מנהל טכני זר לנבחרת? השתגענו?

הוועדה המיוחדת לבחירת המנהל הטכני של נבחרת ישראל הגיעה לישורת האחרונה של עבודתה, כך דווח, ולאחר שעשתה לילות כימים, בעוד חבריה מדירים שינה מעיניהם ומונעים מזון מפיהם, מי שהגיעו (מתנשפים?) אל אותה ישורת הם - לא ייאמן כי ייתכן, אלא אם חלם זה כאן – שני מועמדים זרים: אוסטרי ואיטלקי. המועמדים יגיעו במהלך השבוע להיפגש עם חברי הוועדה הנכבדים ועתירי הזכויות, אשר בראשה יושב אלי אוחנה.

מדובר בתפקיד חדש. ימים יגידו אם התפקיד חשוב, נדרש ואולי אף הכרחי, אבל עצם ההעדפה להפקידו בידי אדם זר היא בלתי נתפסת. האם אין במקומותינו די מועמדים בעלי כישורים מוכחים שיכולים למלא תפקיד זה? במה עדיף מי מהשניים, טובים, מוכשרים וראויים ככל שיהיו, על אנשים בעלי ניסיון בכדורגל הישראלי, לרבות כאלה הממלאים תפקיד זהה או דומה בקבוצות מקומיות? מה ההיגיון בהתחשבות בדעתם של זרים בקביעת זהותו של המאמן הבא של הנבחרת, כאשר שני המועמדים הסופיים לתפקיד הנכסף הם רוני לוי (מספר אחת) ורוני לוי (מספר שתיים)? מה ההיגיון לשלם עלויות מעביד מופרזות, הכוללות, מן הסתם, מימון כרטיסי טיסה, שכר דירה ועוד?

וילי רוטנשטיינר, המועמד האוסטרי לתפקיד(צילום: AP)

שוב ושוב אנחנו מסירים את כובענו בפני קסם ה"זר" ומייחסים למועמדים זרים תכונות שמועמדים מקומיים חסרים אותן; פעם אחר פעם אנחנו שבים לשקול ברצינות מועמדות של אנשי מקצוע מחוץ לארץ בעוד מועמדים לא פחות טובים - אם לא יותר- זמינים לעבודה, נכונים להיקרא לדגל ולמלא את התפקיד הנדרש (או לא). כך או כך, מדובר במועמדות מופרכת, רועמת בחוסר הסבירות שלה, בלתי הגיונית משום בחינה שהיא, בזבזנית ומיותרת.

גם ללא ידיעת מהות התפקיד, הסמכויות שיוענקו למי שייבחר למלא אותו, ושאר הפרטים, חשובים ככל שיהיו, אפשר לקבוע מעצם מועמדותם של שני הזרים שהגיעו לישורת האחרונה, כי זה הזמן - עדיין לא מאוחר - לבצע פנייה של 180 מעלות, לשקול, במחשבה שנייה, מועמדות של איש מקצוע מקומי לתפקיד. איש אשר כצפוי וכמשוער, תהיה זהותו אשר תהיה, ספק אם יקדם את הכדורגל אפילו סנטימטר אחד קדימה בדרך הארוכה והמפרכת אל הכישלון המחפיר הבא של הנבחרת, זו שאני מחזיק לה אצבעות וכוסס את ציפורניהן עד זוב דם בכל מוקדמות בציפייה, מפרכת כשלעצמה, שהיא תעפיל, בסוף כל הדורות, אל מונדיאל כל שהוא.