יומן מעמסה
הכאב לאורך 3,572 ק"מ, הסכנה שמאיימת מכל כאב שיניים, אחוות הלוחמים עם בכירי הרוכבים ורגעי הריחוף כשהקהל דוחף. גיא שגיב, הישראלי הראשון שהצליח לסיים את הג'ירו ד'איטליה, מרוץ האופניים השני בחשיבותו בעולם, כותב על ההתמודדות עם האתגר העצום. הכתבה המלאה היום ב"ידיעות אחרונות"
15 במאי > 6 בערב > מרגלות הרי האפנינים > סיום השלב העשירי
הנפילה
אני מכורבל בתוך עצמי. לא רוצה לראות אף אחד, לא רוצה לשמוע, לא לאכול ולא לשתות. מעולם לא הרגשתי כל כך מרוקן. כאילו מישהו שדד ממני את כל האנרגיות הפיזיות והמנטליות שלי. אני אפילו לא רוצה לחשוב עכשיו. רק לנשום. רק להמשיך לחיות. המינימום שצריך כדי לחיות. כי אין בי עוד דבר לתת.
הדבר האחרון שאני רוצה הוא לשחזר את 240 הקילומטרים האחרונים בשלב העשירי בג'ירו הזה, שהסתיים ממש עכשיו לאחר יותר משש שעות. לא רוצה לזכור את הנצח שבו ישבתי על האוכף והכרחתי את הרגליים להמשיך ולדווש. לא רוצה לחשוב על הכאב שחרך אותי וטיפס מהרגליים לידיים ולכתפיים וחילחל לתוך המוח. לא רוצה לחשוב על הייאוש שהקיף אותי רק מהתחושה שגם אם איכשהו אעבור את הסיוט הזה היום - עדיין נותרו לפניי עוד 11 ימים עד רומא.
אם הייתי משקיף על עצמי מהצד, אין סיכוי שהייתי מזהה את עצמי, את הגוף שמצונף במקום הקבוע שלו באוטובוס הקבוצה. זה לא יכול להיות אני. כי אני אמור לטרוף עכשיו את עיסת האורז והחלבון, להחזיר את הנוזלים שאני כל כך צריך כדי להתחיל ולבנות את הגוף המפורק שלי למחר. להחליף בדיחות עם ששת החברים שעוברים איתי את המסע המטלטל הזה ואולי כבר להציץ בספר המרוץ ולראות מה מחכה לנו מחר.
מחר? מה מחר? מי רוצה מחר? אני, שתמיד ידעתי שאין מצב שאני נכנע, שאני לא יורד מהאופניים אלא אם זה באמבולנס לבית חולים - חושב עכשיו שאולי אין מחר. בכנות. ככה עם עצמי. שאף אחד לא ישמע כי זה רק דיבור פנימי ושקט. אז לך תתמודד עם המחשבה הזו עכשיו שקופצת לי לראש ומתעקשת להישאר: "אני לא יודע אם אני רוצה להמשיך להיות רוכב אופניים. לא פה בג'ירו הזה. בכלל".
4 במאי > ירושלים > השלב הראשון
האדמה רועדת
"תגיד לי, גיא", מצביע ראש הממשלה על מחשב האופניים הקטן הצמוד לכידון. "איזה נתונים אתה מקבל פה?" אני לא יודע אם ביבי באמת מתעניין או רק מנומס, אבל אני כמובן מעניק לו סקירה קצרה. כאן המהירות, הדופק, הקילומטרים לסיום וההספק, כמובן - הנתון האולטימטיבי של מה שמייצר רוכב אופניים ברגליים.
בתוך תוכי אני חסר מנוחה. בעוד פחות משלוש שעות אני אמור להתייצב לזינוק החשוב והמרגש ביותר בחיי - ועם כל הכבוד לראש הממשלה (ויש!) שמעניק לנו את ברכת הדרך - בראש שלי יש רק מחשבה אחת: "יאללה, אני רוצה כבר להתכונן לזינוק…"
כל הימים שקדמו לג'ירו התנהלו על אותו מסלול מטורף שבין דמיון למציאות. רוכבי אופניים ישראלים חיים בבועה של אנונימיות: אנחנו מזנקים לתחרויות בארץ קצת אחרי עלות השחר, הרחק מההמון; על הפודיום באליפויות ישראל שלי סובבו אותי עשרות לכל היותר. אבל בימים שלפני הג'ירו המציאות הזו התחלפה בנחשול של תשומי: מיליון עיתונאים, בקשות לראיונות, מיקרופונים. להפתעתי, אני מסתגל במהירות לתשומת הלב. אני נינוח וזורם ורק מזכיר לעצמי לא להיסחף, כי אני צריך כל גרם של אנרגיה וריכוז למה שמחכה לי, למה שבאמת חשוב.
ובכל זאת. לא יכולתי שלא לחוש כאילו אני על מפתן היסטורי. הובלתי את הקבוצה אל הבמה בכיכר ספרא בירושלים בטקס הצגת הקבוצות לעיני העולם כולו, ולראשונה בחיי שמעתי שאגת המון שמכוונת אלינו, אליי. אליי? גיא שגיב? אני לא כוכב כדורגל. אבל על הבמה ההיא, כשההמון שאג, אמרתי לעצמי: "עם ישראל איתנו. רואים אותנו". בערב שאלתי על זה את גיום בויבין, הרוכב הקנדי שלנו ושותפי לחדר. הוא כבר ראה הכל בקריירה שלו, אבל גם הוא הודה: "גיא, זה היה מטורף. מטורף בכל קנה מידה".
למחרת, ביום הזינוק, כשניצבתי על הפלטפורמה והמתנתי לספירה לאחור, הגיע הרגע הכי גדול שעברתי בחיים. הקהל הריע ודפק וצרח – רק עבורי. הייתי בקצב לב מטורף, כאילו אני כבר במאמץ. הבמה רעדה. האדמה רעדה מסביב… ריחפתי… כשהתחלתי לדווש לא הרגשתי שום כאב ברגליים. כלום. כאילו אני בתוך איזו בועה. אבל דקה וחצי אחר כך, הכאב הרגיל שכל רוכב אופניים חי אותו כל רגע - חזר. נחתתי בחזרה. אמרתי לעצמי, תיזהר בפניות, בסיבובים. אל תגזים. ארוכה הדרך לרומא.
5 במאי > חיפה - ת"א > השלב השני
ההחמצה
זה היום לו חיכיתי. ההזדמנות שלי לעשות משהו גדול בג'ירו.
לא השליתי את עצמי. אני בשליש האחרון של הרוכבים בג'ירו הזה, והוא הגראנד טור הראשון שלי. בכדורגל יגידו שאני בתחתית הליגה. אבל חתיכת ליגה.
ואני פועל. "דומסטיק" קוראים לזה בשפת האופניים. האיש שתפקידו לעזור לרוכבים המובילים בקבוצה לנצח. ואני חי עם זה בסדר גמור. יש לי אגו, ברור, אבל גם יש לי מודעות עצמית (מה שיתגלה בג'ירו הזה כנכס שאיפשר לי לשמר אנרגיה גם על חשבון הדירוג בקו הסיום בכל שלב).
אבל בחיפה חיכה לנו קהל עצום וילדים שביקשו חתימות. הסתכלתי עליהם וחשבתי שאני עושה פה משהו. אולי הילדים האלו יראו אותי ויאמינו. שהרי זו הסיבה האמיתית למרוצים האלה: לפתוח את הדלת עבורם.
איך שהמרוץ נפתח יצאתי לבריחה. זה היה מתוכנן. כל מה שרציתי היה להגיע ולהילחם על העלייה של זכרון־יעקב, זו שליד הבית שלי. מאות פעמים עשיתי אותה. פינטזתי שאני חוצה אותה ראשון ולובש את חולצת מלך ההר בג'ירו. חתיכת פנטזיה שכזו.
הבריחה יצאה. הצלחתי להשתחל פנימה. הנה זה הולך. אבל אז קלטתי שרודפים אחרינו. הפלוטון - "הדבוקה", קבוצת הרוכבים הגדולה ביותר במרוץ - לא מרפה. אחרי שמונה דקות של מאמץ־על, השיגו אותנו. התוכנית לא עבדה. למזלנו, גיום חברי לקבוצה, הוא שנלחם על עליית זכרון. לפחות זה.
כשהגעתי לשם בעצמי עם הדבוקה וראיתי את ההמונים, רבים מבני היישוב שלי, התערבבה בי תחושת הפספוס וההחמצה עם התרגשות עצומה. מעולם לא נראתה העלייה לזכרון כה לוהטת. ולצערי, כנראה שלעולם לא אזכה עוד לראות אותה כך.
6 במאי > ערבה - אילת > השלב השלישי
ניצחון מסוג אחר
היום אני ישראלי גאה. לחלוף עם הפלוטון האדיר הזה ב־60 קמ"ש ולחזות ברוכבים הוורודים צובעים את המדבר וממתינים לנו במעלה פארן - החדיר בי תחושה שלא הכרתי ממפגני הסבל הקבועים שהם חלק בלתי נפרד מעולמו של רוכב אופניים.
הייתי גאה כי פיקפקו בנו. כי לא מעט רוכבים קיטרו לפני המרוץ על הקושי לנדוד לישראל, סוג של טרטור מעיק באמצע מרתון. אבל כשעלינו למחרת בבוקר על המטוס מעובדה לסיציליה, כבר שמעת טון לגמרי אחר. "איך היה", שאלתי את רוברט גסינק, רוכב הולנדי ידוע. "אני חוזר אליכם לחופש", הוא חייך.
בשיחת פלוטון שהייתה לי עם טום דומולין, מגדולי הרוכבים בעולם, גם הוא פירגן. הוא הגיע לארץ כמנצח הג'ירו והתגלה כידידותי מאוד. זה לא הפתיע אותי. אתה רוכב שכם אל שכם (ולפעמים מרפק אל מרפק כשמתחילים קרבות מיקום) עם גדולי הרוכבים, ורק מעטים מתנהגים כמורמים מעם. אחד מהבודדים הוא כריס פרום שמשדר תחושה שאינו מעוניין שיתקרבו אליו, אבל הוא יוצא דופן בנוף. "מה העניינים", שאל אותי דומולין בעודנו רוכבים זה לצד זה, באחד הקטעים הלא־מעטים שהפלוטון רגוע ומתנהל לו בנינוחות, וזרק מחמאה, "הייתה בירושלים אווירה נהדרת" (טוב, צריך לקחת בחשבון שהוא גם ניצח בשלב בירושלים…).
המדינה עשתה כאן לעצמה שירות עצום באדיבות "אקדמי" ובעליה סילבן אדמס ורוני בראון. אבל עם כל גלי האהדה, עם כל הג'ירו־מאניה, שום דבר מזה לא יעזור לי על הפסגה הבאה. בטיסה אמרתי לגיא ניב: "הג'ירו רק מתחיל". הוא הסכים לחלוטין.
9 במאי > סיציליה > השלב החמישי
גיא אחד בחוץ
גיא ניב איחר מעט לארוחת הבוקר. לא חשדתי בכלום, עד שראיתי אותו בשולחן מרוחק. בשורות רעות. "אני חולה. לא יכול לאכול". הלב שלי נופל. אחד הפחדים הכי גדולים של רוכב זה "לחטוף משהו": וירוס, חום, הצטננות. פה אין יום מחלה, אין מועדי ב'. לא זינקת? לא סיימת? אתה בחוץ.
העומס על הגוף רק מחליש את המערכת החיסונית. אנחנו מקפידים על היגיינה במשמעת ברזל. ג'ל אלכוהול לחיטוי הוא חלק מהפק"ל. לעולם לא תתפסו אותנו לוגמים מבקבוק פתוח או חולקים סכו"ם. ארוס, השף האיטלקי של הקבוצה, דואג שלא נתקרב לבופה של המלון. זו מקצוענות שממזערת סיכונים כפי שהמכונאים שלנו עמלים עד חצות על האחרונה בחוליות השרשרת של אופנינו. כי כל תקלה יכולה לעלות במחיר בלתי נסלח.
עכשיו רק גיא ניב יכול להציל את גיא ניב. אנחנו נגונן עליו מהרוח, נעזור לו לשפר מיקום בדבוקה, אבל הוא חייב למצוא את האנרגיה לדווש. אני מנסה לעודד, אבל מה אוכל לומר לו שאינו יודע? אני רואה על פניו את תסריט הסיוט שממנו חששתי.
הוא מנסה. אבל כבר בקילומטרים הראשונים, כשאנחנו עדיין משייטים כמעט בנינוחות, הוא מתקשה. נאבק וחוזר. נושר וחוזר. אנחנו מביטים אחורה. נעלם. שעתיים מאוחר יותר שמענו באוזנייה שלא יכול היה עוד.
כשפגשתי אותו בסיום, לא יכולנו אפילו להתחבק מחשש להדבקה. ביאוס טוטאלי. זה יכול היה לקרות באותה מידה לי. ידעתי כמה כואב לו, כמה הוא רצה. הבנתי את התסכול: מילא אם הג'ירו היה מוכיח לו שאינו טוב מספיק, אבל סתם וירוס?... הוא לא קיבל אפילו הזדמנות.
למחרת בערב התחלתי לסבול מכאב שיניים. לא משהו רציני, אבל אסור לקחת סיכון. רופא שיניים איטלקי רב־חסד שאליו הובהלתי פתר את הבעיה (עבור שתי חולצות רכיבה של הקבוצה), ואולי הציל לי את הג'ירו.
15 במאי > גוואלדו טדינו > השלב ה–10
נקודת שבירה
הרגשתי שהולך להיות יום נורא כבר בקילומטרים הראשונים. אתה לומד להריח את זה משפת הגוף של 170 הרוכבים שסביבך בדבוקה הצפופה. היה סוג של מתח ודריכות באוויר. משהו איים להתפרק על העלייה הראשונה. התחלה בעליות זה רק מקור לצרות. בורחים לך על ההתחלה, ולך תרדוף עוד 240 ק"מ עד הסיום.
לא טעיתי. אני מוצא את עצמי נושר מהפלוטון בעיצומה של העלייה בת 14 הקילומטרים. עד שהגענו לפסגה נאספנו קבוצה של נושרים. בשפת המרוצים קוראים לנו "גרופטו", שם קצת לגלגני לרוכבים המשתרכים מאחור.
היינו בלחץ, כל 30 רוכבי הגרופטו, והלחץ רק גבר כאשר הפלוטון הריח דם: הרוכב במקום השלישי בדירוג הכללי שידר אותות מצוקה, ובמצב כזה אין רחמים. הקבוצות הבכירות עשו הכל כדי לפרקו לרסיסים ולהאיץ את הקצב. עכשיו מצאנו את עצמנו נאלצים להגביר את הקצב בעצמנו רק כדי לא להיקלע לפיגור בפער זמן שיעיף את כולנו מהג'ירו (בכל קטע יש זמן מקסימלי).
המאמץ היה כמעט לא אנושי. גם הכאב. אני רגיל לכאב. אתה לומד לחיות איתו, אפילו לאהוב אותו. אבל הפעם התלווה אליו הפחד שזה נגמר. שהכל לשווא.
אחרי 100 ק"מ הייתי מרוסק מנטלית. פיזית עוד הייתי בסדר. אבל הראש שידר אותות כניעה. זאק דמפסטר, הרוכב האוסטרלי הוותיק שלנו, שנאבק לצידי ב"גרופטו", זיהה את סימני המצוקה. "מה המצב גיא?" לא יכולתי אפילו להשיב. רק נדתי בראשי. "לא טוב". זאק הביט בי שוב. "גיא, נתק את המוח שלך. תפסיק לחשוב. מעכשיו כל עולמך זה רק הגלגל שלפניך. תסתכל עליו ונתק הכל".
אני עושה כעצתו ובאמת הסבל איכשהו נסבל יותר. אבל המחשבות השליליות זוחלות בחזרה. מה שהציל אותי היה החשש. מה יקרה אם אפרוש? אם הג'ירו הזה יביס אותי? איך אסתכל בעיניים של אבא שלי? של עומר, החברה שלי, שהיא בעצמה רוכבת אופניים מקצועית? שמעתי אותה כבר נוזפת בי: "גיא, אם ירדת מהאופניים בלי שהגעת חצי מעולף לבית חולים - כנראה שיכולת לתת יותר".
הגענו 30 אנשים שבורים לקו הסיום, אבל אני לא חשבתי על סבלו של איש מלבד על שלי. והשאלה הגדולה ההיא הידהדה בי עכשיו: האם אני באמת רוצה להמשיך לעשות את זה?
אחרי חצי שעה פתאום נבקע משהו בחומת הבדידות. יכולתי להביט בפניהם של גיום, של זאק, אפילו של קריסטס (ניילנדס, האלוף הלטבי). כולם מוכשרים או מנוסים ממני, הם מפיקים יותר וַאטים (כוח נמדד בהספקים) ממני ברגליים, אבל הם היו בהלם לא פחות ממני מהתופת של היום. אנחנו יחידה קטנה ומובחרת שבה כולם מנהלים את אותו קרב. ביחד.
זינקתי למחרת. היה עוד יום של הישרדות. וימתינו עוד ימים נוראים. אבל לא פרשתי. וכן, אני רוצה להמשיך להיות רוכב אופניים.
20 במאי > הדולומיטים > השלב ה–16
חבל הצלה
בספורט הזה אתה לא יכול לעשות שום דבר לבד. לא הייתי זקוק לתזכורת הזו, אבל קיבלתי אותה בכל זאת.
מישהו מתרסק לפניי. אני עוצר. זו אמצע עלייה ואני צריך להביא את עצמי למאמץ־על כדי לא לאבד את הפלוטון ולהיכנס לסרטים מחדש. שוב מאמץ עליון. ועוד אחד. אני בתחום השחור, זה שמעבר לקו האדום שלך. יש לי בחילה נוראית ואני לא מצליח לאכול כלום. אני בהיסטריה. דילוג על ארוחות משמעו שנגזר עליך להישאר עם מכל מרוקן, ואז הסוף הוא רק עניין של זמן.
ניסיתי לדחוף אל הפה ג'ל אנרגיה ורק הרגשתי גרוע יותר. הפלוטון החל להתרחק, והנה העלייה מתחילה. אני מנסה להרגיע את עצמי ולחפש תשובה - ואין. רכב הקבוצה מגיע אליי. ראשו של ליונל מארי, הדירקטור הספורטיבי, מבצבץ מהאוטו. "מה קרה גיא?" הוא שואל ויודע את התשובה ממראה פניי. "תירגע", הוא אומר. "קודם כל תירגע. יהיה בסדר". הקול שלו מרגיע אותי. זה נשמע משונה. במה יעזרו כאן מילים? אבל אני נתלה בקולו. אני מתאושש ומקבל מכף ידו דובוני גומי. סוכר. מצליח לבלוע. עברתי את זה. לא לבד.
24 במאי > צפון איטליה > השלב ה–18
על סף ניצחון
רובן כמעט חולל את הנס היום. כמעט.
"ואמוס, ואמוס", נשמעו הצעקות באוזנייה שלי כשרובן פלאסה, הרוכב הספרדי שלנו בקבוצת "סייקלינג אקדמי", נתן פייט הרואי על עליית הסיום, מנסה להגשים את החלום שלנו לצאת מהג'ירו עם סנסציה: ניצחון. הוא הגיע אלינו עם רקורד חלומי. בן 38. עשה הכל. השיג כמעט הכל. ובכל זאת, עדיין עם חלום על עוד ניצחון גדול אחד.
אני מגיע עכשיו לאוטובוס ורוצה לברך אותו על ההופעה ההרואית שנגמרה במקום שני, ונרתע. אני רואה בעיניו שהוא מאוכזב. "באתי לנצח", אמר כשנרגע מעט. "לא להשיג מקום שני".
25 במאי > האלפים > השלב ה–19
עשית את זה
הרגע בו ידעתי שהצלחתי להתמודד עם הג'ירו ד'איטליה קרה ללא קהל מריע, ללא צעקות שמחה וללא הנפות ידיים.
זה היה בעלייה האחרונה לצ'רווניה, הפסגה האחרונה במשולש הרים מיתולוגי שהרכיבו את "שלב המלכה", גולת הכותרת של הג'ירו כולו. היינו בדבוקה האחורית, נכונים להתחיל את הטיפוס כאשר הגיע המידע שנסיים את הקטע בזמן החוקי.
"וואלה גיא, עשית את זה", אמרתי לעצמי. רק לעצמי. וזה היה ראוי לציין זאת כך, בשקט, כי היה שם רוכב שעשה היסטוריה אמיתית ביום ההוא: כריס פרום. בעוד אני חוגג בשקט בתחתית העלייה, הוא כבר עמד על הפודיום בפסגתה, אחרי אחת ההופעות המדהימות בהיסטוריה של הרכיבה - האיש רכב סולו את כל ה־80 הק"מ האחרונים והבטיח זכייה מטורפת בג'ירו כולו. כמה מטורף היה הפער בינו לבין שאר העולם? כשהתחלנו לטפס את "הפינסטרה" - העלייה האימתנית של היום - הוא היה רק דקה וחצי לפנינו. כשהגענו לפסגה הוא כבר הקדים אותנו ב־27 דקות.
אז די היה לי ב"וואלה, הגשמתי את החלום", בלי קונפטי מתעופף מסביב.
27–28 במאי > רומא - ת"א
הסוף
אנשים מחבקים אותי. אנשים מראיינים אותי. מבקשים להצטלם איתי. בשדה התעופה, שם חיכו לי עם בלונים, היה אפילו מישהו שעמד והצדיע לי בסלפי. היו שם גם ברכות. ועוגות שוקולד. אבל בתוכי הרגשתי נבוך.
הייתי יותר משמח אם איש לא היה מחכה לי. לא ניצחתי. לא עמדתי על פודיום. סיימתי.
כן, אני הרוכב הישראלי הראשון שמצליח לסיים גראנד טור. וכן, התגברתי על כאב, סבל וייאוש. חפרתי עמוק בתוך עצמי מאי פעם. אני לא הרוכב שזינק לפני שלושה שבועות בירושלים. אי־אפשר להיות אותו אדם אחרי מסע כזה. אבל אני כבר רוצה לחזור לאופניים ולגלות איזו קפיצת מדרגה עשיתי כאן, ולהגשים חלומות הרבה יותר גדולים. אני מקווה שיום אחד אוכל להביט לאחור ולהגיד שזו הייתה רק ההתחלה.
הכתבה המלאה התפרסמה במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
