"חלמנו למצוא גם את עצמנו על המסך"

(תחקיר וריאיון: לורי שטטמאור, צילום: חגי דקל, הפקה: מיכאלה חזני, עריכת וידאו: אמיר סולומון)

"אני זוכרת את עצמי בגיל 16 תוהה מה אני ומי אני, מסתכלת על המסך ולא רואה אותי על המסך. הרגשתי נורא לבד וחשבתי שאני לא בסדר ושאני לא צריכה להיות כזאת", מספרת ליאור אלפנט (36), המנהלת האומנותית של פסטיבל הקולנוע הלסבי "לסבית קטלנית", יושבת ראש פורום קולנועיות ויוצרות הטלוויזיה בישראל ודוקטורנטית לסוציולוגיה באוניברסיטת בן גוריון.

אלפנט מספרת שהדמויות הלסביות שכן הוצגו על המסך תוארו בצורה שלילית: "הן היו במצב רע. הן תוארו כפושעות או רוצחות או שודדות, והן תמיד מתו בסוף. והיו להן מערכות יחסים נוראיות". אחת הסיבות שבגללן הצטרפה לדנה זיו וענת ניר, מקימות "לסבית קטלנית", הייתה בשביל לאפשר לנשים ונערות לסביות בישראל להיחשף סוף-סוף לייצוגים לסביים על המסך - כאלה שאינם חד-ממדיים או שליליים בהגדרתם.

פוסטר הקידום הישן של "לסבית קטלנית" עם דנה וענת, מקימות הפסטיבל(צילום: קרן מנור)

"כשהתחלנו את 'לסבית קטלנית', המטרה של דנה זיו וענת ניר שהקימו אותו ושלי, שהצטרפתי, הייתה שלא יהיה יותר את הפסטיבל הזה", היא אומרת בחיוך. "זה פסטיבל שהוקם כדי שהוא לא יתקיים. כדי שלא נהיה יותר נישה, כדי שקולנוע לסבי יהיה מיינסטרים ואפשר יהיה לראות אותו גם בקולנוע לב, בסינמטק ובסינמה סיטי. עם השנים הבנו שהפסטיבל נותן לנו קהילה, ואז הרצון שלנו של – 'או-קיי, עכשיו אפשר לראות את הסרטים הללו על מסך גדול', הפך ל'או-קיי, עכשיו נראה אותם ביחד'".

הערב הראשון היה מחתרתי יחסית, ונערך במועדון ברזילי בתל אביב לפני כעשר שנים. להפתעתן של ליאור, דנה וענת, 500 נשים הגיעו לערב המדובר, וליאור טוענת שלאירוע האחרון כבר הגיעו קרוב לאלפיים נשים. "הגענו לערוץ 2, מקומות שלא הגענו אליהם מעולם", היא אומרת. "כשאני התראיינתי אצל עודד בן עמי, המילה 'לסבית' נאמרה בחמש דקות איזה 10 פעמים. אני לא יכולה לתאר לך בכלל את ההרגשה הזאת, להגיע מאפס למאה. זה מטורף".

לאן ממשיכות מכאן?

"ממשיכות לעוד פסטיבל וממשיכות להילחם שיהיו עוד ועוד ייצוגים כאלה, ושהתרבות שלנו תהיה מלאה. הטלוויזיה עושה עבודה מאוד טובה, ועכשיו הזמן של הקולנוע".