פרק ראשון מ"אחד משלנו" של ג'וליה דאל

אביבה

פלורידה לא נראתה כמו שדמיינתי. קודם כול, במקום שבו אבא שלך גר לא היה אוקיינוס. האפשרות הזאת לא עלתה בדעתי קודם לכן: לגור בפלורידה במרחק שמונים קילומטרים מהחוף הכי קרוב? בריאן הצביע על בריכות השחייה, ובאמת היה נדמה שהן נמצאות בכל פינה. "זה הרבה יותר טוב מהחוף," הוא אמר. "המים נקיים, ולא מתמלאים חול." אבא שלך הצטיין בענף ספורט שנקרא פולו מים, ולכן נראה כפי שנראה: רחב, חזה חלק, כתפיים חזקות, עור שזוף, ושיער בהיר עם קצוות בלונדיניים. הוא היה הדבר היפה ביותר שראיתי מימַי. הוא תמיד חייך. הפעם הראשונה בחיי שבה ראיתי גוף של גבר היתה באחר הצהריים ההוא, ביום שבו אביך פשט את החולצה שלו ושנינו קפצנו למזרקה בפארק כיכר וושינגטון. הגברים והנערים בבּוֹרוֹ פארק היו מכוסים תמיד בבגדים שחורים. הם היו רזים או שמנים ובעלי יציבה לקויה, זרועותיהם ארוכות מדי ביחס לגופיהם. ציפורניהם היו ארוכות מדי, שורשי כפות הידיים שלהם היו שדופים, ושערות קטנות ונוקשות צמחו מתוך פניהם. הם תמיד היו חמורי סבר — לפחות בנוכחותי — ונראו כל כך מבוהלים מפני העולם שמחוץ לברוקלין.

רוצים לקרוא את "אחד משלנו" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

אבא שלך לא פחד מהעולם. בריאן הגיע בקיץ לניו יורק במסגרת תוכנית חילופי סטודנטים של אוניברסיטת ניו יורק. הוא השתתף בקורס "כתבי הקודש כספרות", וכחלק מהתוכנית עבד בסניף ימק"א באזור הווילג'. הוא לימד שחייה והזדעזע כשנודע לו שאני לא יודעת לשחות. "את חייבת ללמוד!" אמר במלוא הרצינות. אבל התחמקתי מכך. כשאמר לי שהבריכה עדיפה על האוקיינוס, ניסיתי להסביר לו שהעניין בכניסה לאוקיינוס לא היה עצם הכניסה למים, אלא חוויית המים. הגלים שאינם פוסקים מלהגיע. הרוח והחול והמלח המקשיחים את העור ויוצרים קשרים בשיער. אהבתי את המקלחות הממושכות אחרי שחזרתי מהחוף. אהבתי לשטוף מעלי הכול. אבל בפעם הראשונה שבה לקחתי את אבא שלך לקוני איילנד, הוא העיר על האשפה. מה יכולתי לומר? הוא לא ראה את הדברים כמו שאני ראיתי אותם, למרות שרצה בכך. הוא אמר, "אביבה, ספרי לי איזו משמעות יש לזה מבחינתך." אבל איך יכולתי? לא הצלחתי לחשוב על מילים שיגרמו לו להבין.

עלינו על האוטובוס בתחנת פורט אותוריטי ברחוב ארבעים ושתיים. בריאן קנה לי תרמיל מסע בחנות הסטודנטים ב-NYU, אבל לקחתי איתי מעט מאוד. רק כמה בגדים חדשים זולים שהחמיאו לגוף שלי, ותצלום שלי ושל אחותי רִבקה, שאת נקראת על שמה, מהקיץ לפני שמתה. הנסיעה לפלורידה נמשכה שלושים ושתיים שעות של רצפות דביקות, ריחות שירותים וציפייה. בחניון משאיות בווירג'יניה הוגש אוכל על גבי מסוע. גושים שמנוניים חומים וצהובים ולבנים שזרחו מתחת למנורות החימום. בצפון קרוליינה הכנסנו מטבעות של עשרים וחמישה סנט לטלוויזיות מחוברות לכיסאות פלסטיק קשיח וצפינו בשעשועון בזמן שהמתנו לאוטובוס הבא. בחניון בג'ורג'יה היה קיא בכיור. תחבושות היגייניות ספוגות דם גדשו את פחי האשפה בתאי השירותים. מנעולי דלתות שבורים, קפה שבושל עד שנשרף, נשים בלבוש מינימלי, גברים מזוגגי מבט, ילדים ממאנים להינחם, ובכל מקום נורות פלורוסנט מהבהבות ומזמזמות מעל. הכול היה מכוער ועצוב — עולם הגויים בדיוק כפי שהזהירו אותי מפניו. נמנעתי ככל האפשר מלגעת במשהו ולא אכלתי כמעט כלום.

במרוצת הדרך, בריאן ואני דיברנו על מה "אעשה" בפלורידה. "אין ספק שתצליחי למצוא עבודה," הוא אמר. "בקניון. או בסניף רשת היוגורטTCBY " — מה שזה לא יהיה. הנהנתי בגלל שפשוט לא היה אכפת לי. כל מה שרציתי היה לצאת מברוקלין. ואבא שלך — טוב, הוא רצה אותי.

כשהגענו סוף-סוף לאורלנדו ירד גשם. השותף לחדר של אבא שלך, אני לא זוכרת את שמו, בא לקחת אותנו מתחנת האוטובוס והסיע אותנו לחדר של בריאן באוניברסיטה. שנינו עלינו למיטה העליונה במיטת הקומתיים שלו וישנו במשך יום שלם כמעט.

אבא שלך היה נהדר, כמובן. הוא תמך ואהב גם כשהכול התפרק. הוא נהג לומר שיש לי זכות לאיזה מרד קטן — לקצת התנהגות רעה. הוא אמר שזה יעשה לי טוב אחרי עשרים שנה בלי שום אפשרות בחירה. "את צריכה ללמוד לדעת מה את אוהבת," הוא אמר.

 "את צריכה ללמוד מה מסב לך אושר." רום וקולה הסבו לי אושר. רגלי החשופות לעולם הסבו לי אושר. מוזיקת רוק, בעוצמה כזאת שיכולתי לשיר איתה מבלי לשמוע את עצמי, הסבה לי אושר. אייליינר הסב לי אושר. וגם לק אדום לציפורניים. ועישון גראס. בימים ההם הייתי אומרת "לעשות גראס", ואבא שלך היה פורץ בצחוק. "בוא נעשה קצת גראס, בריאן," נהגתי לומר. "בוא נעשה קצת גראס ונזדיין." למדתי להגיד "להזדיין" מבחורה בַּבית בקוני איילנד, שברחה משידוך ועבדה כמוכרת בחנות לאביזרי מין ברחוב ארבע מערב במנהטן. היא היתה זאת שאמרה לי ללכת לחנות הספרים סטראנד ולקנות עותק של הספר "נשים לגופן" כדי ללמוד את כל הדברים שלא ידעתי על הגוף שלי — והיו הרבה. אבא שלך לא אהב שאמרתי "להזדיין". הוא קרא לזה "לעשות אהבה". אבל זה לא נשמע לי נכון. ילדות חרדיות לומדות על מין בהסתר, מרסיסי סיפורים שלא מתחברים לכדי משהו הקשור לאהבה. אנחנו לא אמורות לדעת על מין עד שאנו מתארסות, ואז, לקראת החתונה, שולחים אותנו לשיעור שבו אישה זקנה מספרת לנו איך עושים תינוק.

בריאן ואני גרנו בחדר שלו במעונות. איש לא היה יכול לדעת לפי המראה שלי שאני לא אחת הסטודנטיות, וזאת היתה תחילת שנת הלימודים, כך שאנשים ציפו להיתקל בפנים לא מוכרות. בזמן שהוא היה בהרצאות, ישנתי עד מאוחר והסתובבתי בקמפוס. ישנן בחורות חרדיות הלומדות באוניברסיטה, אבל הן מתגוררות בבית עד החתונה. אנחנו לובשות שרוולים וגרביים ארוכים, אפילו בחודש יולי. אנחנו תמיד מכוסות מכף רגל עד צוואר. הבנים קוראים לזה "שריון לגוף". אבל הבחורות בפלורידה באו לכיתה לבושות בחזיות ביקיני. הן נהגו במכוניות קטנות שמהמראות הפנימיות שלהן השתלשלו בובות זעירות ותצלומים ומחרוזות. נהיגתן היתה נינוחה, חסרת דאגה, ברגליים חשופות, וכשעצרו ברמזור אדום הן מרחו עוד קצת ליפגלוס. זרועותיהן בלטו מחוץ לחלון, באצבעותיהן הן החזיקו סיגריה, ידיהן תופפו על דופן המכונית לקצב המוזיקה שתמיד בקעה ממנה. זאת מדונה, אבא שלך היה אומר לי. או האיגלס.

 או בון ג'ובי. השמות לא אמרו לי דבר, אבל המוזיקה, וכל דבר אחר הקשור לבנות — גרמו לי לרצות לזנק לתוך עורן. למדתי כיצד הן מתלבשות וחיקיתי אותן כמיטב יכולתי. אהבתי את ליטוף השמש על עורי. את התחושה כשרוח קלה נשבה בין רגלי כשלבשתי חצאית קצרה. לבשתי מעט מאוד. ומדוע לא? והבנים. כל הזמן שזופים ומחייכים. תמירים, בעלי פנים מגולחות למשעי, צוואר חשוף, ותסרוקות מגוונות כמעט כמו של הבנות: קוצים צבועים בלונד וגלים פראיים שחורים, ובלוריות שגלשו על העיניים והוסטו בתנועת ראש חדה. השיער שלהם חשף בפנַי את סיפוריהם. האם לא היית בוחרת להשתמש בגוף שלך כאמצעי ביטוי עצמי, לו היה לך המזל הטוב לחיות בעולם מתאים? חשבתי שאני מסוגלת לשפוט איזה מין בני אדם הם רק על פי מראם החיצוני: ההוא נראה מטופש, זה בטח ביישן, ההוא טיפוס נרגן. הם הבחינו בי כשהתהלכתי לבדי, וכעבור כמה ימים הפסקתי להסב את עיני הצדה בכל פעם שנעצו בי מבט. כיוון שרבים מהם נראו אתלטיים ועליזים כמו בריאן, חשבתי לעצמי שהם דומים לו. אבל טעיתי.

בסוף ספטמבר, בחור פתח איתי בשיחה בזמן ששתיתי קולה מחוץ לאולם הספורט. בחורות נהגו לשחק שם טניס ונהניתי להסתכל עליהן. בבורו פארק מלמדים בנות שבשלוּת פיזית היא התגרות. ככל שאנו מתבגרות, כך אנו מתביישות יותר בגוף שלנו. אנחנו סולדות מהאיברים המבדילים בינינו לבין הבנים. אנחנו מתאמצות להסתיר את האיברים ההם כמיטב יכולתנו. אבל לא כך הבחורות כאן. הן היו כל כך בטוחות בעצמן, כל כך פראיות ונינוחות בתוך גופיהן — מזנקות אחרי הכדור, טופחות זו לזו על הכתף, צווחות וצוחקות, תמיד צוחקות.

"את משחקת?" שאל הבחור. הוא לבש גופייה והחזיק ברצועות תרמיל הגב שלו באופן שאִפשר לי להבחין בפלומת השיער החום-בהיר שבצבצה מתחת לבית שחיו.

"אני?" שאלתי. נענעתי בראשי.

"קוראים לי כריס," הוא אמר.

"קוראים לי אביבה," אמרתי.

"אביבה," הוא אמר. "שם יפה." היו לו שיניים לבנות מושלמות ושיער בלונדיני שגלש על מצחו. הוא היה יפהפה. "את בשנה ראשונה?"

הנהנתי.

"אני בשנה שלישית," הוא אמר, והתיישב לצדי על הספסל. "מדליק כאן. באיזה מעונות את גרה?"

לא זכרתי את השם. למעשה, לא הייתי בטוחה שלבניין שאבא שלך גר בו יש שם רשמי. אז אמרתי את האמת.

"אני לא רשומה כאן ללימודים. אני רק גרה כאן עם החבר שלי לאיזושהי תקופה."

"החבר שלך," הוא אמר, מושך את המילים. "ואיפה הוא עכשיו?"

"בכיתה," אמרתי.

"הוא משאיר אותך לבד למשך כל היום?" הוא רכן קדימה והרגשתי ניחוח קל של כלור. "אם אני הייתי החבר שלך, לא הייתי משאיר אותך לבד ומאפשר לבחורים אחרים להתחיל איתך."

"אם היית החבר שלי?" אמרתי, בטיפשות. הוא היה כל כך ישיר. אני זוכרת שהייתי המומה, אף על פי ששנאתי את עצמי בשל כך. בתקופה ההיא היה לי מאוד חשוב שאנשים אחרים יראו בי מישהי אמיצה. נמלטתי מברוקלין, נכון? אבל אומץ אינו תחליף לניסיון, ובנקודת הזמן ההיא יכולתי לספור על שתי ידיים את מספר השיחות שהיו לי עם בנים שאינם קרובי משפחה שלי. אבא שלך ואני התחלנו לשוחח בגלל שנמצאנו באזור ספרי הדת בחנות. קרוב לוודאי שעמדנו חצי שעה במרחק שני מטרים זה מזה לפני שהוא פנה אלי ואמר שלום. ניווט שיחה עם בחור כזה, שפלרטט איתי אך ורק בגלל שאהב את המראה החיצוני שלי, היה התנהגות-לא-פְרוּמית-למתקדמים, ובימים ההם הייתי רק מתחילה.

"אני רק אומר," הוא אמר, ודחק קלות את כתפו בכתפי. היה חם ולח ועור הגוף שלנו נדבק לרגע. צבע עיניו היה ירוק-זהוב, והוא רכן קדימה והתמקד רק בי. יכולתי לנשק אותו ובריאן לעולם לא היה יודע על כך.

"מאיפה את?" הוא שאל.

הסמקתי. הוא יודע, חשבתי לעצמי. הוא תכף יאמר, "את אחת הבנות ההן," יצחק ויפנה לדרכו. כיום אני יודעת שהסיכוי שהיה מצליח לדמיין את העולם שבאתי ממנו דמה לסיכוי שהיה מצליח לדמיין את החיים על הירח.

"אני מניו יורק," אמרתי.

"יש לך מבטא סקסי."

אבא שלך היה הראשון שאמר לי שדיברתי אנגלית עם מבטא. שפת האם שלי היתה יידיש; דיברנו יידיש בבית ויידיש בבית הספר. לדברי אבא שלך, הקול שלי היה גם נמוך מזה של רוב הבנות. גם הוא, כמו הבחור בגופייה, חשב שזה סקסי.

"כדאי לך לבוא הערב לאֶל סינקוֹ," אמר כריס. "יש מבצע, שתי מרגריטות במחיר אחת."

"אוקיי." לא ידעתי מהי מרגריטה.

"תביאי את החבר שלך," הוא אמר וקם על רגליו, עם חיוך רחב. כל הזמן עם חיוך רחב. "או אולי לא."

סיפרתי לאבא שלך שפגשתי מישהו ליד מגרשי הטניס שאמר שהערב יהיה שמח באל סינקו.

"את רואה? את כבר מתחילה להתיידד עם אנשים," הוא אמר. "ידעתי שיאהבו אותך ברגע שיכירו אותך."

הוא קבע עם כמה חברים שלו לפגוש אותנו בַּמסעדה. התיישבנו סביב שולחן, המרגריטות זרמו כמים ואיתן חטיף צ'יפס וסלסה בחינם. המוזיקה התנגנה בקול רם ואילצה את כולם לצעוק כדי להתגבר עליה. אנשים רקדו ליד הבר ואחרי שתי מרגריטות — בטעם ברד מהסופרמרקט — קמתי ואמרתי שאני רוצה לרקוד. אבא שלך אחז במותני ופילסנו דרך מבעד לקהל. רקדנו ושתיתי עוד מרגריטה. נופפתי את זרועותי באוויר והרגשתי כיצד החולצה שלי מתרוממת וחושפת את עור בטני. נענעתי את הירכיים ונישקתי את אבא שלך, ממש שם לעיני כולם. הוא משך אותי אליו ולחש לאוזני שהוא אוהב אותי. "אני אוהב אותך, אביבה," הוא אמר. "גם אני אוהבת אותך," אמרתי.

הייתי חייבת ללכת לשירותים, אבל היה שם תור. עמדתי וחיכיתי, וברגע שהפסקתי לזוז הבנתי שהפרזתי בשתייה. עצמתי את העיניים וחשתי בחילה נוראה, החלקתי בגבי אל הקיר והתיישבתי על הרצפה. הבחורות סביבי לא אמרו מילה. החזקתי את הראש בין הרגליים. הכול הסתחרר והתהפך. ולפתע יד אחזה בידי.

"אביבה!" זה היה כריס. הוא משך אותי מעלה. "אה, יותר מדי מרגריטות! איפה החבר שלך? קדימה, בואי לכאן, את רק צריכה לשתות קצת מים." הוא משך אותי לשירותי הבנים, שם לא היה תור. ניגשתי היישר לבית השימוש, וכל המשקאות בטעם ליים וגושי הסלסה עשו את דרכם החוצה. הקאתי פעמיים. כריס החזיק את השיער שלי. כשגמרתי הוא הגיש לי מגבת נייר רטובה כדי לנגב את הפה.

"את מרגישה יותר טוב?" הוא שאל. הנהנתי, אבל האמת היא שלא הרגשתי יותר טוב. איפה בריאן? כריס אחז בשתי ידי ומשך אותי מעלה וקרוב אליו, ותפס אותי סביב המותן ביד אחת. הוא נישק אותי על הצוואר, ובתנועה אחת החליק מטה את כתפיית החזייה ואת הגופייה שלבשתי, ושד שמאל שלי נחשף לגמרי. הוא לפת אותו וליטף את הפטמה. ניסיתי להשתחרר מאחיזתו אבל הוא החזיק אותי חזק.

"לא," אמרתי.

"לא?" הוא אמר עם חיוך רחב על פניו, וידו הקרה לשה את שדי כמו בצק. הוא הצמיד אותי לקיר ואת פיו לפי, ודחף את לשונו בין שפתי. הסטתי את הראש הצדה והוא קירב את שפתיו אל צווארי. "מה קרה?" הוא אמר, ואז תפס את השיער שלי וסובב אותי כך שהפנים שלי נלחצו אל אריחי הקיר השמנוני. התנדנדתי על נעלי העקב שלי והוא ייצב אותי. ביד אחת הוא אחז בעורפי, ובשנייה משך אליו את מותנַי והכניס את היד מתחת לחצאית שלי. באצבעותיו המגושמות הוא דחף הצדה את התחתונים שלי, שכמו כל מה שלבשתי באותו ערב היו חדשים וגרמו לי להרגיש שאני בתחפושת. שישה חודשים קודם לכן עוד לבשתי תחתונים שאמא שלי קנתה לי. תחתוני כותנה גדולים, עבים ובעלי גומי הדוק, שהעניקו "כיסוי מלא" וחיבקו אותי מקצות הירכיים ועד הטבור. חשבתי: אילו הייתי לובשת את התחתונים הישנים שלי, היה לו יותר קשה לפלס את דרכו. חשבתי: הבאתי את זה על עצמי. הוא דחק את ידו מעלה.

הרגשתי את ציפורניו שורטות אותי, ובאותו הרגע חשבתי עלייך. זה היה הרגע שבו הודיתי בכך שאת בתוכי. עד אז הרשיתי לעצמי להתעלם מהעובדה שלא קיבלתי מחזור כבר חודשיים, אבל לא יכולתי לאפשר לבחור הזה לפגוע בך. הוא הוריד את היד מהעורף שלי כדי לפתוח את מכנסיו וחבטתי בפניו עם המרפק שלי. הוא חדל לחייך ודידה אחורה ואני רצתי לעבר הדלת. המנעול היה בריח פשוט, לא רציני. למה בריאן לא פרץ פנימה? פתחתי אותו באצבעות רועדות ושעטתי החוצה אל המסדרון. בחורה אחת עדיין עמדה בתור לשירותי הנשים. הסתכלנו זו על זו והיא הצביעה על החזה שלי.

"תסדרי את החולצה שלך," היא אמרה.

רצתי מבעד למוזיקה הרועשת לעבר דלת הכניסה ואל מחוץ לבר. אנשים עמדו על המרפסת, שתו בירה מפחיות ועישנו סיגריות. שיר

 אחר בקע עכשיו מהרמקולים המוחבאים בין עצי הדקל מעל לראשינו. מצאתי כיסא והתיישבתי עליו אבל הישיבה הכאיבה לי ונאלצתי מיד לקום. חששתי שאני מדממת. לא ידעתי איך לחזור לחדר של בריאן, אבל לא הייתי מסוגלת להיכנס בחזרה פנימה כדי לקרוא לו החוצה. פחדתי שכריס יראה אותי, ופחדתי לחזור הביתה לבד, ופחדתי שאם אספר לבריאן מה קרה הוא ישנא אותי והכול ייהרס. עמדתי זמן רב על המרפסת והצטמררתי בחום וחיבקתי את עצמי כדי לשכך את הצווחות שבתוכי. אנשים הסתובבו לידי מבלי לשים לב. לבסוף, אבא שלך יצא החוצה.

"אביבה, את בסדר? מה קרה?" הוא הושיט יד ללטף את השיער שלי ואני נרתעתי.

"הרגשתי לא טוב," אמרתי. "נפלתי. אנחנו יכולים ללכת הביתה עכשיו?"

"בטח," הוא אמר.

כשהגענו חזרה אליו לחדר טיפסתי למיטה מבלי לפשוט את הבגדים. ישנתי עד שתים-עשרה בצהריים למחרת. כשקמתי לבסוף בריאן היה שם, ישב ליד השולחן שלו ולמד. הוא שאל איך אני מרגישה וסיפרתי לו שאני בהיריון. כשהציע לי נישואים כעבור שעה, אמרתי כן.

"אחד משלנו", ג'וליה דאל, מאנגלית: אילן פן, ידיעות ספרים, פן, 196 עמודים 

רוצים לקרוא את שאר הספר? היכנסו לכאן.