שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מפלרטט עם נגניו: המנצח הכריזמטי של תזמורת פילדלפיה
    בעזרת להט, הומור, רגש, וגם הרבה זיעה - המנצח של תזמורת פילדלפיה מפעיל את התזמורת הסימפונית הגדולה כאילו היא איבר מגופו. רשמים מערב נדיר ומעורר השראה

    איש קטן ונמרץ, לבוש כמו טבח, עומד על הבמה הקטנה שבחזית התזמורת הגדולה; כל גופו מתנועע, הוא קופץ, נמתח, אצבעותיו נפרסות, פניו משדרות את כל המבעים האפשריים; והתזמורת נענית לכל מחווה שלו, בגמישות ובטבעיות שכמותן מזמן לא ראיתי או שמעתי. הזיקה שבין תזמורת פילדלפיה למנצח שלה, יַאנִיק נֵזֵה-סֵגֶאן, היא סוג של קירבה בלתי-אמצעית מפליאה ממש. נדמה כאילו חוטים נסתרים רותמים את חלקי התזמורת השונים אל זרועותיו, והוא מניף אותם ומניע אותם במקצב האישי שלו, לש אותם וחובק אותם. התוצאה: אשדים של מוזיקה מפכּה, נובעים בגלים של מבע רגשי ודרמטי.

     

    זה היה מופע מזהיר של מנצח ענק עם תזמורת שנענית לו עד תום. תזמורת פילדלפיה שהגיעה השבוע ארצה, במסגרת הסיור האירופי שלה, הוכיחה אמש (ב') שאפשר להיות תזמורת סימפונית גדולה רבת-נגנים, ועם זאת ישות אחוּדה עם לב פועם אחד. הסוד הוא כמובן בחיבור האינטואיטיבי של התזמורת עם המנצח הכל-כך ייחודי הזה.

     

    תזמורת פילדלפיה (צילום: מקסים ריידר )
    מנצח ענק. יַאנִיק נֵזֵה-סֵגֶאן(צילום: מקסים ריידר )
     

    יַאנִיק נֵזֵה-סֵגֶאן (43, יליד קנדה) הוא אנטיתזה למנצחים-הרודנים חמורי הסבר של פעם. ל"מאסטרו בלי שרביט המנצחים" הזה, שכולו אנרגיה חיובית וחיוכים, סיגנון ניצוח אקספרסיבי מאוד, שרירי ועם זאת סופר-רגיש; והדיאלוג שלו עם התזמורת מלא הומור, פלרטטני, אנושי ושופע חום. וזה עובד. עובדה. הוא מפיק מנגניו התמסרות והיענות שמתורגמים לוירטואוזיות וצבעוניות צלילית בלתי מוכרת.

     

    סגנונות ניצוח

    "מוזיקה, כל עניינה הוא תקשורת. לדבר אל הלבבות של המאזינים", אומר נֵזֵה-סֵגֶאן, "והניצוח זה הכל עניין של תקשורת - לתקשר חזון (מוזיקלי) לנגנים, כדי שהם מצידם ימשיכו ויתקשרו אותו לקהל". למעשה הוא בונה במהלך הקונצרט קהילה מוזיקלית, ששלושת זרועותיה - מנצח, תזמורת, קהל - קשובים הדדית זה לזה. בהרמוניה גמורה.

     

    תזמורת פילדלפיה (צילום: מקסים ריידר )
    כריזמה, להט והבעה רגשית. תזמורת פילדלפיה(צילום: מקסים ריידר )

    סגנון הניצוח של נֵזֵה-סֵגֶאן מתבסס על שילוב של כריזמה, להט והבעה רגשית. זה מודל ניצוח שהוא היפוכו המובהק של המודל הסמכותני והמאיים, שהרבה מנצחים של-פעם נקטו בו. בתולדות המוזיקה הקלאסית מוכר המרד של נגני לה סקאלה לפני 13 שנים, במנצח חמור הסבר והפדנט ריקארדו מוּטי. הוא אומנם מנצח-על, אך הנגנים עבורו הם בבחינת אמצעי ייצור, מכשירים מוזיקליים.

     

    תזמורת פילדלפיה (צילום: מקסים ריידר )
    (צילום: מקסים ריידר )

    לעומת זאת, עבור נזה-סגאן הנגנים הם יוצרים-שותפים למהלך פרשני מרתק. והוא גם לא מאמין במודל ניצוח שמבקש לתת למוזיקה "להיעשות מעצמה" על-ידי התערבות מועטה ככל האפשר ("מנצח אינו אמור להזיע" אמר פעם ריכארד שטראוס). להפך. נזה-סגאן מזיע ועוד איך. ודומה שאם הוא קרוב בסגנונו למישהו ממנצחי העבר הגדולים יהיה זה לליאונרד ברנשטיין, שהיה כולו הבעה רגשית והתענגות. אלא שנזה-סגאן עושה זאת באקספרסיביות שרירית במיוחד ובלהט גדול.

     

    המעניין הוא שצורת התקשורת שלו עם התזמורת – קשר עין ומבע ישיר – לא סותרים דייקנות סופר-פדנטית וקשב מאוד ממושמע לכל ניואנס וגוון, לכל אתנחתה וזינוק.

     

    ואכן, הנגנים של נזה-סגאן – בתזמורות הרבות שעליהן ניצח – אוהבים מאוד לעבוד איתו. והקשר ביניהם הוא של חבורה עליזה ויצירתית.

     

    נזה-סגאן וחברי התזמורת מבצעים בצוותא 22 שכיבות שמיכה

     

    הסימפוניה מס' 4 של צ'ייקובסקי

    שיא הערב היה בחלקו השני, בביצוע הסימפוניה מס' 4 בפה מינור של צ'ייקובסקי (1840 – 1893). הסימפוניה הזו היא דוגמת-מופת למעבר מהסגנון הקלאסי לסגנון הרומנטי. כל המרכיבים מצויים בה: פאתוס מול אינטימיות, מנעד רגשות נרחב (מעולץ ועד מלנכולי, מדרמטי ועד רוגע), תחושה של גורל המרחף על הכל, או כפי שצ'ייקובסקי עצמו כתב: סיפור של אדם שהגורל מתאנה לו ואין לחמוק.

     

    יאניק נזה-סגאן כבר רכש לו שם של פרשן צ'ייקובסקי ייחודי. ואכן דומה שהוא ממש נולד לנצח על היצירה הזו. תחת אצבעותיו היא הפכה לרבת-ניואנסים וגדושת-צבע יותר מאי-פעם. זה היה עונג מוזיקלי של ממש, ותרועות השמחה של הקהל הוכיחו שנזה-סגאן אכן הקים אמש למשך שעה קלה קהילה מוזיקלית של ממש.

     

    נזֵה-סֵגֶאן מדבר על הסימפוניה מס' 4 של צ'ייקובסקי

     

    זה פחות קרה בחלקו הראשון של הקונצרט - בסימפוניה מס' 2 לפסנתר ותזמורת של לאונרד ברנשטיין. לא ב"אשמת" המנצח והתזמורת, אלא בגלל נגינת-כלאחר-יד של פסנתרן שהוא מעולה בדרך-כלל – הצרפתי הססגוני ז'אן איב תיבודה – אך אתמול לא היה יותר מאשר בסדר. ואלמלא ה"גיבוי" התזמורתי המעולה, ספק אם המופע הזה היה זוכה לתשואות שקיבל.

     

    כך או כך, הקונצרט בכללותו היה נדיר ומעורר השראה.

     

    תזמורת פילדלפיה (צילום: מקסים ריידר )
    (צילום: מקסים ריידר )

     

    הקונצרט הבא יתקיים היום, 5 ביוני, בבנייני האומה בירושלים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: מקסים ריידר
    שרירי ועם זאת סופר-רגיש. נזה סגאן
    צילום: מקסים ריידר
    7 לילות
    מומלצים