גאווה להיות אוהד בוסטון
לצד תחושת הפספוס, אי אפשר שלא להצדיע לחבורת הילדים המופלאה (פלוס הורפורד הוותיק) שהחזירה את המועדון לימיו הגדולים – ועוד עשתה את זה בלי שני הכוכבים הגדולים. דבר אחד בטוח, העתיד ירוק
הירוקים שבינינו התחילו את היום שאחרי ההפסד לקליבלנד במשחק השביעי והמכריע בהרגשה קצת מעורבת: מצד אחד אכזבה על הפספוס הגדול. בכל זאת ההרגשה הייתה שאם הגענו עד הלום, אז מה נשאר? בסך הכל לשמור על הבית, להמשיך את הרצף המכובד (0:10), להפיל את גוליית (לברון) לקרשים, ולהגיע לגמר ה-NBA. פשוט, לא?
זהו שלא, כיוון שצריך לזכור שמול הסלטיקס עמד ה-שחקן של השנים האחרונות ב-NBA, אחד שעבר בקריירה שלו אינספור מעמדים כאלה ויכול להם בקלות. שחקן קלאץ' מוכח שכבר שנים לוקח על הגב המאוד רחב שלו תרתי משמע את הקבוצה שלו. שחקן שהוא ווינר גדול, ועל זה חייבים להסיר בפניו את הכובע – אין מה לעשות. א-ב-ל כאן מגיעה ההרגשה האחרת של הירוקים מבוסטון. הרגשה של גאווה וסיפוק עצום ממה שחבורת ילדים בתוספת "קשיש" אחד, אל הורפורד, ומאמן שכל עתידו לפניו עשתה לשלוש קבוצות בפלייאוף, כולל קליבלנד, למרות ההפסד במשחק השביעי.
אל הורפורד חוגג(צילום: AFP)
תרשו לי להזכיר לכולנו מה היה המצב רק לפני כחודש בתחילת הפלייאוף: קיירי אירווינג נפצע עוד בזמן הליגה הסדירה בתחילת מארז, והיה ברור שהוא יחזור רק בעונה הבאה. גורדון הייוורד על אזרחי מהמשחק הראשון של העונה. מי נשאר? הפרשנים הכי גדולים בארץ ובעולם טענו, עוד לפני תחילת הפלייאוף, שכל מי ש"תגריל" את בוסטון בסיבוב הראשון תחייך כל הדרך לחצי הגמר האזורי. ואז זה התחיל נגד מילווקי. סדרה קשה מאוד מול, אולי הגוליית העתידי של הליגה, הגריק פריק יאניס.
ממשחק למשחק אפשר היה לראות ולהיווכח שבוסטון היא קבוצה במלוא מובן המילה, שיש יד מכוונת (אחד שקוראים לו בראד סטיבנס), וגם שהקהל בגארדן הוא שחקן שישי חשוב מאין כמוהו. אחרי ה־3:4 בסדרה הזו הגיעה הסדרה מול פילדלפיה, שם בכלל דיברו על סוויפ של פילי, שעל פי הפרשנים אמורה להיות הדבר הבא ב-NBA.
בקיצור, בוסטון לא קיבלו אפילו צ'אנס, מה גם שנפצעו עוד מספר שחקנים בסדרה מול מילווקי. אבל, שוב, ובניגוד גמור לתחזיות המוקדמות, בוסטון המריאה כמו עוף החול והסדרה הסתיימה מהר יחסית עם 1:4, כפי שרוב הפרשנים הימרו רק...בכוון ההפוך..! שוב, ניתן היה לראות בבירור שהשלם במקרה הזה עולה בהרבה על סך חלקי הקבוצה, ושהעסק פשוט עובד כמו שצריך. לא מתרגשים מהפסדים, לוקחים דברים בפרופורציות, ומתנהלים נכון גם במגרש וגם מחוצה לו. כל מי ששמע את מאמן בוסטון בריאיונות לפני ואחרי משחקים מבין שיש כאן עסק עם מקצוען פר אקסלנס.
ואז הגיעה הסדרה מול קליבלנד, שכמעט תמיד נכנסת להילוך גבוה בזמן הפלייאוף. כשמשווים את שחקני שתי הקבוצות על הנייר ועל פי הסטטיסטיקה, המסקנה ברורה לגמרי: פשוט לא כוחות. מצד אחד, זה הירוק, קבוצה של "חוטבי עצים ושואבי מים". שחקנים שחוץ מאולי ג'ייסון טאטום וג'יילן בראון, וגם זה רק אחרי סדרות הפלייאוף, אף מנג'ר לא זורק מבט לעברם בזמן טרייד. מצד שני, קליבלנד – שחקן על אחד ועוד מספר שחקני אולסטאר. שחקנים שעברו סדרות פלייאוף בקריירה ואפילו שיחקו במשחקי גמר. אז נכון שטיירון לו הוא מאמן למראית עין ולמעשה המאמן האמיתי נמצא בכלל על הפרקט, אבל עדיין הפער נראה מאוד גדול וגם כאן ההערכה לפני הסדרה הייתה שלבוסטון אין סיכוי. איך זה נגמר כולם כבר יודעים.
מבחינתי הסלטיקס עשו את שלהם העונה ובגדול. אני מסתכל קדימה לשנים הקרובות ורואה רק ורוד או ירוק ליתר דיוק. המנג'ר דני איינג' בנה מערכת בצלמו ובדמותו למי שזוכר את הג'ינג'י של שנות ה-80. קבוצה שנלחמת עד השריקה האחרונה, שלא מרימה ידיים בשום מצב, קבוצה שה-DNA שלה אומר ניצחון בלבד, והכי חשוב קבוצה חכמה בראשות המאסטרו בראד סטיבנס. לותיקים שבינינו זה מאוד מזכיר לי את הקבוצה של שנות ה-80. שם כמובן היה הרבה יותר כישרון, ולארי בירד אחד, אבל הרוח היא אותה רוח. ובל נשכח כמובן את המסורת הבוסטונאית ואת כל הגופיות התלויות בגארדן.
לפנייה לכתב/ת 
טייטום
צילום: AFP
מומלצים
