בישראל, גם מסי הוא סיבה לימין ושמאל לריב
כמו כל סוגיה על סדר היום, גם ביטול משחק הידידות עם ארגנטינה פילג את התקשורת ואת הרשת בין תומכי נתניהו לבין מתנגדיו. קמפיין ה-BDS כושל בתחום המדיני-הממסדי, אבל עושה עבודה נהדרת בלסכסך בינינו
האם מסי נתן עוד 5 מנדטים לנתניהו ורגב?(צילום: אורן אהרוני, AFP, רויטרס)
הקרב שמנהלת ישראל על דעת קהל והתודעה הבינלאומית הגיע אמש לשלב חדש: אחרי מפגן האהדה העולמי לנטע ברזילי, העברת השגרירויות לירושלים והדיווחים התדירים על שיתופי פעולה עם אומות העולם, הודיעה אמש (יום ג') התאחדות הכדורגל של ארגנטינה על ביטול משחק הידידות נגד נבחרת ישראל בירושלים, לכאורה על רקע לחץ פלסטיני וארגוני BDS. וכמו כל דבר ישראל, שוב התחדד באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות הדיון הקוטבי בין ימין לשמאל. אפילו את ליונל מסי הצלחנו להפוך לסוגיה ציונית. או לחלופין פרו-פלסטינית.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
מהצד הימני של המפה הפוליטית נתפס ביטול המשחק כמאשש את נרטיב "כל העולם נגדנו". מהצד השמאלי הוא נתפס כהוכחה שישראל לא יכולה להמשיך בכיבוש ולשדר עסקים כרגיל.
חלק מהמחלוקת קשור באסטרטגיה של שרת התרבות והספורט הליכודניקית מירי רגב, שהתעקשה שהמשחק יתקיים בירושלים. הדיון הזה מלבה יצרים בין תומכי ומתנגדי הממשלה, ואפילו בתוך מפלגת השלטון עצמה, בין מי שסבור שראש הממשלה בנימין נתניהו תמך במהלך של השרה רגב לבין אלה שקובעים שהתנגד לו.
וכל זאת עוד לפני תגובותיהם של חברי כנסת מהרשימה המשותפת שמברכים על המהלך ובכך מעמיקים פערים מחשבתיים בין הציבור היהודי לבין הציבור הערבי, וכאמור, מן הסתם גם בתוך הציבור הערבי.
בהינתן הפולמוס הפנימי הזה והמכה המדינית, התודעתית והבינלאומית שספגה ישראל, ראוי לזכור שלוש עובדות פשוטות. הראשונה: קמפיין ה-BDS לביטול משחק הידידות בין ישראל לארגנטינה בארץ החל הרבה לפני ההחלטה לקיים אותו בירושלים. כבר בראשית אפריל דווח בתקשורת הבינלאומית על הקמפיין ועל הלחץ המופעל על חברי הנבחרת הדרום אמריקנית, ובראשם כוכב ברצלונה ליונל מסי, לבטל את ההגעה לישראל.
השנייה: ה-BDS אינה תנועת שלום. היא לא תומכת בפתרון שתי מדינות לשני עמים ולמרות שחלק מהתומכים בה עושים זאת מטעמי סולידריות עם העם הפלסטיני, הם לא מודעים למצע התנועה ולנרטיב המנחה את ראשיה. לפי המצע שלה, התנועה מבקשת להחרים את מדינת ישראל עד שזו תמלא שלושה יעדים: 1. החזרת "כל האדמות הערביות הכבושות" ופירוק "החומה". 2. הכרה בזכויותיהם של כל אזרחי ישראל הערבים לשוויון בפני החוק. 3. מתן אפשרות לפליטי הסכסוך הישראלי-פלסטיני לשוב לבתיהם ולשטחיהם.
מלבד העובדה שיעדים אלה אינם ברורים (על אילו שטחים נדרשת ישראל לוותר?), ובפועל תורמים לחיזוק התפיסה השגויה שלפיה אזרחי ישראל הערבים אינם שווים בפני החוק, הם לא מותירים ספק שבחזון ה-BDS אין מקום למדינת ישראל שמממשת את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית.
העובדה השלישית שצריך לזכור היא שחרף הישגיה הדלים של ה-BDS בתחום המדיני-ממסדי, הקמפיין שלה מצליח להזין פילוגים הן בתוך החברה הישראלית והן בקרב חלקים שונים של העם היהודי.
כך למשל, מחקר שנערך במכון למחקרי ביטחון לאומי מראה שב-2017 היו לקמפיין השלכות מעטות בלבד על מעמדה המדיני של ישראל באירופה. באשר לארה"ב, פתיחת השגרירות האמריקנית בירושלים מדגימה בבירור שהשפעת הקמפיין על המעצמה החשובה בעולם אפסית. יחד עם זאת, השלכות ביטול המשחק שתוארו לעיל ממחישות את ליבוי הסכסוכים הפנימיים בין שמאל-ימין, יהודים-ערבים, ובין מתנגדי נתניהו לבין תומכיו.
בהקשר ליהודים מחוץ לגבולות המדינה, סירובם של רבים מהם לדבר בשבח מדיניות נתניהו נוכח הקמפיין האגרסיבי של BDS, גורר ביקורת ישראלית נוקבת על אודות היותם של אלה "עוכרי ישראל" ואפילו "אוטו-אנטישמים".
ריבוי דעות, ויכוחים וביקרות הם אמנם חלק בלתי נפרד ממדינה דמוקרטית, וחשוב שימשיכו להתקיים, אבל ראוי לשים לב שלפחות בינתיים - אחד ההישגים של הקמפיין האומלל להשחיר את ישראל בזירה הבינלאומית הוא הריב והמדון שתנועה זו מעוררת בתוכנו.
- ד"ר מיכל חטואל-רדושיצקי חוקרת במכון למחקרי ביטחון לאומי ופוסט-דוקטורנטית במרכז קומפר ומוסד הרצל באוניברסיטת חיפה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
ד"ר מיכל חטואל-רדושיצקי
חן גלילי
מומלצים
