שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "בירושלים ידעתי שאני עלול למות בפיגוע וזה לפחות יהיה מוות ראוי במאבק על השלום"
    הוא תכנן לעשות עליה, חי בירושלים בתקופת הפיגועים הקשה ולבסוף חזר לעיר הולדתו ניו יורק. את האובססיה לישראל, שלא עזבה אותו מאז הפך נתן אנגלדר לרומן חדש שמתכתב עם הגופות שנערמות בעזה, אריק שרון, האסיר X ומנהרות טרור. את נטלי פורטמן, חברתו הטובה, הוא מבקש שתעזבו בשקט

    אני לא מוכן לקבל את זה!" אומר נתן אנגלנדר בלהט שמעיר את הכלבה שמנמנמת לידו. "אי־אפשר שכל כמה שנים תהיה מלחמה עם שם שנשמע כמו סרט בסדרת 'מהיר ועצבני'. צוק איתן! ענבי זעם! אנחנו יושבים פה בברוקלין ביום שישי ואני לא יודע כמה אנשים נהרגו היום בגבול עזה. אני לא מבין איך ברירת המחדל של שני הצדדים היא פשוט להמשיך להילחם לנצח.

     

    נתן אנגלנדר (צילום: Joshua Meier)
    נתן אנגלנדר, רומן אובססיבי עם ישראל(צילום: Joshua Meier)

    "לא ישנתי בלילה אחרי יום הדמים בעזה. קמתי בשלוש לפנות בוקר כדי לבדוק את החדשות. כולם ידעו שהעימות האלים יגיע, שני הצדדים התכוננו אליו שבועות. חייבת הייתה להיות דרך טובה יותר - בין אם באמצעות דיפלומטיה או טכנולוגיה צבאית או סתם אמפתיה - שבסיומה אולי היו מתים פחות מ־60 איש. וכל הרגשות האלה, שמבעבעים עשרות שנים ומחזיקים אותי ער בלילה, הם אלה שגרמו לי לכתוב את הספר הזה".

     

    אנגלנדר מבעבע כבר מאז שנות ה־90, כשארז מזוודה והחליט לעלות לישראל, לבדוק מקרוב את האובססיה ארוכת השנים שלו עם ארץ האבות. הוא כבר סיפר לא פעם על התקופה ההיא, "אותן שנים מתוקות וטהורות בירושלים", כמו שהוא קורא להן בספרו החדש, על השעות שהעביר בבית הקפה הפלורליסטי 'תמול שלשום', משוכנע שדו־קיום הוא רק עניין של זמן. אחרי חמש שנים חזר הביתה, שבור.

     

    עטיפת ספרו החדש של אנגלדר
    עטיפת ספרו החדש של אנגלדר

    "לקח לי שנים להגיד בקול רם, 'ניו־יורק זה הבית שלי וטוב לי כאן'. אני גדלתי על התפיסה שאם אתה עולה לישראל, בוודאי שלירושלים, זה לנצח. אסור לך לחזור. אם חזרת, זה אומר שנכשלת בירושלים, ואין חטא גדול יותר מזה", הוא נזכר היום, 17 שנה אחרי, יושב בדירה חמודה באזור הכי יפה של ברוקלין, כשחתיכה לא קטנה מליבו עדיין נמצאת בנחלאות. "רגשי האשמה והלחץ הסביבתי היו מאוד גדולים. והייתי גם שבור לב כי הבנתי שהשלום שהבטיחו לי כבר לא יגיע".

     

    מי הבטיח לך שלום?

    "אני לא יודע, אבל הייתי בטוח שזה תכף קורה. עשיתי עלייה במיוחד כי רציתי להיות בירושלים כשהשלום מגיע. היום אני נשמע משוגע לגמרי כשאני אומר שזה היה שם, הרגשתי אותו. הייתי הולך למזרח ירושלים בשבת אחר הצהריים ורואה ישראלים יושבים ליד בכיר מאש"ף, והילדים רצים מסביב, ואני זוכר שחשבתי, 'או מיי גוד, זה קורה!' ואז זה לא קרה. אני קפוא ברגע ההוא בזמן. אף פעם לא ויתרתי עליו".

     

    אמרת פעם שאתה מוכן למות בשביל שלום.

    "אני פחדן. גרתי בירושלים בתקופה של פיגועים איומים כי הייתי אידיאליסט. אני לא מוכן למות בקולנוע באמריקה כי איזה מטורף קנה נשק אוטומטי באינטרנט, אבל בירושלים ידעתי שאני עלול למות בפיגוע ב'צדקיהו' או ב'מורדוך' וזה לפחות יהיה מוות ראוי במאבק על שלום. נשארתי בחיים, וכנראה העונש שלי הוא להיות אובססיבי לנצח עם ישראל והשלום".

     

    נתן אנגלנדר הוא המרואיין הכי טוב והכי רע שאפשר לדמיין. הוא פטפטן ופתוח, מסוגל להכניס חמישה נושאים שונים למשפט בן עשר מילים, מצחיק, תזזיתי; התגלמות הסופר היהודי־ניו־יורקי־נוירוטי. הוא משלב בשיחה בטבעיות מילים בעברית, מחובר למה שקורה בישראל בעירוי ויראלי לווריד, ידיד קרוב של אתגר קרת, וכמובן חבר בכיר במועדון נערי הזהב של הספרות היהודית־אמריקאית.

     

    ניקול קראוס וג'ונתן ספרן-פויר, קליקה שבקרבה ישראל היא הגביע הקדוש (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    ניקול קראוס וג'ונתן ספרן-פויר, קליקה שבקרבה ישראל היא הגביע הקדוש(צילום: gettyimages)

    בתקופה האחרונה נראה שבקרב הקליקה הזו, ישראל היא הגביע הקדוש. אין כמעט סופר יהודי־אמריקאי שלא בוחן את זהותו דרך העיסוק בישראליות וביחסי אמריקה־ישראל. ג'ונתן ספרן פויר הפגיש את גיבור ספרו האחרון עם בני משפחתו הישראלים וכמעט השמיד את הארץ המובטחת. ניקול קראוס שלחה את גיבורת ספרה לתל־אביב כדי להתגבר על מחסום כתיבה ועל משבר בזוגיות. ג'ושוע כהן כתב על ישראלים יוצאי צבא שמגיעים לניו־יורק לעבוד בהובלות. מייקל שייבון ואשתו איילת ולדמן ערכו קובץ לרגל 50 שנות כיבוש.

     

    "אני לא באמת יודע מה נכנס לנו לראש", אנגלנדר אומר. "כולנו חברים, לכולנו מאוד טוב כאן בניו־יורק, ואיכשהו ישראל אוכלת אותנו. אם כי קצת קשה לי להשוות את הספר שלי לספרים של חברים אחרים במאפיה היהודית שלנו. אצלם ישראל היא ברקע".

     

    זו לא פעם ראשונה שהוא מפלרטט כסופר עם האופציה הישראלית. פיגוע התאבדות במדרחוב ירושלמי הופיע כבר בקובץ הסיפורים הראשון שלו, 'גלגול בפארק אווניו' (1999). מתנחלת מיהודה היא גיבורת אחד מסיפורי 'על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק' (2012). ועכשיו, בספרו הרביעי, אנגלנדר צולל היישר לתוך הלבה הרותחת של הסכסוך הישראלי־פלסטיני.

     

    'ארוחת ערב במרכז האדמה' (הוצאת כתר, בתרגום איריס ברעם) הוא רומן אישי מאוד, למרות שלכאורה אין בו אלמנטים אוטוביוגרפיים. גיבור הספר הוא צעיר אמריקאי אידיאליסט שעולה לישראל, מתגייס למוסד והופך לסוכן לא מאוד מוצלח. אחרי שמידע שהשיג מתגלגל להתקפה ישראלית בעזה שגורמת למות אזרחים, נקיפות המצפון מובילות אותו למעשה בגידה - עלילה שמתכתבת עם סיפורו של בן זיגייר, שנודע בשם 'האסיר X', סוכן מוסד שעלה לישראל מאוסטרליה, נעצר בחשאי בחשד לפגיעה בביטחון המדינה והתאבד בתאו.

     

    בן זיגייר (צילום: AFP)
    בן זיגייר מתוך העיתון האוסטרלי שסיקר את הפרשה, "ריתק אותי מה יכול לגרום לבן אדם כזה להתהפך"(צילום: AFP)

    על ציר מקביל בסיפור נמצא גנרל ישראלי ששוכב שמונה שנים במצב של תרדמת, "האיש השמן שגוסס לבלי סוף" - דמות שנכתבה בהשראת אריק שרון. הגורלות של שניהם מצטלבים, יש גם רומן בין קיבוצניקית לפלסטיני מעזה, מנהרות של חמאס - וזה בערך כל מה שאפשר לגלות בלי ספוילרים.

     

    השאלה הישראלית הראשונה היא כמובן, איך אתה מעז לכתוב על הסכסוך מהכורסה הנוחה שלך בברוקלין.

    "אני יודע שזה רגיש ואני מאוד מתוח לקראת יציאת

    הספר בארץ. לזכותי ייאמר שחייתי בישראל באחת מתקופות הפיגועים הקשות בהיסטוריה - וגרתי בירושלים, לא בהרצליה פיתוח - אבל האמת היא שאני לא צריך להתנצל או להסביר את עצמי. שנים אחרי שחזרתי מירושלים עדיין היו מדברים איתי עברית בכל מקום כי היו בטוחים שאני ישראלי, למרות שאני ניו־יורקר מלידה. לקח לי הרבה זמן להשאיר את הקולות של ישראל מאחוריי. הייתי הולך ברחוב ואומר לעצמי בעברית, 'וואלאק אני רעב'. זה טבוע בי כל כך עמוק. כל פעם שקורה משהו בישראל, הווטסאפ שלי רותח".

    'ארוחת ערב במרכז האדמה' מטפל אמנם בנושאים נפיצים במיוחד, אבל מצליח להיות מהנה ומחויך בין השאר בזכות תרכובת של לא מעט ז'אנרים - מתח, ריגול, קומדיה, רומנטיקה וטרגדיה. "רציתי לחקור מה קרה מאז הרגע ההוא בירושלים, אבל לא דרך עוד הגיג כבד ומעיק על המצב. ראיתי שמישהו כתב על הספר, 'ג'ון לה קארה פוגש את נתן אנגלנדר'. אני יכול לחיות עם זה. הייתי בראיון במוזיאון הריגול בוושינגטון, וכל השיחה נסבה על האלמנטים של הריגול בספר. אני בן 48, ובכל ראיון עד היום דיברתי על יהודים, ופתאום ראיון שלם רק על ריגול! כל כך התרגשתי: מי אני ומה עשיתי עם נתן?"

     

    למה בן זיגייר? מה משך אותך לסיפור שלו?

    "חשבתי על זה ששנינו עלינו לישראל בערך באותו זמן. אני באתי אחרי שספגתי תורה והוא אחרי שספג ציונות. הוא עוזב את אוסטרליה, מדינה נהדרת, עושה עלייה, מצטרף למוסד, לא סתם כפקיד - הוא סוכן חשאי בשטח. הרי כדי להיות סוכן מוסד אתה צריך להיות כל כך אידיאליסט; אתה יודע שאם יתפסו אותך תמות תלוי מאצבעות הרגליים. ריתק אותי לבדוק מה יכול לגרום לאדם כזה להתהפך, ממקום של אמפתיה לצד השני, להגיד פתאום, 'מה אנחנו עושים שם?'"

     

    גם הוא, כמוך, עלה לישראל חדור מוטיבציה, מת להיות איפה שהדברים קורים. היית יכול למצוא את עצמך במקומו?

    "כשגרתי בירושלים קיוויתי לקבל מכתב מסתורי מהממשלה: 'האם תרצה להצטרף לעבודה מאתגרת בשירות הביטחון?' אבל הם כנראה ידעו שאני פחדן ומסטול. תמיד עניין אותי איך האנשים האלה נבחרים, והקו הזה בסיפור נתן לי גם הזדמנות לטפל בילדות האמריקאית שלי. גדלתי על סרטים אלימים, שוורצנגר וסטאלון וכל זה, ועכשיו, בגלל שיש טורף מיני בבית הלבן והרגע הזה של MeToo# - אפשר להתחיל לדבר על איך אנחנו מגדלים את הבנים שלנו ומפטמים אותם בגבריות רעילה".

     

    "לא חשוב כמה הוא דומה לשרון, 'הגנרל' הוא שלי (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
    "לא חשוב כמה הוא דומה לשרון, 'הגנרל' הוא שלי(צילום: רויטרס)
     

    "הגנרל" שלך הוא כמובן אריאל שרון. אתה מבלה את רוב הספר בתוך הראש שלו, אבל לא קורא לו בשמו.

    "נכון. בן־גוריון הוא בן־גוריון וערפאת הוא ערפאת, אבל הגנרל הוא לא שרון, כי שרון פשוט טעון מדי עבור כולם. לא חשוב כמה הוא דומה לשרון, 'הגנרל' הוא הגנרל שלי, ויש לי חופש לעשות איתו מה שאני רוצה".

     

    בגלל זה אתה מרשה לעצמך להראות כלפיו אמפתיה?

    "מישהו כתב ב'ג'רוזלם פוסט', 'אנגלנדר סוף־סוף התבגר, הוא מגן על שרון'. נו באמת, זה מה שלקחת מהספר? הגנרל פשוט נתן לי נקודת מוצא אינטנסיבית. להשתמש ברבין, למשל, היה קל מדי. רבין היה שובר עצמות, אבל אני חושב שבסוף הוא באמת אימץ את רעיון השלום, הוא פיתח אמפתיה כלפי הפלסטינים. שרון לא פיתח שום אמפתיה. שרון רצה להילחם עד הסוף".

     

    ובכל זאת יצא מעזה.

    "בישראל, מי שמקבל על עצמו את הג'וב של מנהיג, לא חשוב מה הפוליטיקה שלו - נעזוב עכשיו את נתניהו - מבין שהתפקיד שלו הוא לייצג את כולם. אני חושב ששרון אמר לעצמו, אני מאמין בארץ ישראל השלמה, אבל התפקיד שלי הוא לדאוג לעתיד של ישראל, וכרגע השלום הוא המלחמה הבאה. באותה מידה, עד עכשיו כל מי שנכנס לבית הלבן, לא חשוב אם הסכמתי איתו או לא, הבין שהתפקיד שלו הוא לייצג את אמריקה ולחשוב על טובת כולם. טראמפ לא יודע מה זה להיות נשיא ארצות־הברית, אין לו מושג מה זו אמריקה".

     

    נראה שהספר הזה הוא מבחן רורשאך - כל אחד מוצא בו אישור לדעות שלו.

    "ג'ון גארדנר, סופר שאני עד כדי כך אוהב שהלכתי ללמוד באוניברסיטת בינגהמטון רק כי היא קרובה למקום שבו הוא מת, אמר פעם שפרוזה זה המקום שבו אתה יכול לבחון את הערכים שלך. הסוכנת שלי לבנונית, אחותי חרדית, שתיהן קראו את הספר לפני הפרסום ולכל אחת יש דעה ברורה אחרת".

     

    ומה עם העמדה שלך?

    "במהלך הסיבוב עם הספר באמריקה הבנתי ששלום הוא לא 'עמדה' עבורי, הוא מטרה. אבל היו לי כמה מפגשים ממש מטרידים עם קוראים. הייתי למשל בחנות ספרים בהרווארד, ואישה אחת התרעמה על זה שהספר שלי נוקט עמדה. כשעניתי שהעמדה היחידה בו היא 'ככה אי־אפשר להמשיך', יכולתי לראות על הפנים שלה מה הפכתי בעיניה להיות באותו רגע. זה כל כך פגע בי, שלא ישנתי כל הלילה. מה שאני עושה כל חיי זה לחשוב על ישראל, והאישה הזאת הסתכלה עליי במין תיעוב כזה רק כי אמרתי שאני לא מוכן לקבל את זה שאנשים מתים בשני הצדדים. ממתי לרצות שלום הופך אותך אנטי ציוני?"

     

    נטלי פורטמן (צילום: gettyimages)
    נטלי פורטמן, הלכה עם המצפון שלה(צילום: gettyimages)

    נטלי פורטמן, חברה במועדון הסלבס היהודים־אמריקאים שאתה נמנה עליו, סירבה בחודש שעבר לקבל את 'פרס בראשית' מממשלת ישראל. אתה יכול לראות את עצמך נוקט עמדה ברורה כמוה?

    "נטלי חברה טובה שלי, ואני מאוד מגונן עליה ועל הפרטיות שלה. יש סביבה אנשים חכמים, שאני בטוח שהמליצו לה לנסוע בשקט, לקחת את הפרס וזהו, אבל היא הלכה עם המצפון שלה. וזה מאוד מרשים אותי שהיא עשתה את זה למרות שידעה מה יהיו התגובות. קשה לי לשאת את השנאה שהיא סופגת בישראל בלי שום הצדקה. היא לא קניה ווסט שאמר שהעבדות הייתה בחירה, היא בסך הכל ביטאה דעה מצפונית לגיטימית. אני לא יודע אם אני הייתי חזק מספיק לעשות את מה שהיא עשתה".

     

    את רוב הספר כתב אנגלנדר בעיר זומבה שבמלאווי, אחת המדינות העניות בעולם, שב־2016 נסע אליה עם אשתו רייצ'ל שערכה שם מחקר. "חשבתי שאני איש העולם הגדול שיכול להסתדר בכל מקום, והבנתי שאני לא יודע כל כך הרבה. מעולם לא הייתי עשיר כמו שהייתי במלאווי, וגם לא מבודד כל כך. כמעט בלי אינטרנט, שש שעות לנסוע לעיר להשיג בייגל. רק לארבעה אחוז מהאוכלוסייה שם יש מקרר, ההתחממות הגלובלית גרמה בצורת נוראית, הרעב אמיתי. אלה דברים שמעולם לא ראיתי. המציאות שלנו מורכבת מאיך שאנחנו זוכרים אירועים, לזה מצטרף העולם הבדיוני שאני ממציא - כך שכבר יש לי בראש שתי מציאויות - ובמלאווי נתקלתי במציאות שלישית".

     

    וזה עוד לפני מבחר המציאויות האלטרנטיביות.

    "זה בסיס כל הצרות שלנו בתקופה הזאת. היום אני יכול להצביע על הכלבה הזו ולהגיד, 'זה קוף'. התקשורת תיתן לי זמן אוויר לטעון שהכלבה הזו היא אכן קוף ותגיד 'אנחנו מציגים את כל הצדדים'. אז לא, אין צד בעולם שבו הכלבה הזו היא קוף'.

     

    הוא נולד לפני 48 שנה בבית אורתודוקסי בלונג־איילנד, למד בישיבה תיכונית; ילדות שלא ממש מעוררת אצלו געגועים. כשאנגלנדר מתאר בספר את האסיר Z, סוכן המוסד שבגד, כמי ש"כל זהותו, הזהות היחידה שאי פעם הכיר, היא של הילד היהודי שאפשר להרביץ לו" - אפשר להרגיש שהוא יודע על מה הוא מדבר.

     

    "אני זוכר משחק קלפים עם כמה כותבים מפורסמים, ומישהו חדש הצטרף והתחיל לקטר על אבא שלו ועל בית הספר ועל הילדים שהציקו לו. אמרנו לו, 'עזוב, תחסוך מאיתנו, כולנו כאן היינו ילדים אומללים'. אני נזרקתי מהכיתה לא כי הייתי מסומם או כי הייתה לי חברה בכתה ו', אלא פשוט כי שאלתי שאלות. הרב היה צועק, 'אנגלנדר, אלוהים יצר את העולם, אל תשאל שאלות, צא החוצה!' ואז מצאתי ספרים עם שאלות, והם הצילו אותי".

     

    איך היחסים שלך עם התנ"ך היום?

    "אשתי אומרת שאני החילוני הכי דתי שהיא מכירה. כשאתה גדל בבית דתי והכל שחור ולבן, מאוד קשה לעבור לעולם אפור. העניין הוא שהיום יש מציאות כזו שבה אנשים בוחרים איזה חלקים מהתנ"ך מתאימים להם. מייק פנס, סגן הנשיא, אדם כל כך דתי, תומך בנשיא שקרן, שבגד בכל הנשים שלו, ומי יודע כמה הפלות מימן. באותה מידה, אם אתה משתמש בתנ"ך כהצדקה לאידיאולוגיית ארץ ישראל השלמה, אתה חייב לקבל את המהגרים והפליטים. או שאתה עושה את התנ"ך או שלא".

     

    הנוירוטיות של אנגלנדר רק תפחה מאז הפך לפני שלוש שנים אבא לאוליביה. "כשאני שומע סופר אומר, 'לא חזרתי לכתוב עד שהילד שלי היה בן עשר', אני חושב, 'אוקיי, לך יש קרן נאמנות, אבל אני צריך לשלם שכר דירה'. מה שהשתנה ברמה הכי פרקטית זה שאני כותב הרבה יותר מהר. יש לי מסגרת זמן מוגבלת לכתוב, כי אני רוצה להיות עם אוליביה לפני שהיא הולכת לישון. אין יותר את הלוקסוס של לשבת על הכורסה עם יד על המצח ולהרהר במשך חמש שעות אם בתא של האסיר צריך להיות קומקום או לא".

     

    עד כמה היהדות והישראליות יהיו נוכחות בחיים שלה? איזה מין חינוך אתה נותן לה?

    "זה מאבק יומיומי. יש לי חבר שגר בירושלים כבר 20 שנה, הוא מין גוגל יהודי־ישראלי, אז שאלתי אותו, 'איך אני מגדל אפיקורס?' אני רוצה שהיא גם תקבל את הידע התנ"כי, גם תדחה אותו וגם תישאר מחוברת רגשית. היא באה מהגן ואומרת 'האנוכה', אז אני מתקן ל'חנוכה', אבל מבין שלילדה שלי לא תהיה ח' וממשיך משם. היא מחייבת אותי להחליט מה אני רוצה להעביר לה ומה לא".

     

    תעביר לה אופטימיות או פסימיות?

    "תמיד חשבתי שאני אופטימיסט־פסימיסט, או ההפך, אבל עכשיו זו תקופה שאתה צריך להחליט מה אתה רוצה להיות ולהיאחז בזה. אני מאוד מבוהל. למשל, מה אגיד לבת שלי על עונות השנה? הרי אין יותר סתיו ואביב, זה רק חורף וקיץ. איך אסביר לה שידענו שזה הולך לקרות ולא עשינו כלום? אבל אני לא מוכן לסגור את הדלת. אני ממשיך להאמין שבגיל 55 אשתתף באולימפיאדה, אני רוצה להאמין שאנחנו יכולים להציל את כדור הארץ, להציל את הדמוקרטיה באמריקה ולהשיג שלום לישראל. למה לא?"

     

    הכתבה פורסמה במוסף "7 לילות" ב"ידיעות אחרונות".

     

     

     

     

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים