שלשום בצהריים, כמה שעות לאחר המטח האחרון, הציפורים בעוטף עזה חזרו לצייץ. זיכרון קצר יש להן, לציפורים. השדות נצבעו בצהוב ובשחור, צבעי בית"ר ירושלים, משבצות־משבצות, כמו שמיכת טלאים, צהוב בגלל החיטה שנקצרה, שחור בגלל השריפות. בירושלים התכנס הקבינט. ראש הממשלה אמר שניצחנו, והשרים חזרו אחריו כהד. הם לא האמינו לאף מילה שאמרו, לא ביום הקודם, כשקראו לכבוש את עזה, ולא עכשיו, כשבירכו על הפסקת האש. השקרים היו המחיר ששילמו כדי להראות לציבור שהם בעניינים. אל תשאלו אותנו מה באמת חטף חמאס בעזה. היינו מספרים לכם בכיף, בגאווה, אבל נבצר מאיתנו, מטעמי ביטחון.
ניצחנו, אמר דובר חמאס בעזה. גם הוא שיקר, כמובן: זה מה שדוברי חמאס עושים לפרנסתם. העובדות לא חשובות – רק הכותרת חשובה. ניצחתי כי אמרתי שניצחתי. מה יעשה נתניהו בניצחון שלו; מה יעשה חמאס; מה תעשה בהם האוכלוסייה בשני הצדדים.
המועצה האזורית אשכול, 32 יישובים, עוטפת את רצועת עזה ממזרח, מקיבוץ בארי דרומה ועוד זנב קצר לאורך גבול סיני. ביום שלישי ספגו שטחי המועצה את רוב הפצמ"רים. ראש המועצה גדי ירקוני התרוצץ למחרת מפגישה לפגישה, מנסה להוון את שעת הרצון שזכו לה התושבים שלו לפני שתתפוגג.
ירקוני, 51, הוא חבר קיבוץ נירים. פצמ"ר שנורה מעזה בשעה האחרונה של מבצע צוק איתן, באוגוסט 2014, הרג שניים מחברי הקיבוץ וקטע את שתי רגליו. ישבנו על ספסל בשמש, מול בניין המועצה. בדרך כלל הרחבה שוקקת חיים. שלשום הייתה כמעט ריקה.
"אני לא יודע למה הפסיקו כל כך מהר", אמר ירקוני. "זה גם מה שהתושבים אומרים לי היום. צה"ל לא החזיר באירוע הזה את כושר ההרתעה שלו".
חשבתי שהתושבים בעוטף עזה לא מעוניינים במלחמה, אמרתי.
"התושבים רוצים שקט", אמר. "הם מוכנים להסלמה רגעית על מנת להשיג שקט ארוך".
לא רק לאזרחים היה קשה להבין מה בער כל כך לדרג המדיני להסכים להפסקת אש. הם קיבלו את התחושה הזאת גם מהקצינים בשטח. 70 שנה ישראל מסכימה להפסקות אש, ו־70 שנה היא ממשיכה את האש עוד קצת, במשנה מרץ, במטרה לגנוב עוד קצת שטח, להפציץ עוד כמה מטרות, להבהיר לצד השני שהיא, לא הוא, אמרה את המילה האחרונה. לפעמים זה מתבקש; לפעמים ילדותי; לפעמים הרה אסון.
הסיפור בעזה דומה ושונה. בתשע בערב פנתה הנהגת חמאס בעזה למודיעין המצרי בבקשה שיתווך לה הפסקת אש. נתניהו נענה, אבל איפשר לפיקוד דרום ולחיל האוויר להוציא עוד סבב אחד של הפצצות, החל בחצות. כך יוכל לומר לקבינט שלא היה הסכם עם חמאס. הם הפסיקו ואנחנו הפסקנו. "מונולוג", לימד אותנו שייקה אופיר, "זה אדם אחד שמדבר אל עצמו; דיאלוג זה שני אנשים שמדברים אל עצמם". נתניהו משווק את המגעים בין ישראל לחמאס בשיטת שייקה אופיר.
בהפצצות המסיביות של חיל האוויר, שלא היו כמותן מאז צוק איתן, לא נהרג אדם אחד בעזה, לא נפצע אדם אחד. נס בעזה: לא בכיר, לא זוטר, לא קשיש, לא אישה, לא ילד; בעזה הצפופה, הדחוסה, נטולת הממ"דים. או שאלוהים איתם – מה שצריך להפחיד את כל הסמוטריצ'ים מהבית היהודי – או שמי שבחר את היעדים להפצצות הוא גאון בכירורגיה. למרבה ההפתעה, בחמאס אימצו את האפשרות השנייה: לא אללה דאג לשלמות גופם של העזתים, אלא צה"ל; הרתענו את הישראלים.
נתניהו ידע שהפסקת האש המוקדמת תתקבל ברגשות מעורבים. חמיצות, הוא יקרא לזה באחד מנאומיו הבאים. הוא ידע מה הוא היה אומר על ההחלטה הזאת אילו היה ראש האופוזיציה: כניעה לטרור; אובדן ההרתעה; שקט בכל מחיר; הפקרת הביטחון; כאשר אני אהיה ראש ממשלה אני אחסל את חמאס, הוא היה אומר למצלמה על רקע רחוב באשקלון, ומשגר לפייסבוק.
אבל הוא ידע גם שבשום בית קברות צבאי לא תתקיים הלוויה. הורים שכולים לא יזעקו בשביל מה ועד מתי ולמה. וגם בעזה לא יתקיימו הלוויות, שאחריהן ייצא המון משולהב אל הגדר. אני לא שמאלני: אני לא צריך להוכיח שאני חזק על חמאס. וביום שני אני ממריא לברלין ולפריז, העיר האהובה עליי. אם יהיה שקט, מרקל ומקרון לא יציקו לי בשאלות על המצב בעזה. נדבר רק על איראן.
הסבב שנגמר מתסכל לא משום שלא היו נפגעים בהפצצות חיל האוויר. הוא מתסכל משום ששפכנו טונות של פצצות ורקטות יקרות – אנחנו מדינה עשירה, בזבזנית – ולא השגנו דבר. למרות נפילה של 150 פצמר"ים ביום אחד, פלוס עשרות רקטות, לא הבהרנו לצד השני שכללי המשחק השתנו. בצה"ל רצו, אבל נבלמו.
לא מנענו את הסבב הבא, ספק אם אפילו דחינו אותו. והוא מתסכל משום שאנחנו חיים בשקר סדרתי, קוראים למגעים עקיפים עם חמאס "אין מגעים" ולתיקו עם חמאס "ניצחון". הגיע הזמן לומר לישראלים את האמת: ישראל רוצה שחמאס ימשיך לשלוט בעזה. היא לא רוצה לשלוט שם בעצמה, לא רוצה שהרשות תשלוט שם, חוששת שקריסה של חמאס תוליד אנרכיה וטרור. אבל הקלות משמעותיות במצור על עזה, עם או בלי הסדרה עם חמאס, יגבו מחיר פוליטי שנתניהו לא מוכן לשלם, לא בשנת בחירות.
לפני צוק איתן הציע יובל שטייניץ להכשיר רציף בנמל בקפריסין – לרנקה או לימסול – כנמל חלופי לעזה. ישראל והאו"ם יפקחו על מעבר סחורות ואנשים. בין קפריסין לעזה יפעל נתיב ימי סטרילי. ישראל תפקח על תנועת הספינות מהים ומהאוויר. ההצעה נדחתה על הסף, ללא דיון של ממש. המצרים העלו הצעה דומה. גם היא נדחתה על הסף.
"צריך לדבר עם חמאס", אומר גדי ירקוני. "אין ברירה. אני אומר את זה משום שאני אגואיסט. אני מאמין שאם להם יהיה יותר טוב, לנו יהיה יותר שקט. אנחנו המבוגר האחראי. אני אומר לילדים שחיים כאן: תגידו תודה שאתם כאן ולא שם. העתיד היחיד שמובטח לילדים שם הוא להיות מחבלים.
"אל תטעה: הם אויב מר. הם לא בני אדם. אבל למדתי מהניסיון שבמקום כל אויב שחיסלנו, הגיע אויב חדש, גרוע ממנו".
ילדים קדימה
במהלך מבצע צוק איתן הצטרפתי אל כוח של חטיבת הצנחנים הסדירה שהתמקם בבתים המזרחיים של חאן־יונס, בין חממה למנהרה. העיניים נמשכו מערבה, אל תוך חאן־יונס וגוש קטיף, אבל לא פחות מזה היה מרתק להסתכל מזרחה, אל הדשאים של קיבוץ נירים. לשם נמשכות עיניהם של הפלסטינים: כל כך קרוב, כל כך מפתה.
את סא"ל עדי גנון, מפקד גדוד 51 של גולני, פגשתי שלשום בחורשה מדרום לקיבוץ. הוא בן קריית־גת ותושב העיר. את הקריירה הצבאית שלו עשה בגדוד 51, מלוחם עד מג"ד, בגאווה גדולה. ארבעה חודשים הוא מפקד על הגדוד שלו בגזרה הדרומית, מול רפיח וחן־יונס. שלושת הפצועים בהתקפת הפצמ"רים ביום שלישי הם חיילים שלו. שניים נפצעו קל, טופלו ושוחררו הביתה. השלישי פצוע בינוני. "הם היו עם מיגון והכל, כמו שצריך", הוא אומר. "הפצמ"ר נפל בתוך המוצב שלהם, תפס זווית וחדר פנימה. דברים כאלה קורים".
ביקשתי שיתאר את ההתמודדות שלו עם צעדות חמאס. "השבועות הראשונים היו מבחינתי בט"ש רגיל", אמר. "ב־30 במארס יצאה הצעדה הראשונה. התחיל מבצע שומרי הסף. זה אירוע מבצעי מאתגר, שונה ממה שלוחם בגולני רגיל לעשות.
"בגולני אתה מכשיר את עצמך למלחמה בחיזבאללה. כאשר אתה מזהה אויב, אתה מסתער ויורה. פה נדרשנו לכללי משחק אחרים ולהכנה מנטלית. פותח נוהל קרב שלם, ששוחק לפני האירוע במשחק מלחמה. יחידות הורכבו במיוחד, כולל צלפים. בכל עמדה היה קצין. הקפדנו על שליטה מלאה.
"אני ישבתי 200 מטר מאחורי הכוח. היו לי מערכות זיהוי. ידעתי מי הבן אדם שדוחף את ההמון קדימה. החיילים הבינו שהם לא במלחמה נגד חמושים. הם הִרבו לירות רימוני גז.
"יש לי שלושה ילדים בבית. ראיתי את חמאס דוחף ילדים קדימה, אל הגדר, וחשבתי, למה הם עושים את זה, הילדים לא קשורים למשחק".
כשהתחילה התקפת הפצמ"רים ביום שלישי, חיילי גולני נערכו להגנת הגדר. בגדר לא הייתה שום פעילות. "הגדוד יודע להיערך מול הפרות סדר ויודע להיערך מול חדירה פנימה", אומר גנון. "יש לנו אמצעים וציוד הכי מתקדם. אנחנו יודעים לעשות הכל".
חמאס הכריז שניצח, אמרתי.
"אני לא מתרגש", אמר. "אני מכבד את הצד השני".
מי שיבטיח יותר
השר זאב אלקין העביר השבוע את כתובתו מכפר אלדד, התנחלות ממזרח לבית־לחם, לדירה הקטנה שירש מאמו בירושלים. הוא עשה את המהלך למרות שנתניהו לא הסכים להריץ אותו כמועמד הליכוד לראשות עיריית ירושלים. לאלקין לא הייתה ברירה: השבוע נסגר ספר הבוחרים. מי שלא רשום בו, לא יכול לרוץ.
אצל אלקין, כמו אצל מועמדים במקומות אחרים, המפתח הוא הכסף. קמפיין בחירות לראשות עיר כמו ירושלים עשוי לעלות שבעה מיליון שקל, אם לא יותר. לאלקין אין אמצעים משלו ואין זמן לגייס תרומות מאחרים. הוא תלוי בליכוד. לליכוד יש כסף, אבל נתניהו לא שש להוציא אותו. בתוך שנה, פחות או יותר, יתקיימו הבחירות לכנסת. נתניהו רוצה לשמור כמה שיותר כסף פנוי למען בחירתו שלו.
מה גם שהמועמד היריב הוא משה ליאון, שהיה מנהל לשכת ראש הממשלה ומנכ"ל משרד ראש הממשלה בקדנציה הראשונה של נתניהו והיה מועמד משותף של ישראל ביתנו והליכוד בבחירות הקודמות. והעיקר, ליאון רץ לתפקיד ראש העיר על חשבונו. אם ייבחר, נתניהו יקבל ראש עיר כמו שהוא אוהב – בחינם.
בעל הברית של אלקין הוא ניר ברקת, ראש העיר היוצא. ברקת נבחר לראשות העיר בעזרת כסף שהביא מהבית – הרבה כסף. עכשיו הוא מבקש להתמודד ברשימת הליכוד לכנסת הבאה, להתמנות לשר ולהצטרף לחבורה שמתחרה על תפקיד ראש הממשלה, אם וכאשר נתניהו יסיים את כהונתו. במהלך השנים ברקת תרם מכספו למועמדים בליכוד, הזמין אותם לארוחות, קנה עבורם כרטיסים למשחקי בית"ר ירושלים. היו ליכודניקים שמאחורי גבו נהגו לכנות אותו "הכספומט".
הברית בין אלקין לברקת מעניינת. ברקת יכול לעזור לאלקין בירושלים; אלקין יכול לעזור לברקת בליכוד. אבל דרכם לא סלולה: נגד ברקת עובד עקרון המָצֶ'טה: ככל ששאיפותיו גבוהות יותר, כך גדלים הסיכויים שלו להיחתך. סוללת המועמדים לרשת את נתניהו, מישראל כץ דרומה, תעשה הרבה כדי להשאיר אותו בחוץ. גם בבית ברחוב בלפור לא מתייחסים בחיבה ליורשים פוטנציאלים. החזון הוא להישאר שם לנצח.
מי שיכריע בגורל מועמדותו של אלקין יהיה חיים ביבס, ראש עיריית מודיעין וראש הוועדה המוניציפלית בליכוד. מצד אחד אלקין, פוליטיקאי שיש לו מעמד לא מבוטל בליכוד; מצד שני נתניהו, וצל הבחירות המתקרבות לכנסת. ערב הבחירות הקודמות לראשות עיריית ירושלים כתבתי שבירושלים לא בוחרים ראש עיר; בירושלים ממנים. ההכרעה האמיתית היא בידי החרדים. גפני ודרעי הבהירו לנתניהו שאין להם שום כוונה להכריע עכשיו. אולי ימנו מועמד לראש עיר משלהם, אם כי הסיכוי לכך קטן. אולי ינהלו משא ומתן עם המועמדים המובילים ויתמכו במי שיבטיח יותר.
מר עולם
אחת הבדיחות היהודיות העתיקות הודבקה בעבר לשמעון פרס. מעשה שהיה כך לא היה: יום אחד קנה פרס בד לחליפה. הלך לחייט בניו־יורק. מצטער, אמר החייט. הבד לא מספיק. הלך לחייט בפריז. מצטער, אמר החייט. אין די בד. הלך לחייט בתל־אביב. מעולה, אמר החייט. מהבד אתפור לך שתי חליפות וגם וסט.
איך זה, תמה פרס. מדוע בניו־יורק ובפריז לא היה די בד, ובתל־אביב יש בשפע. זה ברור, אמר החייט. שם אתה גדול; פה אתה כזה קטן.
כך אמר, ולשם המחשה קירב בוהן לאצבע. כזה קטן.
אפשר להעריץ את נתניהו ואפשר לא להעריץ אותו, אבל אי־אפשר להתעלם מהמעמד שאליו הגיע בצמרת העולמית. המעמד הזה הושג בחלקו בגלל נסיבות שאינן קשורות בהכרח בנתניהו. הראשונה היא עלייתם של משטרים ימניים, פופוליסטיים, שונאי מוסלמים ושונאי מהגרים, במדינות מפתח. ראשי המשטרים האלה ובוחריהם מרגישים אחדות גורל, לפעמים גם הערצה, לישראל ולעומד בראשה. בעיניהם ישראל היא חוד החנית של התרבות שהם מייצגים, מאחז מערבי, יודו־נוצרי, בשטח אויב. הם כל כך פוחדים מהאיסלאם, שהם מוכנים להדחיק בגללו את האנטישמיות שטבועה בהם.
הבונוס השני הוא הדימוי של ישראל כמעצמת היי־טק. הדימוי הזה אפקטיבי במיוחד בסין ובהודו, שתי מעצמות שצמאות לידע, לחדשנות, לחשיבה מחוץ לקופסה, ומוכנות לשלם בעדם בכסף ובגינוני כבוד.
הבונוס השלישי הוא ההתמחות של ישראל בנשק מתוחכם ובלוחמת סייבר והנכונות שלה למכור את מוצריה כמעט לכל דורש.
הבונוס הרביעי הוא האווירה: הפתיחות, החופש, הביטחון האישי, המגדלים, החנויות, כל מה שחברת השפע יודעת להציע.
נתניהו היטיב לארוז את כל המרכיבים האלה לחבילה אחת, להעלים את הסתירות ביניהם ולשווק אותם לעולם בדמותו. זה הכישרון שלו. הגלובליזציה משחקת לטובתו פעמיים, בשני תחומים רחוקים מאוד זה מזה. פעם אחת בכך שהיא מעבירה את הכוח מהמוסדות הדמוקרטיים אל המנהיג האחד המתכתב עם עמו באמצעות הרשתות. טראמפ הוא המודל. פעם שנייה בכך שהיא מקשה מאוד על המערכות הכלכליות של משטרים מתבדלים. האיחוד האירופי מאוד רוצה לסייע לכלכלתה של איראן נוכח הסנקציות של טראמפ, אבל ידו קצרה. כל החלטה של הממשל האמריקאי משליכה מיד על ההחלטות העסקיות של כל תאגיד אירופי. לנהל מלחמה אפשר לבד; לעשות עסקים קשה מאוד.
ההערצה שרחשו לפרס בעולם לא עזרה לו במיוחד בבית. משהו קרה לה בדרך. אצל נתניהו המצב הפוך: כאשר שואלים אנשים ברחוב מה טוב בנתניהו, הם משיבים בדרך כלל: ראית איך מכבדים אותו מנהיגי העולם? מה אומר עליו נשיא ארצות־הברית? איך מחבק אותו פוטין? ואיך הוא השפיל את אובמה? ויש ביניהם שמוסיפים בשקט: ואיך הוא מדבר אנגלית. גדול.
מה שקורה בין הירדן לים, בתוך החברה הישראלית ובינינו לבין שכנינו, הוא סיפור אחר. הצבענו ביבי וקיבלנו טראמפ. הקדנציה הרביעית של נתניהו היא קדנציה רעה, מוכתמת בשחיתות, אולי גם מסוכנת לחוסנה של הדמוקרטיה, לחוסנה של החברה.
אביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה, הוא החייט שיגזור את חליפתו של נתניהו. משוגע מי שמקנא בו.
