שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    סודות משולחן העבודה של רינת הופר: "ממעט גרוטאות אפשר לבנות עולם"
    היא הפסיקה לספור כמה ספרים הוציאה עד היום, אבל ב-20 השנים האחרונות רינת הופר הפכה לאחד הקולות האהובים בספרות הילדים בארץ. בריאיון עם צאת ספרה "אלטע זאכן" היא מספרת למה העברית היא שפת הילדים, לאיזה צעצוע ישן היא קשורה במיוחד, ובכלל, מה כל כך קסום בדברים ישנים: "הרבה פעמים ילדים היום רוצים חדש-חדש ונוצץ, אבל כל חפץ ישן מביא איתו מסתורין מהעבר". צפו

     

    מתי בפעם האחרונה שמעתם איש עובר ברחוב וקורא "אלטע זאכן"? כמו הסחורות הישנות שעמוסות על העגלה של בעל המקצוע, גם השם הזה כאילו שבוי בעולם רחוק מהעבר. אל אותו עולם חוזרת רינת הופר בספרה החדש, על חבורת ילדים המגלים את קסמם של חפצים ישנים.

     

    "זו מילה מאוד קסומה ומתבקשת", אומרת הופר על הכותרת המעטרת את ספרה "אלטע זאכן" (הוצאת זמורה-ביתן), "התרגום המילולי הוא 'דברים ישנים', וזה נושא שדגדג לי הרבה זמן. אני אוהבת להתעסק עם דברים ישנים, מיחזור, בבית שלי יש די הרבה גרוטאות. מלבד זה יש בשם את החיבור ליידיש, שהיא שפת ילדותי הנשכחת. זאת השפה שההורים והסבים דיברו מאחורי הגב כשלא רצו שנבין. זו תמיד הייתה שפה של מסתורין, סודות, הרפתקאות כאלה שאת לא חלק מהן, אבל קרו בזמן אחר או במקום אחר".

    רינת הופר,

    רינת הופר (צילום: טל שמעוני)
    (צילום: טל שמעוני)

    הרפתקה קטנה וקסומה מלווה את הספר, שמפגיש חבורת ילדים עם ערימת חפצים ישנים שמביאה איתה סבתא מסתורית לגינה. "באים הילדים, מוצאים מציאות וממציאים מהן המצאות", נכתב שם, "אסף עולה על שרפרף ואומר 'אני ג'ירף' ועידן מראה לגיל איך קומקום הופך לפיל. שולחן שבור הוא ארמון, מסגרת בלי ציור - חלון, וגיגית ודלגית - הן סירת מירוץ זוגית". לאחר שהם מחברים כמה מהחפצים, האבק מתברר כאבקת קסמים והילדים ממריאים על "רכבת גרוטאות", או בונים "אווירוטובוספינה".

     

    הילדים שבספר נשאבים לחוקי עולם אחר, שונה מאוד מזה המוכר להם בימינו. "הרבה פעמים ילדים היום רוצים, או כולנו בעצם, חדש-חדש, נוצץ, מבריק", מסבירה הופר, "לדברים הישנים יש בעיניי את הקסם שלהם וכל חפץ מביא איתו מסתורין מהעבר, איזשהו סיפור כבר מתחבא בתוכו. מישהו השתמש בו, חי איתו, לפעמים זה חפץ שאתה לא מזהה בכלל".

     

    רינת הופר (צילום: טל שמעוני)
    "נורא קשה לי להתחיל לכתוב סיפור בלי לאייר אותו, כבר אחרי שתי מילים"(צילום: טל שמעוני)

    מלבד להכיר לילדים את הכוח שבחפצים ישנים, הופר גם רצתה להתעכב על שפה שאט-אט נעלמת מהעולם. אולם הכותרת היידית של ספרה לא הופכת אותו לכזה שפונה לקהל מסוים. "ניסיתי לא להיסחף עם היידיש כמוטיב מנחה. זה מופיע בכל מיני נגיעות קטנות בספר, אבל זה ספר על יושן באשר הוא, על היכולת שלנו לעשות מהישן חדש, על סבאות. גם רוב הספר עשוי מקולאז' של חפצים מהעולם. זה לא בהכרח מקושר ליהדות אשכנז".

     

    ובכל זאת, כאמור, היידיש נכנסה לספר מתוך שורשיה של הופר. בין החפצים הרבים שממלאים את ביתה יש אחד שהיא קשורה אליו במיוחד. "יש איזשהו צעצוע ישן שעובר במשפחה שלי, הוא מכונה 'מייזלה', ובעצם עשוי סך הכל מממחטת אף, בימים שעוד לא היה טישו. סבתא שלי הייתה בשתי שניות מגלגלת את זה, מקפלת ומכינה משהו דמוי עכבר חמוד, שגם ידע לקפוץ. אני חושבת שמכל הדברים הישנים שיש לי בבית החפץ הזה הכי קולע לרוח של הספר. לזה שממעט דברים, גרוטאות, אפשר לברוא עולם שלם. זה עולם של שמחת עניים, של דלות, שמתוכה נולד שפע". 

     

    ספר ילדים בגרסת רטרו

    הופר, בת 52, איירה וכתבה שירים מאז שהייתה נערה. בעשרים השנים האחרונות, בהן איירה וכתבה את ספריה (כמו "שירים מקופסאות גפרורים", "איילת מטיילת" ו"ענן על מקל"), הפכה לאחד הקולות האהובים בספרות הילדים בארץ. לדבריה, היא לא מסוגלת להפריד בין הכתיבה והאיור. "אני עושה דבר שהוא הלחמה של שניהם. זה חייב לבוא יחד. נורא קשה לי להתחיל לכתוב סיפור בלי לאייר אותו, כבר אחרי שתי מילים. ומאוד קשה לי גם לאייר לאחרים או לצייר כשזה לא קשור למילים".

     

    רינת הופר (צילום: טל שמעוני)
    " המון מילים מתחברות, ציורים מתחרזים, בלאגן כיפי שלבסוף ננעל"(צילום: טל שמעוני)

    אף שיש לה שלושה ילדים, היא לא בודקת עליהם את הספרים לפני שמחליטה לפנות להוצאה. "אני חושבת שבאופן קיצוני אני אדם שעובד לבד. זה אולי קשור גם לכך שאני כותבת ומאיירת וזה הופך אותי למן יחידה סגורה כזאת. חוץ מזה פשוט אין לי צורך לבדוק את זה על ילדים. אני איכשהו יודעת מה נכון והמון פעמים כשאני שומעת יותר מדי הערות זה מבלבל אותי וזורק אותי לפעמים לכיוונים מיותרים. אני מספיק מבולבלת בעצמי".

     

    חלק מספריה תורגמו לשפות אחרות, ובכל זאת היא מאמינה שלעברית אין תחליף. "אני כל הזמן מגלה כמה העברית היא שפה נפלאה לילדים. לדעתי היא שפת הילדים. היא מאוד נוחה לחריזה, יש בה עולם של שורשים, משחקים ודקויות שיש בהם שפע של אפשרויות. מה שעוד מיוחד הוא שגם לילד בן שלוש בארץ יש אוצר מילים מאוד גדול שמקיף חלק ענק מהשפה, כי המילים פה יותר בשימוש יומיומי, מאשר האפשרויות הקיימות באנגלית למשל. עברית היא שפה שאפשר לנצל, ולהוציא מהמילים את המשמעות, גם כשאני כותבת לילד בן שנתיים".

     

    כמה ספרים הוצאת עד היום?

    "הפסקתי לספור. סבתא שלי אמרה שלא סופרים נכדים אז אולי זה אותו הדבר. אני חושבת ש-23. גם בשנים האחרונות קורה שלהמון ספרים יש מהדורות חוזרות וחדשות בכל מיני צורות. זה גורם לי להרגיש מאוד זקנה, כאילו ליצירה שלי כבר יש גרסת רטרו".

     

    ממה את נהנית במיוחד בתהליך?

    "אני מאוד נהנית מההתחלות כי יש בהן משהו מאוד חידתי. למילים יש טריגר, תמונות, ותמיד מעניין לראות איך הן הופכות לסיפור. לפעמים זה באמת חידה שפתאום מגיעים לפיתרון שלה. למשל איך מתוך המנגינה של הסבתא נולד איזשהו מנגנון מכני שמניע את הסיפור. המון מילים מתחברות, ציורים מתחרזים, בלאגן כיפי שלבסוף ננעל".

     

    יש משהו משותף בכל ספרי הילדים שלך?

    "קשה לי לראות את זה כי כל פעם אני עסוקה בנושא אחר, אבל אני מניחה שהמשותף להם זה האישיות שלי, הדברים שמעניינים אותי: חיבור לטבע, לבעלי חיים,

     אהבה לבני אדם, תפיסה מחזורית של מעגלים של נתינה וקבלה - אם זה ברמה של מיחזור, לקחת גליל נייר טואלט ולעשות ממנו דברים, ועד ניסיון לשדר מעין נדיבות שאני מקווה שחוזרת בעולם. אני מקווה שהספרים שלי משדרים אופטימיות, אהבת אדם, אהבת אחר, פמיניזם, הומניזם. הייתי רוצה להאמין שכל זה נכנס לשם".

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: טל שמעוני
    רינת הופר. "דלות שמתוכה נולד שפע"
    צילום: טל שמעוני
    7 לילות
    מומלצים