשים, המטבע משותף לכולם, השפות מתערבבות והקבוצות הטובות בעולם מורכבות מאוסף של שחקנים זרים, לא נשאר לאנשים, שמטבעם פטריוטיים במידה זו או אחרת, במה להיאחז או במה להתגאות או עם מה להזדהות, מלבד הנבחרת הלאומית. בעידן המודרני ובעולם המפותח היום אין יותר מלחמות (עזבו אתכם מפוטין וזוטות כמו המזרח התיכון). כאשר אנגליה (או כל נבחרת), אבל במיוחד אנגליה, פוגשת את גרמניה במפגש רשמי, ההרגשה היא שהיא יוצאת לקרב על החיים שלה. זיכרונות תמיד עולים. צ'רצ'יל נקרא לדגל.

     

    ווינסטון צ'רצ'יל (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    ווינסטון צ'רצ'יל(צילום: gettyimages)

     

    אתם זוכרים מה הלך בבולגריה כאשר לצ'קוב העיף את גרמניה במונדיאל 94 עם נגיחה בעזרת הכוונת? מה הלך בקרואטיה 4 שנים לאחר מכן במעמד דומה? למה יותר מ-300 אלף אנגלים טסו לגרמניה למונדיאל בשביל לתת "רוח גבית לנבחרת"? את זה שסכנין הניפה גביע ו-40 אלף מהמגזר הציפו את רמת גן? אתם באמת חושבים שמדובר באהבה נטו למשחק. זה מוסיף, אבל זה הרבה יותר מזה. תחשבו על משמעות של דרבי, על מפגש בין ריאל לברצלונה – בין ספרד לקטאלוניה, בין בוקה לריבר! (מי שעוד לא יצא לו להיות, לא יבין את זה.

     

    אז למה דווקא כדורגל ולא ענפי ספורט אחרים? כי הוא ספורט קבוצתי. כי כולם אוהבים כדורגל. כלומר, אני אוהב כדורגל ומזדהה עם הנבחרת שלי כי כולם אוהבים כדורגל, וכולם אוהבים כדורגל, כי כולם אוהבים כדורגל. הבנתם? זאת אומרת שהעובדה שמעט אנשים מתעניינים בכדוריד גורמת לעוד פחות אנשים להתעניין בענף. למי אכפת אם איטליה ניצחה את ספרד בכדורמים? באמת שמישהו ניסה בעבודה לדבר פה על גמר הגביע שהיה בכדוריד, אבל הוא סיים במונולוג.

     

    להבדיל, כשיש מפגש בין ארגנטינה להולנד במונדיאל, זו שיחת היום בכל העולם. כי אצטדיון גדול מכיל 80 אלף אנשים ויותר. כלומר, ההרגשה שכל העיר הגיעה לתמוך ועומדת יחד אתך באותה משימה; שמדובר באירוע עם עוצמה אדירה, שכולם באו. כי יש פיזיות בכדורגל. כלומר, אפשר לשחק חזק ולהביע מחויבות. השופט (אם הוא נורמלי) נותן לשחק. המשחק יכול להיות זורם גם אם כולם בטירוף ומשולהבים. (טוב, גם בגלל שהוא הספורט הכי יפה בעולם, אבל על כך, בפרק אחר).

     

    פרק שלישי – שער!

    את הגול של אוחנה ראיתי עם אבא שלי מוקדם מאוד בבוקר. והוא הניף אותי אל-על. הייתי ילד. לא יעזור בית דין, לא הומצא עד היום דבר שיגרום לך לקפוץ בטירוף כמו גול חשוב. וזה ביחס הפוך לחשיבות של העניין. עם כל הכבוד לגול כשלעצמו. ראיתם פעם אבא טרי בחדר לידה רוקד כאילו אין מחר? או מנהיג פוליטי שנבחר וקופץ כמו משוגע? כמה פעמים בחיים שלך שמעתם בשורות משמחות ורלוונטיות לחיים שלכם הרבה יותר מאיזה גול, כמו תפקיד חדש, ציון טוב, או אני-לא-יודע-מה, ובכל זאת, לא יצאתם מגדרכם. שמרתם על פאסון מסוים. בגול, הכל מתפרץ. אין מעצור.

     

    אלי אוחנה עם הכדור (צילום: גטי אימג'ס)
    אלי אוחנה בנבחרת(צילום: גטי אימג'ס)

     

    מי לא זוכר איפה הוא היה בסלאלום של דייגו, בוולה של זיזו, ביעף של ואן באסטן, בנגיחות של פלה (סבא שלי, זכרונו לברכה, היה מדבר על זה הרבה). תחשבו על הפרק הקודם ועל זה שבכדורגל העסק מתרכז לרגע אחד מכונן בו הכדור פוגש את הרשת. ולא משנה איך. העיקר שהוא יפגוש (זה הרי אתה הכנסת את הכדור בעצמך. דיברנו על ההזדהות). ובפרט, כשזה יהיה נגד יריב שאתה לא אוהב במיוחד. ואם על הדרך, יש גם חשיבות למשחק, אז יש לנו כבר היסטוריה והיסטריה. אבל על כך בפרק הבא.

     

    פרק רביעי – גבריות

    בינינו, בעשרים השנים האחרונות חל פיחות מתמיד במעמד של הגבר בבית. איפה הימים בהם אבא היה חוזר כמו שריף בשמונה וחצי (במקרה הטוב), נכנס לשירותים, הופך איזו חביתה, לוגם בירה והולך לישון. תקראו לזה מודרניות, שוויון זכויות או לא יודע מה, אבל איך שלא הופכים את זה, המעמד שלנו הגברים, זה כבר לא זה. היום, אנחנו שותפים בכמעט הכל (ביום שנקפל גם כביסה זה יהיה היום שיהיה יום הגבר הבינלאומי ואז באמת שהמצב נואש), עדיין מרוויחים יותר (בממוצע), אבל אנחנו בחזקת אשמים. אנחנו מטרידים, מפלים, לא יעילים, ודי מיותרים.

     

    אז מה נשאר לנו? צדקתם, הכדורגל. המפלט השבטי האחרון. כשאנחנו מתיישבים לראות משחק, אנחנו רואים מול העיניים מסורת של עשרות שנים. אנחנו מכינים את עצמנו למפגש של בירות, גרעינים, זיכרונות והווי. אנחנו משלים את עצמנו שמעמדנו איתן ויציב. אי אפשר לראות כדורגל ככה סתם ביום בהיר, בלי שום רקע, ולהתאהב במשחק (כמה פעמים ניסיתי לשכנע את אשתי… שבי לראות משחק… היום יש משהו מיוחד… יש פה משהו אדיר… מסי… שום דבר לא עזר). אין מה לעשות, זה העולם שלנו, עולם שבו אנחנו יכולים להישאר ילדים, לקלל, לקפוץ, לצעוק על הטלוויזיה ועל המאמן ולהרגיש שאין עם זה שום בעיה. אז נשים יקרות וחביבות, אתן יכולות לעשות הכל, ואנחנו נמשיך לפרגן לכם, אבל את הכדורגל תשאירו לנו. 

     

    פרק אחרון - המשחק עצמו

    נכון, זה עניין של טעם, אבל קול המון כקול שדי. ראיתם את כריסטיאנו רונאלדו? רץ, נוגח, קופץ, מכדרר, מוסר. הבן אדם ביוני. השילוב של היותו אתלט ופנומן עושה את העבודה (טוב נו, הוא גם חתיך לא נורמלי). את זיזו עוצר כדור יצא לכם לראות? מסי פשוט יעיל. הכי יעיל שיש. יש אין סוף דרכים להבקיע גול יפה: סלאלום, בעיטה חופשית, מהלך קבוצתי, מתפרצת, וולה, מספרת, נגיחה… קרב המוחות בין מאמנים הפך למשהו מדעי. פילוסופיית עולם, ונגר מול מוריניו, מוריניו מול עצמו, מוריניו מול כולם. פפ. זה ממש לא הימים של אחד עשר רצים אחרי כדור. מסירה על 40 מטר לרגל; הצלת שוער; שער ניצחון; קו אחד; איברהימוביץ;' תחרות ריצה לכדור; תיקולים נקיים; יציעים גועשים; באלוטלי; ניצוץ של גאונות; פרספקטיבה. אין מה להשוות לאף ספורט אחר.

     

    רונאלדו ומסי (צילום: EPA) (צילום: EPA)
    רונאלדו ומסי(צילום: EPA)

     

    כדורסל? אפשר אולי להשוות לקטרגל. לכדוריד. זה לא בקנה מידה בכלל. אם כי זה בהחלט ספורט חביב. גם טניס. טוב, אז קחו את כל חמשת הפרקים (הפתעות, מלחמה, שער, גבריות והמשחק עצמו), ותבינו (או שלא) הכל. למה אנשים משלמים כל כך הרבה כסף בשביל להיות בקלאסיקו כשזה קורה. ותיכנסו כבר לאווירת מונדיאל. ונסכם את הסדרה במשהו מהלב: כדורגל משחק כל כך יפה, לא הגיע הזמן להביא אותו לישראל? (שגיא כהן, אחרי עוד ערב קסום של ליגת האלופות).

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים