שומר על עולמו הרוחני: הנזיר היהודי
התורה שלושה מודלים של פרישות: יציאה זמנית מחברת בני אדם, הימנעות מוחלטת מפעולות שליליות מתוך תקווה להימנע מהן גם בהמשך - ופרישה מהנאות החיים מתוך כוונה לבנות את היכולת לשוב אליהן בצורה מאוזנת ומדויקת
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
עד מהרה הבחנתי שלמעשה ישנם שלושה סוגים של שינויים שאותם אני יכול לבצע בתזונה שלי, וכדאי שאהיה מודע להבדלים ביניהם: א. גורמים שאותם אני רוצה להרחיק לחלוטין מן הצלחת, מתוך הבנה שהם גורמים רק נזק. ב. גורמים חיוביים במהותם שאני רוצה להיפרד מהם באופן זמני כדי "לנקות" את הגוף ולהגיע למשקל בריא ומאוזן. ג. דברים שלא הייתי רוצה לוותר עליהם לגמרי, אך נכון לעכשיו הם תופסים מקום גדול הרבה יותר מדי, שאותו יש לצמצם.
עם הזמן גיליתי ששני החלקים הראשונים הם פשוטים-יחסית: קל להוציא לגמרי מן הבית מאכלים מסוימים, וגם פרקי-זמן מוגדרים של תזונה מצומצמת הם לא עניין גדול. החלק המאתגר באמת הוא השלישי: הניסיון לאזן ולדייק את המינונים הנכונים בלי לגלוש לאף אחד מן הקצוות.
פרישה עם טעם
בפרשת השבוע, נשא, מתארת התורה את ה"נזיר". הנזיר של התורה איננו דומה לנזירות המוכרת לנו מן הנצרות או מהמזרח הרחוק. היסוד הנוצרי הבסיסי ביותר - הפרישות המינית - כלל אינו קיים אצלו. משלושה דברים הוא נדרש לפרוש: מן היין, מתספורת ומטומאת-מת. מהי משמעות הפרישה דווקא מדברים אלו? ומה היחס ביניהם?
כלומר, שלוש ההתחייבויות של הנזיר נגמרות בשלוש צורות שונות מאוד, שעשויות ללמד על משמעותן: גידול השיער נקטע בחדות, כאשר התגלחת היא חלק מהותי מסיום הנזירות. גידול השיער איננו מעשה בעל ערך כשלעצמו. אדרבה: פריעת השיער הופכת את הנזיר לחריג ויוצא דופן בחברה (בדומה לאבל, שאף הוא פורע את ראשו ואסור בתספורת). התורה מכירה בחשיבות של ההיבדלות הזמנית מן החברה לצורך התקדשות פנימית, אך מקפידה לוודא שעם תום התקופה ישוב הנזיר להתגלח כאחד האדם.
ההיטמאות למתים, לעומת זאת, היא פעולה שלילית במהותה. התורה מבקשת, בדרכים רבות, להרחיק את האדם מן הקירבה אל המוות. משום כך היא מבדילה את המקדש ואת עובדיו מכל חשש קירבה אל המת. לאדם רגיל מישראל אין אמנם איסור גמור להיטמא למתים, אך הנזיר המבקש להתקרב ל-ה' נדרש באופן טבעי לפרוש מן הטומאה. פרישות זו איננה חייבת להיגמר עם תום ימי הנזירות. אדרבה, התורה שותקת מלהתיר זאת בפירוש, אולי מתוך תקווה שגורם זה ייקח איתו הנזיר גם להמשך חייו.
התגלחת וההיטמאות, אם כן, מייצגות שני סוגים שונים לחלוטין של התנהגויות שמהן פורש הנזיר: פרישה קצרת מועד מן ההתנהגות החברתית הנורמלית והרצויה; ופרישה מוחלטת מטומאה שעדיף לכל אדם להתרחק ממנה.
ומה בדבר היין?
הפרישה מן היין היא בלבה של הנזירות. היא האיסור הראשון שמזכירה התורה ביחס לנזיר, והיא הפרישה המשפיעה ביותר על אורח חייו היומיומי, בעיקר בחברה שבה שתיית יין הייתה פעולה יומיומית המלווה כל סעודה ועומדת במרכזו של כל אירוע חגיגי.
לאחר תיאור הבאת הקורבנות חותמת התורה את פרשת הנזיר במילים: "ואחר ישתה הנזיר יין". לכאורה, הכינוי כבר לא במקומו, שהרי כעת הוא כבר איננו המתנזר, וצריך היה לכתוב "ואחר ישתה האיש יין"! רבי משה אלשיך, ממקובלי צפת בתקופת האר"י הקדוש, מסביר שלאחר התהליך הרוחני שאותו עבר, נשאר על האדם הכינוי "נזיר" גם כאשר הוא שותה יין.
כלומר, המטרה העמוקה של הנזירוּת, הגאולה שאליה חותרת התורה, היא המצב שבו היין חוזר לחייו של האדם במינון הנכון ובהקשר המדויק, שאינם מטלטלים ומשחיתים את עולמו הרוחני. אגב, ביטוי נאה להבדל שבין האיסורים השונים של הנזיר, נמצא אצל מקבילו, הכהן: הכהן אסור להיטמא למתים, בדומה לנזיר, אך בניגוד לנזיר הוא דווקא מחויב להסתפר בקביעות ולא לגדל את שערו. ואילו שתיית יין מותרת לו בחיי היומיום ואסורה כאשר הוא נכנס אל הקודש.
בכך מעניקה לנו התורה שלושה מודלים של פרישות: יציאה זמנית מחברת בני אדם; הימנעות מוחלטת מפעולות שליליות מתוך תקווה להימנע מהן גם בהמשך; ופרישה מהנאות החיים מתוך כוונה לבנות את היכולת לשוב אליהן בצורה מאוזנת ומדויקת.
