ביקורת סרט – "הללויה": התפילה לא התממשה
הסרט הצרפתי היה אמור להביא בשורה של איחוד שלוש הדתות, אבל הניסיון המעט פרדוקסלי לעשות קומדיה פרועה "עם מסר" לא ממש מצליח. הדמויות (כומר, רב וסוג-של-אימאם) נותרות קריקטורות שלא מתפתחות, הבדיחות נחלבות עד תום, וכל מרכיב בעלילה צפוי מראש
לפעמים, בשביל להתמקד בערך אחד – צריך להקריב אחרים. כך קורה בקומדיה הצרפתית "הללויה" (CoeXister) שמנסה להציג מסר מעודד על אפשרות לפיוס בין שלוש הדתות המונותאיסטיות – יהדות, איסלאם ונצרות – כאשר הבשורה אמורה להיות מגולמת בלהקת בנים שחבריה אנשי דת המשתייכים לשלוש הדתות. ללא ספק מדובר במסר רלוונטי לצרפת של ההווה, אולם בכדי להציג אותו, הסרט לועג לדמויות המייצגות את הדתות, והניסיון המעט פרדוקסלי לעשות קומדיה פרועה "עם מסר" לא ממש מצליח. "הללויה" מתבסס על קריקטורות שלא ממש מתפתחות ובדיחות שנחלבות עד תום.
יש לא מעט במאים משמעותיים שהציעו התמודדות ביקורתית עם דתות, למשל לואיס בונואל ("וירידיאנה"), פייר פאולו פאזוליני ("אקטונה") או לארס פון טרייר ("לשבור את הגלים"). אך עבור השחקן-במאי-מפיק-מלחין פבריס אבואה, מקור ההשראה הקולנועי המרכזי הוא הקומדיה הצרפתית העממית – ובאופן ספציפי "רבי יעקב" (1973) של הבמאי היהודי-צרפתי ז'ראר אורי.
בסרט החביב והמצליח ההוא, לואי דה פינס גילם צרפתי רגזן, גזען ואנטישמי שנאלץ להתחזות לרב. לצדו מתחפש גם מנהיג ערבי גולה בשם סאלימן. את החבורה משלים נהג יהודי בשם סלומון. בסוף הסרט הדמות של דה פינס רואה בדרך שונה את בני העם הנבחר, וסאלימן זוכה בשידוך יהודי כשר למהדרין. "רבי יעקב" זוכה לאזכור ממושך באחת הסצנות ב"הללויה" ומעורר זיכרונות אוהדים בקרב הדמויות. לא קשה לראות כי הוא מהווה נקודת התייחסות שאליה הסרט של אבואה שואף – אך רחוק מלהשיג.
ניקולס (אבואה) הוא סוכן-מפיק מוזיקלי שהקריירה שלו בדשדוש עמוק. את המשרד הקטן שלו מאיישים רק הוא ועוד עוזרת בשם סברינה (אודרי לאמי) בעלת נטיות נימפומניות מובהקות. במקום לטפל בקריירות של הזמרים נראה שמרבית העבודה מסתכמת בשמיעת מעלליה של העוזרת בליל אמש. המשרד עצמו הוא רכיב קטן בתוך תאגיד שכולל שלל חברות. בכנס שבו בוחנת הבוסית הגדולה של התאגיד (מטילד סנייה) את הישגי החברות השונות ניקולס מקבל אולטימטום: אם הוא לא יצליח להחתים כישרונות ולמלא את אולם אולימפיה המיתולוגי – הוא עומד להיות מפוטר. גם בחייו האישיים של ניקולס המצב לא מזהיר. לאחר שאשתו תפסה אותו מקבל "טיפול מיוחד" מאחרת הוא מנסה לפייס אותה באמצעות שליחה יומית של זרי פרחים – ללא הועיל.
אין משמעות הדבר שהכומר והרבי נטולי רבב. הכומר, בעודו ידידותי וחביב, נאבק בתאוות הבשר. בינתיים הוא עומד בפרץ, אבל חברתה של העוזרת תעמיד אותו במבחן קשה. הרבי מוצג כמצבור קלישאות יהודיות – תסביך שואתי, נוירוטי, היפוכונדר. בידו תמיד נמצאת שפופרת ובה מי מלח להסנפה מהירה שתפתח את תעלות האף – וכמובן שהמלח מגיע מים המלח. בהמשך, כאשר החומר בשפופרת יוחלף בחומר אחר, בעל נטיות ממריצות במיוחד, הסרט יחלוב את הבדיחה הזו במשך 20 דקות.
טבעם של סרטים המושתתים על מבנה נוסחתי הוא לייצר איזון בין דמויות שלהן יש פונקציות מקבילות בעלילה. כלומר, לתת לשלוש הדמויות מעמד כמעט שווה, ותהליך דומה למדי באופן שבו הן משתנות בעקבות המפגש עם הדמויות השונות (ויחד עם זאת כה דומות) מהן. ובכל זאת קשה שלא לתהות על מידת ההעזה הכרוכה בהצגת אנשי דת רוויי פגמים אנושים, ומנגד הוויתור על איזון זה בכך ש"איש הדת המוסלמי" הוא, באופן מובהק, מתחזה. נראה שלהציג איש דת מוסלמי חוטא היה הופך את הסרט לקצת יותר מדי נשכני מכפי שיוצריו היו מעוניינים שהוא יהיה.
כל מרכיב בעלילה צפוי. תהליך הגיבוש, הגישוש הראשון, המשבר שמאיים לפרק את הלהקה, תחילת העבודה, ונקודת השיא שסומנה מראש – שכמובן מזמנת עוד סדרת משברים. הכוונה של אבואה ליצור קומדיה שתרומם את הצופים ניכרת אבל לא מתממשת.
